במדבר יד, י

לרגום אתם. את יהושע וכלב:

וכבוד ה'. הענן ירד שם:

וַאֲמָרוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִרְגַם יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וִיקָרָא דַיְיָ אִתְגְלֵי בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַאֲמָרוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא לְאַטָלָא יַתְהוֹן בְּאַבְנַיָא וְאִיקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ אִתְגְלֵי בַּעֲנָנֵי יְקָרָא בְּמַשְׁכַּן זִמְנָא

לרגום אתם. יהושע וכלב:

לרגום באבנים. כי היו אומ' אתם רוצים להמיתנו ולהפילנו בחרב:

וכבוד ה' נראה. שבא לדבר עם משה:

ויאמרו וגו׳ לרגום וגו׳. צריך לדעת למה לא נרגשו במאמר ראשון שאמר כלב ״עלה נעלה וירשנו וגו׳ נוכל לה״. ונראה כי לדברי כלב לא חששו, לפי שדבריו בטלים מעצמן, שאין עדות יחיד עומדת לגבי עדות רבים, דכתיב (דברים יט:טו) ״על פי שני עדים יקום דבר״, לזה לא חשו לדבריו. מה שאין כן כשבאו יחד דברי יהושע וכלב, מעתה הורעה עדות המרגלים, כי דין שני עדים כדין מאה עדים (מכות ה.), ועדות שקולה היא זאת, ואין כאן עדות לא של מרגלים ולא של יהושע וכלב, וחזר הדין למה שהיה קדם שלוח המרגלים, לזה חשו להם ואמרו לרגום אותם.

וצריך לדעת למה לא השכילו לדון על פי משפט התורה להכחיש דברי העשרה בדברי השנים, כיון שדין העדות הוא תרי כמאה ומאה כתרי. ואפשר שדנו ביהושע שהוא פסול לעדות במה שנוגע למשה, כי היה משרתו מבחוריו:

לרגום אותם באבנים. לא קיבלו תשובה זו. וכמבואר להלן ל״ב י״א כי לא מלאו אחרי. וביארנו עפ״י עומק הלשון. שלא רצו להכנס תחת השגחה פרטית במלחמה. משום שיראו להיות בסכ״נ בהשגחה פרטית. וע״ע מש״כ שם:

וכבוד ה׳ וגו׳. ובזה נפל פחד ה׳ עליהם. ומש״ה נראה הכבוד אל כל בני ישראל. כדי שלא ישחיתו. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ג י׳ ובזה הספר להלן כ׳ ז׳:

מ לא את משה ואת אהרן כי הם לא דברו כלום:

נ לקבל חצים ובליסטראות רצונו לתרץ הרי כבוד ה' שוכן עליהם תמיד על הכפורת מבין הכרובים: