במדבר יד, יא

עד אנה. עד היכן:

ינאצני. ירגיזוני:

בכל האתות. בשביל כל הנסים שעשיתי להם היה להם להאמין שהיכולת בידי לקים הבטחתי:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי יְהוֹן מְרַגְזִין קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְעַד אֵימָתַי לָא יְהֵימְנוּן בְּמֵימְרִי בְּכֹל אָתַיָא דִי עֲבָדִית בֵּינֵיהוֹן

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה עַד אֵימָתַי יְהוֹן מְרַגְזִין קֳדָמַי עַמָא הָדֵין וְעַד אֵימָתַי לָא יְהֵימְנוּן בְּמֵימְרִי לְכָל אַתְוָותָא דְעָבָדִית בֵּינֵיהוֹן

ינאצוני. כמו יכעסוני ורבים חביריו:

וטעם בקרבו. לשון שהיו בתחלה לב אחד לטוב:

עד אנה ינאצוני. עד איזה גבול מהבזוי אסבול שיבזוני:

ועד אנה לא יאמינו בי. עד איזה גבול מהפלאות אעשה קודם שיבטחו בי וישענו על דברי:

עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה. אמרו במדרש, אמר הקב"ה אני צוחתי שתי צוחות מפניכם, סופכם לצוח ארבע בשעבוד מלכיות, (שם יג) עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי יומם עד אנה ירום אויבי עלי. צוחתי עד מתי לעדה, סופכם לצוח (שם ו) ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי.

בכל האותות אשר עשיתי בקרבו. לא אמר בקרבכם אלא בקרבו בלשון יחיד. וע"ד הפשט בעת שהיו לב אחד לאביהם שבשמים.

וע"ד המדרש בקרבו, שלא היו צריכין להפנות, כדאמרינן (ויקרא א׳:י״ג) והקרב והכרעים. ודרשו במסכת יומא מן שהיו ישראל אוכלין במדבר היה נבלע באברים, הא מה אני מקיים (דברים כ״ג:י״ד) ויתד תהיה לך על אזניך, בדברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם.

ועוד יש מי שאומר שם לאחר שסרחו, שהרי אפילו דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להם מן היה מפיגן, אלא לאחר שסרחו ואמר להם הקב"ה אני אמרתי תהיו לפני כמלאכי השרת ועכשו אני מטריחכם שתצאו חוץ למחנה שלש פרסאות, דכתיב (במדבר ל״ג:מ״ט) ויחנו על הירדן מבית הישימות, ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי ליה ההוא דוכתא והוי תלתא פרסי.

עד אנה ינאצוני. מלבטוח בי ואעפ"י שראו אותות ומופתים שעשיתי להם:

ויאמר ה׳ וגו׳. המאמר כאן בא למנוע משה מלהתפלל על ישראל, כדרך שאמר לו במעשה העגל (שמות לב:י) ״הניחה לי״, כמו כן במעשה זה הקדים לומר אליו ענין האמור בסמוך כדי שימנע מלהתפלל עליהם, ולזה לא אמר ״לאמר״.

עד אנה ינאצני וגו׳ ועד אנה לא יאמינו וגו׳. קשה, אם הם מנאצים, מה מקום להתרעם על העדר האמונה? ואולי שכנגד המרגלים אמר ״ינאצני״, וכנגד שהאמינו להם אמר ״לא יאמינו בי״ שהבטחתים לתת להם את הארץ:

עוד לצד שהיו בישראל כת אחת מנאצים שהרשיעו ופקרו, ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה שאמרו (סוטה לה.) בפסוק ״לרגום אותם באבנים וכבוד ה׳״ וגו׳ שהיו זורקים אבנים גם כנגד מעלה, וכנגדם אמר ״ינאצני״, וכת אחת מתפחדים מהעמים וכנגדם אמר ״לא יאמינו״, וכנגד שתי בחינות אמר ״אכנו בדבר ואורישנו״, כנגד שלא האמינו אמר אכנו בדבר, ונתכון לגמר כנגד המנאצים ואורישנו פרוש מעולם הבא, ושתי גזרות אלו נתקימו במרגלים, שהכה אותם ה׳ בדבר דכתיב (במדבר יד:לז) ״וימתו האנשים וגו׳ במגפה״ ואין להם חלק לעולם הבא כמאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין קח:).

ואמרו ואעשה אותך, פרוש – ישפיע בו ובענפיו כל ניצוצי הקדשה הראוי לבא, מה שלא היה בכחו קודם. ואמרו ממנו, פרוש – שהגוי עצום יהיה מהעם המזכר בתחלה, שיטה ה׳ כל נשמות התלויות בעם ויטעם בשרש נשמתו של משה.

עוד יתבארו הכתובים על זה הדרך, והוא לצד שכבר קדם מעשה העגל ומאמר ה׳ שם (שמות לב:י) ותשובת משה שבה נצח את הדין ובטל את הגזרה בטענות האמורים שם, בעבור זה בא האלהים לדבר נגד טענות הראשונות, והתחיל לומר עד אנה, פרוש אין קצבה לנאוץ האנשים האלה לומר העבר להם זאת ואפס כח הסבל. ובזה דחה גם כן לטענת משה שיאמרו מצרים ברעה הוציאם, כי זה יהיה נאוץ הגוים פעם אחת ונאוץ של ישראל אין לו קצבה. גם בזה דחה טענת זכות אבות, כי אין ראוי למלך גדול ורם ברוך הוא לסבל כל כך נאוצין מביניהם.

ותמצא שאמרו רז״ל (שבת פט:) שהשיבו האבות להקדוש ברוך הוא כשאמר להם ״בניכם חטאו״, אמרו לו ״ימחו על דבר כבוד שמך״, שגם הם לא יחפצו בהכעסות ה׳ ברוך הוא. וכנגד טענת ״אשר הוצאת מארץ מצרים״ שאמר משה במעשה העגל, שנתכון לומר שלא ישוה הגוי אשר יצא ממנו להביא ראשו בעל האלהות כעם היוצא ממצרים אשר להם נעשו המסות הגדולות, לזה אמר כי לא הועיל להם מה שראו ביציאת מצרים, והוא אמרו ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות וגו׳, ומעתה אין הפרש להם לצד פרט זה, אם כן ״אכנו״ וגו׳. ואם תאמר, ומה אעשה לשבועת האבות? – ואעשה אותך שאתה מבניהם לגוי גדול וגו׳. ועדין ישנה לקשיא: ובמה תהיה בטוח מהבאים תחתיהם שלא ינאצו גם הם? לזה אמר ואעשה וגו׳ לגוי גדול ועצום, פרוש שיהיו הנשמות גדולות ועצומות יותר ממנו, פרוש מהעם הנמצאים, שיהיו קרובים לקדשה ביותר מהעם ההוא שיוכל עמוד במצוות ה׳. ותמצא כי באמצעות נפש קדושה יסתיע עשות מעשה קדש וימאס עשות רע, ועין מה שפרשתי בפסוק (בראשית מ״ט:ג׳) ״ראובן בכורי אתה״ וגו׳. והעם היוצא ממצרים, לצד שהיו תוך קלפת מצרים ושמלת שבים לא נטהרו ממנה בהחלט, וזה סבה לנאץ, מה שלא יהיה כן העם היוצא ממשה.

עד אנה ינאצוני. משמעות נאצה הוא בזיון. כמו כי נאצו האנשים את מנחת ה׳ בשמואל א׳ ומי שמסיר מעליו השגחת ה׳ ה״ז מבזה אותו כ״י. וכמו דכתיב נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור (ישעיהו א׳:ד׳) פי׳ המה לא רצו בהשגחתו. מש״ה הסיר המקום השגחתו מהם וה״ז כמו נזורו לאחור מבלי הביט ע״צ. ואמר הקב״ה למשה זה הלשון גם על הכת שאמרו שאין הבעל הבית יכול להוציא כליו גם על הכת שרוצים להנתק מהשגחתו ומעול עבודתו ית׳:

עד אנה ינאצוני. והבדל בין עד אנה לעד מתי. דעד מתי משמעו בכמות הזמן. ועד אנה משמעו באיכות הענין ועל הכת שאמרו והסתפקו במעוט היכולת אמר עד היכן מגיע נאצה זו. דגם עד כה הסתפקו במעוט היכולת אם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו. וגם זו נאצה. אבל אינו כ״כ. שהרי באמת הוא דבר פלא למעלה מהליכות הטבע. אבל היכולת להגבירם במלחמה בדרך הטבע אינו מן הפלאות כ״כ. וא״כ הנאצה רבה בזה. וכן על הכת שמרדו בהשגחה אמר עד היכן מגיע נאצה זו. דגם עד כה בקשו להנתק מתחת השגחה בדרך תפארת עד אשר משום זה שלחו מרגלים כמש״כ. אבל אינו נאצה כ״כ שהרי באמת הוא דבר קשה ולמעלה מכח טבע אנושי. אבל שעבוד מ״ש והשגחתו ית׳ עפ״י דה״ט אינו קשה כ״כ. וא״כ הנאצה רבה בזה:

ועד אנה לא יאמינו בי. זה אמר ה׳ נגד הכת שאמרו בשנאת ה׳ אותנו מביא אותנו לנפול בחרב. ע״ז אמר ה׳ עד היכן אעשה כ״כ אותות שלא כן הוא. אלא רצוני שיכבשו א״י. וכמו שמבואר בפרשת דברים שהוכיח משה לפניהם ממה שעשה הקב״ה נפלאות בקרבם מה שאין נוגע לבניהם אלא להם עצמם. מזה אות ברור שאין מחשבה אחרת ח״ו. ולא אמר ה׳ בכל נפלאותי משום שאין הכונה כאן שיכירו מזה יכולת ה׳. אלא שיקחו מהנפלאות אות שכך הוא רצונו ית׳. ובתהלים ק״ו כתיב וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו. היינו מה שאמר שהוא אוהב אותם ורצונו בטובם:

עד אנה ינאצוני ר"ל אם הם מאמינים בה' ובכחו הגדול, וחטאם אינו מצד חסרון אמנה רק מצד הנאוץ יודעים רבונם ומתכונים למרוד בו, עד אנה ינאצוני ואם סבת חטאם הוא חסרון אמונה שאין מאמינים בה' ובכחו הגדול להוריש גוים מפניהם, עד אנה לא יאמינו בו בכל האותות אשר עשיתי בקרבו אחרי שראו אותות הרבים שעשיתי בקרבו הלא היה ראוי שיאמינו בי אמונה שלמה:

ס עד אנה עד היכן לא עד איזה מקום כפירוש אנה בכל מקום:

ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני עד פרשת הנסכי' ויש בזה שאלות:

השאלה הא' למה אמר עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי כי מלת אנה היא שאלה על גבול המקום. ואימתי היא שאלה על גבול הזמן והיה ראוי שיאמר עד מתי ינאצוני העם הזה ועד מתי לא יאמינו בי כמו שאמר אחר כך עד מתי לעדה הרעה הזאת:

השאלה הב' מה ענין מאמרו יתברך אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו האם היה זה שוחד למשה כדי שיודה בהכאת העם ויקבל הגזרה הזאת הנה כבר בענין העגל אמר משה לפניו ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך. ואיך אם כן חשב יתברך שעתה יקבל משה המתנה הזאת על התנאי:

השאלה הג' במאמר משה ושמעו מצרי' כי איך חשב משה שהשופט כל הארץ לא יעשה משפט מיראתו מה שיאמרו מצרי' בסכלותם והוא יתברך לא יירא מרבבות עם כי הוא השלם בעצמו ומה יתן ומה יוסיף לו כי יכבדוהו מצרי' או בהפך זה שבעבורו ימנע מעשות משפט בעולמו ובעמו:

השאלה הד' ואיך לא השיבו יתברך הנה לא יאמרו מצרי' מבלתי יכולת ה' כי בדעתם שישראל לא האמינו בה' ומרדו בדברו הלא יאמרו כי צדיק וישר הוא ושצדק לפניו יהלך ולא יאמרו מבלתי יכולת ה' להביאם:

השאלה הה' איך יתכן שיאמרו מצרי' גם כנען מבלתי יכולת ה' להביאם אל הארץ הרגם והנה נסי מצרי' ומכת בכורות וקריעת ים סוף היו דברי' יותר גדולי' מכבוש ארץ כנען וכמו שאמר' רחב הזונה כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם וזה הרך לבבם בלי ספק וכבוש ארץ כנען מלך אחד יוכל עליו ואיך יאמרו מבלתי יכולת ה' וגו'. והרמב"ן כתב שיאמרו המצריי' לאנשי כנען שאלהי כנען חזק ולא יכול להלחם עמו כאשר נלחם עם אלהי מצרי'. ואינו נכון כי איך ישימו המצרי' שמצה באלהיהם כ"ש שלא זכר הכתוב אלא שלא היה יכולת בו לא שהיה אלוה אחר גדול ממנו וכחו גדול מכחו:

השאלה הו' בסגנון הדברי' אם באמרו כי העלית שהוקשה למפרשי' כלם שאינה נתינת טעם. ואם באמרו ואמרו אל יושב הארץ הזאת שא"א שנפרש על יושב כמו שפרש"י. ובכלל למה תלה הענין בשישמעו מצרי' ולא בשישמעו כנען שהיו יותר קרובים אליהם:

השאלה הז' בכפל הדברי' אם בענין השמיעה ואם בענין האמירה שבענין השמיעה אמר ושמעו מצרי' וגו' וחזר לומר שמעו כי אתה ה' וגו' וכן באמירה אמר תחלת ואמרו אל יושב הארץ הזאת וחזר לומר שנית ואמרו הגוי' אשר שמעו שמעך:

השאלה הח' בתפלת משה ועתה יגדל נא כח ה' כי הנה לסלוח אין צריך כח אבל הכח הוא תמיד לעשות משפט כ"ש שהוא בקש על אריכות אפים ובתפלה הזאת א"כ פעם יבקש הסליחה סלח נא לעון העם הזה וגו'. ופעם יבקש שיענישם ויפקוד עונם כמו שאמר ונקה לא ינקה פוקד עון אבות על בנים וזה מורה על כעס ונקמה לא על הסליחה והרחמים:

השאלה הט' בתשובת הש"י סלחתי כדבריך ולא נעשה כן כי כלם מתו במדבר וחשב הראב"ע כי ענין סליחה הארכת זמן ולא כפרה ואינו כן כי הכתוב אומר בקרבנו' וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו הרי שכפרה וסליחה שניהם דבר אחד:

השאלה הי' באמרו עוד ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי אם היה כח מאמרו שבועה שלא יכנסו לארץ ועל זה אמר חי אני שנשבע בחיי העולם מה יהיה ענין וימלא כבוד ה' את כל הארץ כי השבועה לא תהיה אלא בעצמותו והיות כבודו מלא את כל הארץ הוא דבר יוצא מעצמו גם כי הוא לשון עתיד והש"י אינו נופל תחת הזמן וכל תאריו הם החלטי' עבר ועתיד והווה. ופירש"י שמלוי הכבוד הוא שלא יתחלל שמו במגפה הזאת לומר מבלתי יכולת ה'. ואינו נכון כי היות שמו בלתי מחולל לא יחייב שימלא כבודו את כל הארץ כי העדר החלול אינו חיוב הכבוד:

השאלה הי"א למה זכר כאן הכתו' שכר כלב ולא זכר שכר יהושע ושניה' מלאו אחרי ה' ושניה' באו אל הארץ ולא מתו במדבר ומה ענין יען הית' רוח אחרת עמו כי בידוע שלא היה רוחו ואמונתו כרוח המרגלי' שניאצו את השם ולא זכר כן ביהושע:

השאלה הי"ב באמרו וזרעו יורישנה כי לפי הדקדוק היה ראוי שיאמר וזרעו יירשנה עד שהוצרך רש"י ואונקלוס לפרש יוריש את הענקי' אשר בה. ואינו נכון כי הנה כלב בעצמו הורישם לא זרעו אחריו שנאמר ויורש משם כלב את ג' בני ענק:

השאלה הי"ג בפרשה עד מתי לעדה הרעה הזאת מה יהיה החדוש שנתחדש למשה בדבור הזה כי גזרת מתי המדבר כבר נזכר בפרשה של מעלה שנאמר אם יראה איש באנשי' האלה וגו' למה בא א"כ דבור אחר עליו ומה ענין עד מתי וצורך אמור אליהם וגו':

והנני מפרש הפסוקי' באופן יותרו השאלות כלם:

ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני העם וגו' עד ויאמר ה' סלחתי כדבריך. אין ספק שאנה הוא שאלה על גבול המקום. ומתי הוא שאלה על גבול הזמן. אבל מפני שהזמן והמקום שניהם ממאמר הכמה לכן היה שיתחלפו אנה במתי פעמי' רבות כי כן מצינו החושים מתחלפי' זה בזה מפני שיצאו ממקום אחד והוא המוח. כמו שאמר ראה ריח בני וכל העם רואים את הקולות. ויהיה כפי זה הדרך אמרו עד אצה ינאצוני עד מתי ינאצוני ועד מתי לא יאמינו בי. וי"מ בזה שבעבור שיאמר מקום על המדרג' כמ"ש הרב המורה. לכן יאמר על מלת אנה שהיא שאלה על המקו' על המדרגה. ויאמר הכתו' הזה עד אנה עד איזו מדרגה יגיעו שלא יכעיסוני העם הזה ועד איזו מן המדרגות יאמינו בי אחרי אשר עשיתי בקרבו כל האותות אשר ידעת. והיותר נכון בעיני שיאמר עד אנה הנה בהיות העם במצרים רעים וחטאים היה להם התנצלות שהמקום היה גורם ולכן הוצאתי אותם משם ואמרתי אוליכם תחת כנפי ויתדבקו בי וכשחטאו על הים היה להם גם כן התנצלות שלהיותם נעדרים מהתורה היו חוטאים ובלתי מאמינים. ואמרתי אביא אותם אל הר סיני וקדושת המקום מטהרם אחר כך במה שחטאו במדבר אמרתי שהמקום היה גורם להיותו ארץ מדבר ותהו יליל ישימון. ואמרתי להביאם אל ארץ נושבת ויאמינו בי. ועתה בראותי שבמצרים חטאו ועל הים מרו ובמדבר ינאצוני ובבואם אל הארץ לא האמינו בי אנה אוליכם לשייטיבו תכונתם שמה וז"ש עד אנה ינאצוני רוצה לומר עד איזה מקום וארץ אחרת נלך שלא ינאצוני העם הזה ויאמינו בי כי אין מקום שלא ינאצוני ושלא יכפרו שם באמונתי והנה אמר ינאצוני ולא יאמינו בי לפי שהיו ביש' כתות כת מהם היו מאמינים בדברו אבל היו מנאצים את תורתו וחקיו ורוצים לפרוק מעליהם עול תורתו. וכת שלא היו מאמינים בתורת משה כלל ולא היה צריך להם לפרוק את העול. ועל הכת הראשונה אמר עד אנה ינאצוני העם הזה. ועל הכת השנית אמר ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות ר"ל עם כל רבוי האותות אשר עשיתי בקרבו שהם מופתים חזקים על האמונה. ולפי שהעם בתלונתם אמרו לו מתנו בארץ מצרי' או במדבר הזה לו מתנו אמר יתברך אכנו בדבר ואורישנו כלומר אתן להם שאלתם ובקשתם שימותו במדבר אבל לא בחרב האויבים אלא במגפה שהיא יד ה' ובזה הדרך אורישנו רוצה לומר אגרשנו מהמציאות מעל פני האדמה. וכדי שלא יקשה משה בשבועת האבות כמו שעשה בתפלת העגל אמר יתברך כאן שלא יעבור בזה על השבועה שנשבע לאבות לתת ירושת הארץ לזרעם כי הנה יעשה לזרעו של משה גוי גדול ועצום מישראל בזמן מועט. ולא היה זה שוחד למשה אלא התנצלות מענין שבועת האבות. והתבארו כפי זה שתי שאלות ראשונות הא' והב'. אבל משה השיב על דבר הש"י לא בדרך תפלה אלא בדרך עצה כעבד נאמן ואוהב טהור לב. ושמעו מצרים וגו' רוצה לומר ואיך תעשה הדבר והוא בהפך מה שכוונת אליו בתחלה שיתפרסם בעולם אלהותך השגחתך ויכלתך הבב"ת ותחטיא כונתך אם תהרגם כאשר אמרת כי השומעים זה ייחסו אותו להעדר יכולת ולכך אמר ויאמר משה אל ה' ולא אמר ויחל משה או ויתפלל משה. והנה בפי' הפסוקי' האלו נתקשו המפרשי' והנרא' לי בענינ' הוא שהיו דברי משה ע"ה כלל ופרט. יאמר שישמעו מצרים והם אשר העלית בכחך את העם הזה מקרבו שהם שונאי' אותך בעבור זה. והשונא יאהב לפרסם גנות שונאו. ואמרו אל יושב הארץ הזאת שהם הכנענים הנה אם כן אמר שישמעו מצרים ולא זכר מה שישמעו. ואמרו אל יושב הארץ ולא ביאר מה יאמרו. ולכך הוצרך לפרש ולבאר מה ישמעו מצרים ומה יאמרו. ועל זה אמר שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה רוצה לומר הנה תהיה השמיעה אשר זכרתי שהמצרים מלבד מה שראו בעיניהם בכחך הגדול בהעלותך את העם הזה מקרבו הנה עוד ישמעו עוד עתה כי אתה בקרב העם הזה והוא רמז לדבקות השכינה שהי' בקדש הקדשים וישמעו גם כן שעין בעין נראה אתה ה'. והיה זה בהגלותך עליהם על הר סיני שהשיגו ישראל כבוד ה' בעיניהם כקטון כגדול מהם ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל. ועננך עומד עליהם והם עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה שהיה הולך לפניהם תמיד לנחותם בדרך כמו שמוליך הקטון לגדול נר לפניו להאיר לו הנה כל זה ישמעו מפי האנשים הבאים למחנה ישראל. וישמעו עתה דבר סותר והפכי לזה והוא שהרגת את כל העם הזה פתאום כמו שיהרגו את איש אחד וזהו והמתה את העם הזה כאיש אחד רוצה לומר בהיותו עם רב שתהרוג כלם בבת אחת כאלו הם איש אחד בלבד כי כל זה נכלל במה שישמעו מצרים מהטובות שעשית עם ישראל ומההריגה שתהרגם. עוד ביאר מה הוא אשר יאמרו אל יושב הארץ ועליו אמר ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך שהם המצרי' שזכר יאמרו כי מבלתי יכולת ה' להביא את העם אל הארץ הרגת אותם כי הם לא ייחסו ההריגה לעון ופשע כיון ששמעו שישראל היו מושגחים ודבקים בך דבקות נמרץ ולכך יאמרו שהיה יכלתך מוגבל במצרים ולא היה מתפשט כחך ויכלתך בארץ כנען ולכן שחטת אותם במדבר הזה כמו שישחטו את הצאן כי כאשר לא מצאה ידך לעשות מה שנשבעת להם בקשת עלה ותואנה להרגם לצאת מידי חובתם. כי לא יצוייר שמלך יהרוג את כל עמו אף שיחטאו לפניו וזה פי' מה שאמר למעלה ואמרו אל יושב הארץ הזאת כלומר שהיתה הסב' בזאת מפני יושבי ארץ כנען שלא היה לך יכולת עליהם כאשר היה על מצרים והוא על דרך מאמר האומר אלהי הרים אלהיה' ולא אלהי עמקי'. הנה התבאר שלא אמר משה כאן שהשופט יתברך לא יעשה משפט כדי שלא יאמרו מצרים מבלתי יכולת ה' אלא שלא ימיתם באופן שייחסוהו האומות להעדרו היכולת אלא באופן אחר שיקבלו ענשם ולא ימשך הבטול הזה. ושלא השיבו הקדוש ב"ה שהמצריי' אחרי שידעו פשעם וחטאת' יכירו וידעו כי אלהי משפט ה'. לפי שהמצריי' מפני השמועה שישמעו מאהבת השם אותם לא יתנו לב שהיו חטאים לפניו שאם היה כן לא היה עושה עמהם הגדולות והנוראות ההמה ושלא היה סותר לזה נסי מצרים ושעל הים כי יאמרו ששם היה יכלתו ולא בארץ כנען. והותרו בזה ה' שאלות ג' ד' ה' ו' ז'. ואחר שהשלים בזה משה רבינו ע"ה טענותיו נתן עצתו בענינם והוא אמרו ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר רוצה לומר ולכן גם עתה יגדל נא כחך כשתביאם ותנהלם אל הארץ כאשר נשבעת לעשו' להם ולא היה כדברי המצריי' מבלתי יכולת ה' אבל בהפך שעתה יגדל כחך וגדלך כאשר דברת להביאם אל הארץ יותר ממה שהיה עד הנה ביציאת מצרי' ובמדבר. ואמנ' לענין ענשם הראוי להם כפי מעוט אמונתם וכדבריה' הרעי' אשר דברו יהיה באופן אחר והוא שתפקוד עונם עליהם ועל זרעם באורך הזמן והדורות וכמו שאמרת בעגל וביום פקדי ופקדתי. ועל זה אמר ה' ארך אפים רוצה לומר אתה ארך אפים שתאריך אפך לפושעים ובזה תעשה להם רב חסד ואתה נושא עון שלא תעניש עליהם לחוטאים פתאו'. והנה לא זכר חטא' לפי שהחטא נאמר על השוגג ואין ארך