אור החיים על במדבר פרק יג

וידבר וגו׳ לאמר. צריך לדעת למה אמר לאמר כיון שהדבור אינו אלא אל משה. ואולי שבא להרשותו לומר שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה הרי הוא בבל תאמר (יומא ד.). גם שלא יחשדוהו ישראל כי משה חפץ בדבר ויאמרו כי דעתו כדעתם, לזה יצוה שיאמר להם כי כן צוה לו המלך. גם כדי שישמעו לו לשלח כסדר הנדבר אליו מה׳, ולא יעכבו על ידו כשידעו כי דבר מלך הוא. גם לפי דברי רז״ל שפרשו תבת ״לך״ – לדעתך, שאין ה׳ מצוה על הדבר, חפץ ה׳ שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון, אולי ירגישו כי לא טוב עשות ויבטחו בה׳ ויאמינו בו.

שלח לך אנשים וגו׳. צריך לדעת אמרו לך, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה לד.): לדעתך, אני איני מצוך וכו׳, וקשה למה יסכים ה׳ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ויופיע מאמרו על עצת רשעים. ולהבין הענין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הקרח הרעה הגדולה הנסבבת מהמרגלים, אם מצד המעשה, אין בו רע, כי הלא מצינו (יהושע ב:א) שכמו כן שלח יהושע שנים אנשים מרגלים וירגלו הארץ, אם כן אין הדבר מכער מצד עצמו, ואם מצד האנשים המרגלים שהיו רשעים, הלא מצינו שנבחרו על פי ה׳ הבוחן לבבות וכליות, והעיד הכתוב עליהם ״כלם אנשים״, שהם צדיקים:

אכן יתבאר הדבר על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (ילקוט שמעוני תשמ״ב) וזה לשונם: בתחלה נתקבצו אצל משה לשלוח המרגלים ולא רצה, ואמר להם כבר הבטיחנו ה׳, ואמרו לו כי העממים יודעים בנו שאנו באים לירש אותם והם מטמינים את ממונם, וכשיגיעו ישראל לא ימצאו כלום ונמצא דברי ה׳ בטל חס ושלום, ואז ״וייטב הדבר בעיני משה״ מה שאמרו (דברים א:כב) ״ויחפרו לנו את הארץ״, פרוש החפירות שמטמינים בהם ממונם וכו׳, כיון ששמע משה כך נלכד בידם, עד כאן. הנה ממה שדקדקו במאמרם זכרונם לברכה ואמרו ״נלכד בידם״ יורה שבמרמה דברו ולכדוהו בערמה, ואין ידוע מה היא מרמה שדברו בפיהם שבה נלכד.

אכן שני מיני רגול הם: האחד הוא רגול לדעת דרך אשר יעלו בה, גם לדעת אם יטריחו כל ישראל לעלות או חלק אחד מהם, וכמאמר מרגלי העי שהשיבו ליהושע (יהושע ז:ג): ״אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו וגו׳, אל תיגע שמה את כל העם״, ורגול זה לא ירגל אלא את העיר אשר יבאו שמה, וכשיכבשוה ויסכימו לצור על עיר אחרת ירגלוה אחת לאחת. ורגול שני הוא רגול כללי, זה יורה כי רוצים לראות ולשער אם יש כח בהם לכבוש, והוא הרגול שהסכימו ישראל לשלח לרגל הוא לכללות ארץ כנען כמו שמפרש במעשה, וזה יגיד מעוט האמונה בה׳ ובקוש תואנה. ולזה אמרו במדרש שלא רצה משה עד שנתחכמו במרמה וידברו לו שלצד הטמנת הממון הם שולחים, וטעם זה צודק בכל ארץ כנען, ונלכד בידם ושלח מרגלים לתכלית זה, כי אין רע בדבר. כמו כן יהושע שלח מרגלים לסבה הצריכה כמו שכתבתי, ואין רע אלא דוקא בטעם רגול שהיה בדעת ישראל בגנבת דעת משה.

ולזה בא דבר ה׳ אל משה ואמר שלח לך, פרוש, למה שאתה סובר השליחות שהיא בשביל הטמנת הממון, פרוש, אבל לא לטעם שחושבים הם, והעירו כי לא מחשבותם מחשבותיו. ומשה אפשר שלא הבין הכונה על סדר והבין דרך אחר כאשר אבאר. או נוכל לומר שהבין אלא כיון שראה שה׳ לא מנעו מלשלח עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך. והגם שה׳ גלה לו, ה׳ חפץ לגלות לעבדיו הנסתרות, גם לדעת טעם לכל היוצא מהענין. ואם תאמר קשיא לאלהינו למה לא מנע הדבר מהיות כן, לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר ועושים בהלה יותר ממה שעשו בהליכת המרגלים.

עוד ירצה במאמר ״לך״, לצד שהזכירם בלשון חשיבות ואמר ״אנשים״ שיורה שהם צדיקים, לזה אמר ״לך״ – פרוש, כל עוד שהם לפניך אצלך הם צדיקים, אבל כשיחזרו פניהם ללכת בשליחות פקע מהם כלילא, וכמאמר הכתוב (במדבר יג:כו) ״וילכו ויבאו״, ואמרו זכרונם לברכה (סוטה לה.) מקיש הליכתם לביאתם וכו׳, ומזה הרגיש משה והתפלל על יהושע שלא ילך בעצת רשעים. ולדרך זה יתבאר דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (במדבר רבה טז.) וזה לשונם: אבל מרגלים ששלח משה רשעים היו, דכתיב ״שלח לך אנשים״, עד כאן. ואין ידוע כונתם זכרונם לברכה מנין מוכיחים הדברים ממאמר ״שלח לך״ שרשעים היו. אלא שדיקו תבת לך כמו שדיקנוה – לך הם אנשים אבל בשליחות כשיתחילו בהליכה רשעים הם. עוד יש לומר שפרוש לך הוא: לך הם צדיקים אבל אני יודע שהם רשעים. ואם תאמר ולמה יסכים ה׳ לשלח רשעים, ומה גם שאמר הכתוב ״על פי ה׳״ ואמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה שם) שהיה הקדוש ברוך הוא אומר פלוני לשבט פלוני, ואולי כי בפרט זה של הרגול כל ישראל שוו בדעת אחת לרגל עד אשר רגלו, והוא לראות אם יכולין לכבשם כפי יכלת שהיה בישראל, וזה יגיד מעוט האמונה ולזה יקראו רשעים.

או אפשר, לצד שכונת המשלחים היתה רעה, תפעיל פעל הרע בשליח, ויחזר להיות שלוחו של אדם כמותו, ויולד בו תכונה רעה מה שלא היתה בו קדם, כדרך שתולד בחינת הקדשה בשלוחי מצוה לטובה אות, ולזה הגם שהיו צדיקים, בהתחלתם עשות ההליכה לרגל נולד בהם תכונה רעה מכח המשלחים ויעצו להדיח.

עוד ירצה לומר שלח לך, שיהיה השליחות מתכנה על שם משה ולא על שמו יתברך, לצד מה שיצא מהדבר.

עוד ירצה לומר להם שלא תהיה כונת הליכתם למה שחושבים ישראל, אלא למה שחושב משה בשליחות, והוא מאמר שלח לך – למה שבדעתך ולא למה שבדעתם.

עוד רמז במאמר לך על פי מה שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה ה,כג) בפסוק ״עתה תראה״, אבל במלחמת שלשים ואחד מלכים אינך רואה, עד כאן. מעתה אם היו ישראל נכנסים לארץ בשנה השנית ליציאת מצרים, והיה מתקים מאמר ה׳ שאמר ״עתה תראה״, היה מכרח משה לישב חוץ לארץ כהדיוט או יכנס לארץ ישראל הדיוט, ובאמצעות שליחות המרגלים נתעכבו ישראל ארבעים שנה ולא ירד משה מגדלתו ויהי בישרון מלך ארבעים שנה עד מלאת ימיו, והוא אמרו שלח לך כי לך הנאה בזה בתכלית הדברים.

ויתרו את וגו׳. קשה אמרו ויתרו שהיה לו לומר ״לתור״ וגו׳. עוד קשה אמרו אשר אני נותן וגו׳ אחר אשר הזכיר שם המקום לא היה צריך לומר ״אשר אני״ וגו׳, כי מי לא ידע שהוא נותנה להם.

אכן לפי מה שפרשנו שהתנה בשליחות תנאי הראשון ״לך״, פרוש, למה שהוא חושב שיהיו שלוחי משה, ושאר הפרושים שפרשנו בה, והוסיף עוד תנאי אחר ״אנשים״ שצריך שיהיו צדיקים, עוד בא והוסיף תנאי אחר בדבר, שהרגול הוא אשר אני נתן לבני ישראל, פרוש, לא לשער אם הארץ ההיא יש כח בהם ללכדה ולרשת אנשיה, כי זה ודאי כי אין יכלת בהם לעמד אפלו כנגד עיר קטנה שבהם, אלא אשר אני נתן, וכיון שהדבר ההוא בא להם במתנה, על הנותן להוציא עושקיה כדין הנותן מתנה, והוא ילחם להם ויעמידנה בידם באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו ברגולם אשר יפליא ה׳ להשפיל רמים עם גדול ורם רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בנסו. ובזה נתחכם ה׳ בחסדו והרים מלפניהם מכשול כשיראו עמלק וגו׳ וילידי ענק וגו׳ ועצם חזק הערים הבצורות, לבל יפחדו ויראו כי אין ירשתם בכח ישראל אלא בכח הבורא אשר הכל יוכל כי הוא הנותן.

וזה הוא מאמר אשר אני נותן, ובמתק לשונו גלה כי כפי הטבע אינם יכולין להם, כמו שאמרו המרגלים אחר כך, ובזה נתישבו הדקדוקים. אלא שנשאר לחקר זאת למה לא הספיק לומר ״ויתורו את הארץ אשר אני נותן״ ולא היה צריך להזכיר ארץ כנען. וראיתי לרז״ל (ילקוט שמעוני) שהרגישו בהערה זו ואמרו שבא לרמז אל זכות הגורם המתנה, והוא זכות יצחק שנולד לאברהם ושרה, אברהם בן מאה שנה ושרה בת תשעים שנה שהוא במספר השנים של שניהם ק״צ, וזה דרך דרש. ונראה לומר כי נתכון לומר המאמר עצמו שאמר משה לישראל במשנה תורה (דברים ט:ה) ״לא בצדקתך וגו׳, כי ברשעת הגוים״ וגו׳, והוא מה שהזכיר כאן כשאמר ״אני נותן ארץ כנען״ לומר לצד שהיא ארץ כנען אשר נתמלא סאתו לזה אני נותן.

תשלחו. ולא הספיק במאמר ״שלח״ שבתחלת הכתוב. אולי שבא לעכב שלא ילכו אלא בסדר זה ״איש אחד״ וגו׳, ולא יותר ולא פחות.

אלה שמות האנשים. צריך לדעת למה חזר לומר כן, והלא כבר אמר ״ואלה שמותם״ וגו׳? ויתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (סוטה לד:) שאמרו וזה לשונם: אמר רבי יצחק, דבר זה מסרת בידינו מאבותינו, מרגלים על שם מעשיהם נקראו וכו׳, סתור בן מיכאל שסתר דבריו של הקדוש ברוך הוא וכו׳, עד כאן. והנה לצד שרצה לומר הכתוב ״ויקרא משה להושע בן נון יהושע״ שהתפלל עליו וכו׳, יאמר האומר, מה ראה משה להתפלל על יהושע? לזה הקדים לומר ואלה שמות האנשים וגו׳, להעירך כי משמותם השכיל משה מעשיהם הרעים, אשר לזה הצרך להתפלל על יהושע ״ויקרא״ וגו׳, ולזה סמך למאמר ״אלה שמות״ וגו׳ ״ויקרא משה״ וגו׳. והגם שכתבתי למעלה שהרגיש ברשעם ממאמר תבת ״לך״, אין פרוש זה מכרח ויש לפרש תבת ״לך״ באפן אחר, ומשמותם הטה והכריע כי ירשיעו בשליחותם. עוד אולי שלא הצדיק שכלן רשעים, אלא משמותם שכל שמותם גלו מה שעתידין לעשות.

ויקרא משה וגו׳. רז״ל אמרו (סוטה לד:) שהתפלל עליו, וצריך לדעת למה שנה שמו ויכול היה להתפלל בלא שנוי השם. ואולי שנתן כח בשמו בתוספת היו״ד שמספרה עשרה כדי שיוכל נגד העשר מרגלים. עוד, כדי שיטל זכות וחלק הטוב של כל העשרה כמאמרם זכרונם לברכה (חגיגה טו.) זכה נוטל חלקו וחלק חברו:

וישלח אותם וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר כן אחר שכבר זכר השליחות שתי פעמים ״וישלח אותם״ וגו׳ (במדבר יג:ג), ״אשר שלח משה״ (במדבר יג:טז)? ואולי שיודיע הכתוב שעשה להם לויה, ונתן הכתוב טעם הלויה ואמר לתור וגו׳, שהצרכו לשמירה לפי שהלכו לדרך סכנה. עוד ירצה שנתכון בלויה לדרך אשר יתורו שכן משפט הלויה.

וראיתם וגו׳ מה היא. פרוש, לפי שיש ארץ שהבלה ואוירה זך ובריא וממזג הטבעיות, ויש שאוירה עכור ומעפש ומתנגד למזג הטבעיות, גם יש ארץ שהיא מלאה מעינות ומימיה נקיים ומולידים מזג טוב באדם ויכונן הכחות, ויש להפך, ואלו הם דברים שישנם בארץ מצד עצמה בלא סבה אמצעי. וכנגד דברים אלו אמר ״וראיתם את הארץ מה היא״ מצד בריתה, אם היא בגדר הרצון או להפכו. ולצד כי חקירה זו יש בה בחינות שישנם בהבחנה להם בדרך עברתם בה, ויש דברים שצריכין נסיון, כמו שתאמר אם מחזקת טבע האנושי, אם מימיה מפרים ומרבים, דברים אלו אינם נכרים בדרך העברה. ולזה צוה להם ואת העם וגו׳, פרוש, מהפעלות יודעו הכחות, מהעם היושב בה יתגלה כח הארץ אם העם חזק או רפה. ולצד שיש מקום לומר שאין מבחן מחוזק העם כי יש במה לתלות, והוא כי הם גודרין עצמן מהתשמיש, לזה אמר המעט הוא אם רב, גם בזה יגלה כי מימיה מפרים ומרבים.

עוד ירצה בהעיר למה שנה סדר שלקח הכתוב בכל ההדרגות שהקדים בהם חלק הטוב ואחר כך הזכיר חלק הרע, ״החזק הוא״ ואחר כך ״הרפה״, ״הטובה היא״ ״אם רעה״ הקדים הטובה, וגם מבחן ״החזק הוא״ חלק הטוב לדעת טובת הארץ שמגדלת חזקים, וכן במאמר האחרון הקדים לומר ״השמנה היא״ ואחר כך ״אם רזה״, וכמו כן ״היש בה עץ״ ואחר כך אמר ״אם אין״, ולמה כשהזכיר המעוט והרבוי הקדים לומר ״המעט הוא אם רב״. והיה נראה לומר כי גם במבחן זה הקדים חלק הטוב, והוא שאם הם מועטים הוא יותר טוב לישראל, וזה אינו, כי לא יסתפק בטובה שיודע החלט שלילתה?

אכן הכונה היא על זה הדרך: המעט הוא וגו׳, פרוש, חוזר למאמר ״החזק הוא״ וגו׳, אם חוזק העם הוא דבר גדול שמעטים הם כיוצא בהם אם רבים כיוצא בהם בעולם, וכפי זה הקדים חלק המעלה לשבח הארץ שאין כמותה מגדלים חזקים בכל הארצות, או לצד הכרת הנס גם כן כמו שכתבתי. ולדרך זה לא תקשה למה הפסיק בענין במאמר ״ואת העם״ וגו׳ באמצע עניני הארץ, שהרי אחר כך הוא אומר ״ומה הארץ״ וגומר, ולדברינו בענין הארץ הכתוב מדבר.

ומה הארץ אשר וגו׳. פרוש, כנגד פרט הנעשה באמצעות הזולת שהם בניני העיר והדירות והכלים, אם טובה היא בבנין מפאר אם רעה בבניניה, ולזה דקדק לומר אשר הוא ישב בה, וכנגד פרט זה תמצא שאמר הכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ו:י-יא) ״והיה כי יביאך וגו׳ לתת לך ערים גדלות וטובות אשר לא בנית״. ומכלל נוי העיר הזכיר גם כן ״הבמחנים אם במבצרים״, ורבותינו זכרונם לברכה דרשו (במדבר רבה פט״ז) שסימן מסר להם, וזה דרך דרש, אבל פשט הכתוב כל עקר השאלה אינו אלא על הארץ, אבל העם פשוט הוא שהוא עם גדול ורם בני ענק נפילים ואין ספק בזה לרגל אותם. ולכשנאמר שרמז להם גם על גבורת האנשים תהיה הכונה לומר להם לראות עצם גבורתם להכיר בנסי אל אשר ימגן אותם בידם.

ומה הארץ השמנה וגו׳. פרוש, אם נותנת שומן בפרותיה. אם רזה – פרוש, אם כשנותנת כחה בפרות אם נעשית רזה מצד זה, כדרך הארצות שזורעים אותה שנה ומובירים אותם שנה כדי שלא תהיה כחושה, או זורעים אותה שנה אחר שנה ואינה משתנית בכחה ועושה שני כראשון, שזה יגיד שאינה נכחשת מצד גדוליה.

היש בה עץ. פרוש שם המין, אם יש בה כל מין עץ, אם אין – פרוש אם יש עץ שאינו נמצא בה, והוא מאמר הכתוב (דברים ח:ט) ״לא תחסר כל בה״.

למקום ההוא קרא וגו׳. פרוש, הקדוש ברוך הוא קודם לכן כתב ״עד נחל אשכול״ על שם העתיד, כי הוא מגיד מראשית אחרית.

ואמרו אשר כרתו משם וגו׳, פרוש, ואם תאמר והלא כמה אשכולות נכרתו מהמקום, לזה אמר הפלאת אשכול זה שנקרא המקום על שמו ״על אודות האשכול וגו׳ אשר כרתו בני ישראל״, פרוש, כללות ישראל כרתו אשכול זה, והגם שלא היו אלא שנים עשר אנשים, לצד היותם שלוחי כל ישראל, כאלו כרתו כל ישראל, על דרך אמרו (שמות יב:ו) ״ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל״:

וילכו ויבאו וגו׳. קשה למה הצרך לומר וילכו אחר שכבר השמיענו ההליכה, ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סוטה לה.) שנכתבה להקישה לביאה – מה ביאה בעצה רעה וכו׳, וצריך לדעת לאיזה ענין ישמיענו הכתוב דבר זה שהלכו בעצה רעה?

אכן יתבאר הענין על פי מה שאמרו במסכת קדושין דף ל״ט וזה לשונם: תניא רבי יעקב אומר אין לך מצוה וכו׳, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ולקח הגוזלות ושלח את האם, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה? אלא לעולם שכלו טוב וכו׳. והעלה בש״ס שרבי יעקב מעשה חזא, ומקשה: ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה, ומשני: איהו נמי הכי קאמר, אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא אכא, אמאי לא אגין מצוה עליה דלא אתי לידי הרהור, עד כאן. משמע דלמאן דאמר שכר מצוה בהאי עלמא אכא, תגן מצוה מהיסורין ומהחטא. וקשה, דבמסכת סוטה דף כ״א אומר במסקנת הדברים לרבא: מצוה אגוני מגנא אבל אצולי לא מצלא, ואפלו בזמן עצמו שהוא עסוק בה. וכפי זה, במה מוכיח רבי יעקב ממה שלא הגנה עליו המצוה שלא לבא לידי הרהור עבודה זרה? והגם שלסברת רב יוסף שמביא הש״ס בסוטה, מצוה בזמן שהוא עסוק בה תגן עליו גם מהעברות, הלא נדחית סברת רב יוסף מכח קשית דואג ואחיתפל שלא הגנה עליהם תורתם שלא יצאו לתרבות רעה, וכיון שנדחו דברי רב יוסף, במה מצדיק הש״ס דחית רבי יעקב בקדושין?

ויש שרצו לחלק בין מעשה מצוה למעשה מצוה, מה שאמרו בסוטה דמצוה לא מצלא מהחטא אפלו בעדנא דעסיק בה מדבר בעושה שלא לשמה, ושם שאמרו אמאי לא אגנת עליהם שלא לבא לידי חטא מדבר במצוה לשמה, עד כאן דבריהם. וזה הבל שאם כן היה לו לתלמוד לדחות מעשה הסולם בשלא עשה המצוה לשמה, שהיא דחיה יותר קרובה מדחית דלמא מהרהר בעבודה זרה. גם היה מרויח בדחיה זו שאין להקשות למה לא הגנה עליו מיצר הרע כיון שאין כח באותה מצוה להגן מיצר הרע.

והנכון לתרץ הוא, דמסקנת התלמוד היא כסברת רב יוסף, דמצוה בעדנא דעסיק בה מגנא ומצלא, ולזה הוא שמוכיח ר׳ יעקב ממה שלא הגנה והצילה המצוה על העולה בסולם להביא גוזלות לאביו, שהרי גם בחזרה היה שעת מעשה מצוה שהביא גוזלות לאביו. ומה שדחה הש״ס בסוטה סברת רב יוסף ממה שלא הגנה תורה לדואג ואחיתפל אינה דחיה, לפי מה שאמרו בחגיגה (חגיגה טו:): במתניתא תנא: דואג ואחיתפל טינא היתה בלבם, פרוש שתורתם היתה שלא לשמה, ומעתה אין הוכחה ממה שלא הצילתם תורתם, שהרי לא היתה תורה לשמה, או למה שפרשו שם התוספות שהיו בעלי עברות קדם שעסקו בתורה וקדמה תורתם ליראת חטאם, שבכגון זה אין תורה מצילתם מיצר הרע.

ועוד, אפלו לסברת הדוחה סברת רב יוסף במסכת סוטה מדואג ואחיתפל, לא דחה אלא חלקת תועלת התורה דאינה מצלת (אפלו) בזמן שאינו עוסק בה, אבל מה שאמר מצוה בעדנא דעסיק בה מגנא ומצלא לא דחה הש״ס. והגם דרבא מכח קשית דואג ואחיתפל הכרח לישב הבריתא שאמרה תלה הכתוב המצוה בנר והתורה באור וכו׳, יאמר שאין תועלת במצוה אלא להגן מהצרות, אין הכרח לדבריו. ויכולין לומר על זה הדרך: מצוה בעדנא דעסיק בה מגנא ומצלא, ובעדנא דלא עסיק בה ולא כלום. תורה בעדנא דעסיק בה מגנא ומצלא, ובעדנא דלא עסיק בה מגנא ולא מצלא. ומה שאמרו אם יש לה זכות תולה – זכות תורה שמצלת מהפרענות אפלו שלא בזמן שעוסקת בה, והגם שאין אשה מצוה על התורה, בשכר תורת בעליהן ובניהם וכדברי רבינא שם (סוטה כא.). ולדרך זה מוכיח ר׳ יעקב מהעולה בסלם להביא גוזלות לאביו שלא הצילתו מצותו בעת שהיה עסוק בה.

ועוד כשנעמיק בדבר נעמיד סוגית קדושין אפלו אלבא דרבא, בהעיר מה שאמר הש״ס דלמא מהרהר בעבודה זרה, קשה לו – יהיה שמהרהר בעבודה זרה, היתה המצוה מצילתו מהיסורין כמו שמוכח מסוטה שאמרו אם יש לה זכות תולה, ושם בסוטה זו ודאי קלקלה וקאמר שהזכות ימנע יסוריה ואפלו אלבא דרבא, ושם זכותה מרחק ומה שלפנינו שהלך להביא גוזלות זכותו לפניו. ולתרץ זה מכרח לומר לצד שהיה מהרהר בעבודה זרה הרי הוא ככופר בכל התורה והרי הוא כגוי לכל דבריו ואין לו מצוה שתגן עליו, או אפשר כי לצד שבשעת מעשה המצוה הרהר בעברה אין תועלת במצוה שעושה להגן כל עקר. ומתרץ דסובר ר׳ יעקב אי אמרינן דשכר מצוה בהאי עלמא היתה מגנה עליו מבא לידו דבר הסובב פורענות, שאם לא תאמר כן אם כן גם מהפורענות אינה מגנה. וגם לסברת רבא שאמר מצוה אגוני מגנא מפורענות, מכלל הדבר ההוא שלא יבא לידו עון שיסובב הפורענות, שזולת זה גם מהפורענות אינו מבטח.

נמצינו אומרים שלסברת רב יוסף מצוה בשעת מעשה מצלת מיצר הרע, וגם לסברת רבא לתרוץ שני אם העון יסובב פורעניות בעולם הזה תגן עליו המצוה ממנו, ולזה בא הכתוב כאן לתרץ הקושיא הנרגשת למה לא הגנה עליהם המצוה שהלכו בשליחות מצוה דכתיב ״וישלח אותם משה על פי ה׳״ להצילם מהפורעניות אשר סובב להם, ואמר וילכו ויבאו פרוש להקיש הליכתם לביאתם, מה ביאתם בעצה רעה אף כשהלכו בעצה רעה, אם כן אין כאן מצוה כל עקר ואדרבה שלוחי עבירה הם.

עוד נראה הטעם שהצרך הכתוב להשמיענו זה, הוא על פי מה שאמרו שם בקדושין (קידושין לט:), אחר שתרץ לסברת ר׳ יעקב שהיה לו להגן עליו מלבוא לידי עברה, חזר התלמוד להקשות: והאמר ר׳ אלעזר שלוחי מצוה אינן נזוקין? ומתרץ: סולם רעוע הוה, עד כאן. וקשה, מה קשיא היא זאת אחר שאמר הש״ס מהרהר בעבודה זרה הוא, למה לא יועיל דבר זה גם לתרוץ קשית ״שלוחי מצוה אינן נזוקין״? אלא ודאי ששלוחי מצוה יש להם תועלת בשליחות המצוה שלא ימשך להם פעלה רעה מהשליחות עצמו, ומשמע מהש״ס שזה דבר מסכם הוא. ומעתה נתחיב הכתוב לומר וילכו ויבאו, לעקר מהם שם שליחות מצוה, שלא הלכו אלא בעצה רעה, ולזה הוזקו בשליחותם.

ובדרך רמז יתבאר אמרו וילכו ויבאו, על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה ג.) בעלי הסוד, כי אדם גדול כשיזדמן לפניו עברה ויגש לעשות, פורחת ממנו נפשו הרמה ונכנסת בו רוח שטות ואז יקרב לעשותה. ולצד שהכתובים מעידים שהאנשים ההמה נשיאי ישראל וגדולי הנפש, לזה העיד הכתוב כי בשעת מעשה הרע כשבאו למשה לדבר דברי רשע הלכו, פרוש פרחו מהם אורות הקדושות מנשמתם ואז ויבאו.

עוד ירמז במאמר וילכו שעשו הליכה מחלטת בארץ כנען שלא יבואו לה עוד, כאשר גלו בדבריהם אשר דברו לעם. גם התורה החליטה עליהם שהליכתם הליכת עולם ולא ישובו לראותה עוד. ואמרו ויבאו אל משה וגו׳ בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם, אל משה וגו׳ פרוש חש ה׳ על דבר כבוד משה אשר על כן השלימו השליחות ובאו. עוד כדי שיראו משה ואהרן והעדה מעשה ה׳ כי אנשים מעט עלו בין כמה אמות גדולים ועצומים ונמלטו, ומזה יצדיקו כי כמו כן יעשה ה׳ עמהם להטיל אימתם על כל העמים, וישרים דרכי ה׳ וגו׳ (הושע יד:י).

אל מדבר פארן קדשה. צריך לדעת למה לא הזכיר הכתוב ״קדשה״ אלא בחזרה ולא בהליכה. ואולי שרמז במאמר קדשה מה שנתעכבו בקדש בסבת המרגלים, דכתיב (דברים א:מו) ״ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם״, ואמרו זכרונם לברכה (רש״י שם) תשע עשרה שנה עשו בקדש ותשע עשרה שנה בחזרה מקדש עד שהגיעו לה פעם שניה הרי שלשים ושמנה שנה, מעתה בקדשה ובסבובה נתעכבו כל הזמן שגרמו המרגלים להתעכב במדבר, והוא מאמר ״ויבאו אל משה וגו׳ אל כל עדת ישראל קדשה״.

וישיבו אותם דבר. העלים הכתוב תשובתם הרעה ואמר דבר סתם, שאין דרך הכתוב לכתב מעשיהם של רשעים אלא לצד ההכרח, כמו שתמצא שלא כתב הריגת חור ביום מעשה העגל, וגם מעשה העגל אמרו בגמרא (עבודה זרה ד:) שלא נכתב אלא ללמד ישראל שאם חטא צבור אומרים להם כלך אצל צבור, וכמו כן במה שלפנינו העלים הדברים עד שהצרך לומר שישראל רצו לשוב למצרים וימרו בה׳ חס ושלום, חל עליו לומר סבת הדבר וגלה דבר שהוציאו דבת הארץ. וטעם שהצרך הכתוב לומר המראת ישראל, הוא להודיע טעם עכבתם במדבר ארבעים שנה שהיה לסבת המראתם.

ואומר ואת כל העדה, פרוש שהשיבוהו כשהיה את כל העדה, ולא יחדוהו לדבר אליו דברים הרעים בפני עצמו, שנתכונו להבאישו בעיני כל ישראל:

או ירצה על זה הדרך: וישיבו אותם דבר האמור בסמוך, ובא הכתוב להודיע שחלקו כבוד למשה ליחד לו התשובה כחק המלוכה, ואחר כך השיבו גם לכל העדה.

או ירצה על פי מה שאמרו זכרונם לברכה במאמר שכתבנו בפסוק ראשון, שנלכד משה בידם בטענת ״ויחפרו לנו את הארץ״ וגו׳ עד כאן. אמור מעתה שטעם שליחות ישראל היה טעם בפני עצמו, וטעם שליחות משה היה טעם בפני עצמו. לזה אמר הכתוב וישיבו אותם דבר – למשה ואהרן לדברים שאמר להם בשליחותו, ואת כל העדה לדברים שאמרו להם בשליחותם.

ויספרו לו וגו׳. דקדק לומר לו, שהיו מיחדים הדבור ביחוד אליו, אבל המאמר לא היה למשה לבד אלא לכל העדה השומעים, והוא אמרו ויאמרו ולא אמר לו.

באנו אל הארץ וגו׳. פרוש שהגענו שמה לשלום ולא ארע להם תקלה, וגמרו אומר הטעם אשר שלחתנו, פרוש, לצד שעשינו מצות שליחותך נשמרנו. או ירצו לומר לצד שעשה להם לויה ששלחם היא שעמדה להם לבוא אל הארץ בשלום. ואולי כי לזה דקדק לומר ויספרו לו, לומר שספרו דבר הנוגע למעלת משה כי זכותו עמדה להם. ואמרו ויאמרו הוא תשובת הארץ מה שנוגע לכללות ישראל לזה לא אמר לו.

וגם זבת חלב ודבש וגו׳. אמרו ״וגם״ – לצד שקדמה הודעה במדה טובה שנעשה להם נס בהליכה, מוסיפין להודות גם בטובת הארץ כי זבת חלב וגו׳:

אפס כי עז וגו׳. פרוש, לפי שבשליחות משה שאל ״החזק הוא וגו׳ הבמחנים״ וגו׳, לזה אמרו כי העם חזק ובמבצרים יושב, וגמרו אומר וגם ילידי הענק וגו׳, פרוש שלא לחשוב כי בצרו עריהם לצד חלשתם, הרי גם ילידי הענק ראינו שם, ואלו אין להם פחד ודאי, אם כן אין ללמוד ממבצריהם שחלשים הם.

עוד ירצה באמרו העם היושב בארץ, כי העם היו יושבים נפוצים חוץ לערים והיו סומכין על גבורתם, וכן תמצא שאמרו זכרונם לברכה (במדבר רבה טז,יג) בפסוק ״עמלק יושב וגו׳ והכנעני״ וגו׳ שהיו יושבים בדרך חוץ לעיר. גם רמזו במאמר היושב בארץ שהארץ צריכה גבורי כח לעמד בה.

ויהס וגו׳ אל משה. פרוש, לפי שאין כח באדם הדיוט להשתיק המון שש מאות אלף, לזה בא במאמרו כי הוא משתיקם אל משה ולא לגזרתו, וידוע כי משה מלך, דכתיב (דברים לג:ה) ״ויהי בישרון מלך״, ולאימתו שתקו לשמע אשר יאמר. ואמר עלה נעלה וירשנו אתה, פרוש, גם לפי דברי המרגלים נוכל לה:

והאנשים וגו׳. פרוש, השיבו לדברי כלב ואמרו ״לא נוכל״ וגו׳, והוסיפו לומר דבה בארץ לומר שהגם שהיו יכולין לירש אותה, מאוסה היא לצד שאוכלת יושביה וגו׳:

וכל העם וגו׳. פרוש, ואף על פי כן אוכלתם הארץ. או ירצה בדקדוק אמרו בתוכה, לומר כל שנתקימו בתוכה הם אנשי מדות ובזה יוכלו חיות, אבל כל שאינם אנשי מדות עומדים חוצה לה לבל תאכל אותם הארץ:

ונהי וגו׳ וכן היינו בעיניהם. הודיעו בזה כי אפלו שאר האנשים הרגילים שם אינם דומים להם, והראיה כי התפלאו בהם שהם כחגבים לצד הפלאת מעוט גופם, הא למדת שאותם הרגילים עמהם אינם בדמיון זה.