אפים בשוגגים אבל העון והפשע שהם היותר חמורים אתה פעמים נושא אותם שלא תעניש עליהם בשעת המעשה אבל תאריך אפך במעשיה' אבל נקה לא תנקה. לבלתי תת עונש כלל. כי הוא מאריך אפים וגבי דיליה. לפי שאם הפושע לא יפרע מה שהרשיע לעשות אתה ה' פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים ובני בנים הרי הם כבני' לכן לא נזכרו כאן בני בני' והוליד מדבריו שכיון שככה הם מדותיו יתברך והוא הודיעם אליו בעמדו בנקרת הצור שעתה יסלח בזה הדרך לעון העם הזה בהיותו רב חסד ולא יעניש' עתה כי אם באורך הזמן מעט מעט בהם ובבניה' ולא יתחייב ממנו בטול שיאמרו המצרי' מבלתי יכולת ה' והכריח משה שהיתה עצתו טובה ונכונה ממעשיו יתברך שעשה כן על ענין העגל והוא אמרו וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה שהוא רומז למעשה העגל שנאמר בו וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאת'. ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (שמות ל"ב ל"ד) שאין לך כל דור ודור שלא יקבל ענשו מחטאו של עגל הנה התבאר שלא בקש משה במקום הזה כפרה החלטית לעם כי אם ארירות אפים ופקידה על בניהם וזרע'. והתבאר למה מהמדות האלהיות ששמע משה בהיותו בנקרת הצור זכר בלבד ארך אפים ורב חסד ונושא עון ופשע ופוקד עון אבות על בני' וגו' ולא זכר שאר המדות אל רחום וחנון ואמת ועושה חסד לאלפי' שהיה זה לפי שכונתו היה לבקש אריכות אפי' בלבד ולכך לא זכר אל כי הוא מדת הדין ויחייבם לדין ולא רחום וחנון כי לא היו הם ראוי' לרחמי' והדין נמשך עליה'. וכן לא הזכיר אמת כי על פי מדתו יהיו חייבי' מיד ולא הזכיר נוצר חסד לאלפי' ולא זכות האבות לפי שישראל היו כמורדי' ולא האמינו במה שהובטחו עליו. והותרה בזה השאלה הח'. ואפשר לפרש ועתה יגדל נא כח ה' באופן אחר. והוא כאומר עם היות שכח גבורתך הוא בב"ת ויחייב המשפט כי עז מלך משפט אהב הנה אבקש מלפניך שגדולת זה הכח לא תראה עתה בעשותך משפט אלא לכבוש את יצרך כי איזה הוא גבור הכובש את יצרו וז"ש ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת ולמדתני והוא שאתה ה' ארך אפי' ולא באופן אחר. ואמנם אמרו כאשר דברת לאמר ענינו כאשר דברת וצוית שיזכרו ויאמרו לפניך המדות האלו ולא ישובו ריקם. ויחס הגדולה וכח באריכות אפו. לפי שהכעס להיותו התפעלות מהדבר המנגד והוא תאוות הנקמה. לכן מי שהוא גדול הכח בלתי מתפעל יהיה ארך אפים כי לא יבא לו הכעס בבת אחת אלא חלק אחר חלק באופן שלא יתפעל התפעלות חזק. וכן למדתני שאתה רב חסד ונושא עון ופשע רוצה לומר נוטל ומסיר העון והפשע אפי' שהם במזיד וכבר יראה שאתה אלהינו ארך אפים ממה שאתה פוקד עון אבות על בנים. כי להיות טבע שלמותך שלא יכלה החוטא בעונו תפקוד ענשו עליו ועל בנו ובן בנו ושאר זרעו באופן שיתחלק העונש ביניה' ויוכלו שאתו ולא יתמו בעונ'. והוא כמי שיש לו חוב על אדם מאלף פרחי זהב שאם יפרע כל החוב יחד לא ישאר לו במה יחיה ולהיותו חומל עליו יתפשר עמו שיפרע הוא רביע החוב ובנו רביע אחר ובן בנו רביע אחר באופן שיהיה החוב נפרע כלו וירוח וינוח לו. וכיון שאתה הודעתני ממדותיך את כל זה ראוי עתה שיגדל כחך כשתסלח לעון העם הזה כגודל חסדך זה מהאריכות אפים כ"ש שכן דרכך לעשות כאשר נשאת לעם הזה ממצרי' ועד הנה כי אין זה דבר חדש שאני מבקש ממך ומה שפירשתי ראשונה הוא היותר נכון ומתישב אצלי: