במדבר יד, א

כל העדה. סנהדראות:

וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִשְׁתָּא וִיהָבוּ יָת קָלְהוֹן וּבְכוֹ עַמָא בְּלֵילְיָא הַהוּא

וַאֲרֵימַת כָּל כְּנִישְׁתָּא וִיהָבוּ יַת קָלֵיהוֹן וּבְכוֹ עַמָא בְּלֵילְיָא הַהוּא וְאִתְקְבִיעַת לְהוֹן הַהוּא לֵילְיָא לְבָכוּתָא לְדָרֵיהוֹן

וְטַעַם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא – כִּי לְעֵת עֶרֶב בָּאוּ הַמְרַגְּלִים בְּאָהֳלֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר הָלְכוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה, וּבַבֹּקֶר הִשְׁכִּימוּ וַיִּלּוֹנוּ כֻּלָּם עַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. וְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה: ״וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם״ (דברים א כז), כִּי בְּאָהֳלֵיהֶם הָיוּ אוֹמְרִים דִּבְרֵי נִרְגָּן. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (תענית כט): הֵם בָּכוּ בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם וַאֲנִי אֶקְבַּע לָהֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת. וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאֵיזֶה רֶמֶז שֶׁבַּפָּרָשָׁה הוֹצִיאוּ זֶה, אֲבָל מִקְרָא מָלֵא הוּא (תהלים קו כד-כז): ״וַיִּמְאֲסוּ בְאֶרֶץ חֶמְדָּה וְלֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ. וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'. וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת״. אוּלַי יִדָּרֵשׁ זֶה מִפָּסוּק (לא): ״וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה״, יֹאמַר: וְטַפְּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה בְּבֹא עֵת פְּקֻדָּתָם, כִּי אֲנִי פּוֹקֵד עֲוֺן אָבוֹת עַל בָּנִים, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם עַתָּה שֶׁיֵּדְעוּ אֶת הָאָרֶץ יְדִיעָה בִּלְבַד, אֲבָל לֹא שֶׁיִּירְשׁוּ אוֹתָהּ לְדוֹרוֹת. וְהַכָּתוּב יִרְמֹז בְּכַיּוֹצֵא בָזֶה וְלֹא יִרְצֶה לִגְזֹר רָעָה רַק בְּעִנְיַן תּוֹכַחַת עַל תְּנַאי.

את קולם. פעול למלת ותשא גם ויתנו:

ותשא כל העדה ויתנו את קולם. על דרך הפשט נתנו קול בבכי גדול לעת ערב, הוא סוף יום שבאו המרגלים אליהם, כי בערב באו והביאו חשך לעולם, וזהו שכתוב ויבכו העם בלילה ההוא, הוא שכתוב (איכה א) בכה תבכה בלילה, וליל תשעה באב היה. כיצד, כך אמרו ז"ל, שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שניה הקימו ושלח מרגלים, דכתיב (במדבר י) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן, נשארו תשעה מאייר שהוא חסר לעולם, וכתיב (שם) ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, ויום ראשון מהני תלתא לא חשבינן שהוא יום עשרים לעלית הענן ואמר רבי חמא ברבי חנינא אותו יום סרו מאחרי ה' דכתיב (שם יא) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל, הלכך הוו להו כ"ב באייר, וכתיב (שם) עד חדש ימים, הוו להו כ"ב בסיון, וכתיב (שם יב) ותסגר מרים שבעת ימים הרי כ"ט בסיון, ותניא בכ"ט בסיון שלח משה מרגלים וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, נמצאו כלין בתשעה באב, יום שלשים לסיון שהוא מלא וכ"ט לתמוז שהוא חסר לעולם הרי שלשים, ותשעה באב הרי ל"ט. לכך הקשו בגמרא א"כ בציר חד יומא, כלומר מן הארבעים, ומשני, תמוז דההיא שתא עבורי עברוה, כלומר תמוז של שנת המרגלים מלא היה, דכתיב (איכה א) קרא עלי מועד לשבור בחורי, זמן עלי מועד לשבירת בחורי בתשעה באב, וכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, אמר רבי יוחנן אותו היום תשעה באב היה, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע אותו לכם בכיה לדורות, שחרב בו הבית בראשונה ובשניה, ולכן כפל הנביא לשון בכה תבכה, ודרשו רז"ל בכה בחורבן ראשון תבכה בחורבן שני. ועוד דרשו בו בכה תבכה, בכה על ממלכת ישראל תבכה על ממלכת בית יהודה, בכה על ירושלים תבכה על ציון, בכה על עשרת השבטים תבכה על יהודה ובנימן. ומצינו חורבן בית ראשון שהיה בלילה, שכן כתוב מפורש (ירמיה לט) ויהי כאשר ראם צדקיהו מלך יהודה וכל אנשי המלחמה ויברחו ויצאו לילה מן העיר דרך גן המלך, וכן התנבא ירמיה עוד ואמר (שם ו) קומו ונעלה בלילה, חורבן בית שני היה ג"כ בלילה שכן כתוב (שם) אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. וכשבא טיטוס הרשע והחריב ירושלים והצית האש בתוכה יצאו ישראל וגלו מירושלים ובאו במחנה טיטוס והיו שם בני ישמעאל וערב ולקחו ארבע מאות ילדים וילדות ופרשו לים בלילה והוליכום בשבי לארצם, והילדים אמרו נשליך עצמנו לים, אמרו אלו לאלו מתיראין אנו אם יהיה לנו חלק לעוה"ב, והיו משיבין אלו לאלו והלא מקרא כתוב (תהלים סח) אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים, שמעו הילדות והשליכו עצמן, נשאו הילדים ק"ו בעצמן ומה אלו שדרכן בכך כך, אנו על אחת כמה וכמה. וכל המאורעות האלה לישראל היו בלילה בעונש הבכיה שעשו בלילה הזה. ועוד מצינו שבלילה הזה נגזר החורבן והפזור לישראל בגלות, הוא שכתוב (שם קו) וירגנו באהליהם לא שמעו בקול ה' וישא ידו להם להפיל אותם במדבר ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, וכן כתיב ביחזקאל (כ) גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות. הרי לך מפורש מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שבכיה זו הוקבעה לדורות שיהיו מפוזרין בין האומות.

ובמדרש ותשא כל העדה ויתנו את קולם, זה שאמר הכתוב (ירמיהו י״ב:ח׳) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות, ועל אותו הדור אמר ישעיה ע"ה (ישעיהו י״ז:י״א) ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש, עד שלא בא השרב פרחתם, נד קציר ביום נחלה, ביום שעברתי ליתן לכם נחלת אבותיכם נעשיתם כרוז בעולם, וכאב אנוש, הפורענות שנטלתם ירושה לדורות שבכו כל העדה בליל תשעה באב, אמר הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חנם אני אקבע לכם בכיה לדורות, ומאותה שעה נגזרה גזרה על ביהמ"ק שיחרב, שכן הוא אומר וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, נשיאות יד כנגד נשיאות קול, ולנשיאות קול זה רמז ירמיה שאמר (ירמיהו י״א:ט״ז) זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך לקול המולה גדולה הצית אש עליה, יאמר כי בעון קול המולה שנשאו ישראל במדבר בבכי הצית הקב"ה אש בעלי הזית שהזכיר בראש הכתוב.

וע"ד הקבלה ותשא כל העדה כנסת ישראל שכתוב בה (הושע י״ד:ג׳) כל תשא עון וקח טוב, ומזה לא אמר וישאו כל העדה.

וכן רמזו חכמי האמת במדרשם באיכה רבתי בכה תבכה בלילה, קרי ביה בכה תבכה. פירוש שהוא לשון יוצא, בכה ומבכה כנסת ישראל עמה, שנאמר ותשא כל העדה. ויהיה רמז הכתוב ותשא כל העדה, כנסת ישראל שהיא כל העדה, ויתנו את קולם מלאכי השרת, ויבכו העם אלו ישראל, בלילה ההוא כלומר כל זה נגזר בלילה ההוא.

ותשא וגו׳ ויבכו העם. אמרו העם, ולא הספיק במה שזכר הנושאים קולם, לומר כי לא כל העדה בכו בלילה ההוא אלא חלק מהם, הגם שבכללות כלם נשאו קולם לדברי המרגלים אשר הפליאו להפחיד.

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (סוטה לה.; תענית כט.) שאמרו וזה לשונם: אמר הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות, עד כאן. והוא מאמר הכתוב ותשא כל העדה וגו׳, פרוש שהיתה אז, וזה גרם לעם בכיה בלילה ההוא לדורות, ואם אמר הכתוב ״ויבכו בלילה״ היו חוזרים הדברים לעדה הנזכרת אשר שמעו דברי המרגלים.

כל העדה. המה ראשי העם שעמדו שם. כדכתיב לעיל ואל כל עדת בני ישראל. וברור שלא עמדו ששים רבוא באותו מקום. אלא עדת בני ישראל. היינו ראשי העדה. והמה נתנו קולם תומ״י:

ויתנו את קולם. ואח״כ כל אחד אחר שחזר לאהלו דרש במקומו לפני העם שתחתיו:

ויבכו העם בלילה ההוא. כולם שמעו ובכו גם המה:

ותשא כל העדה מבואר שעל הדבה אשר הוציאו שהיא ארץ אוכלת יושביה לא שמו לב כי ההוכחה שנתנו ע"ז משנוי פירותיה ומגודל אנשי הארץ אינה ראיה שלא יתקיימו בה גם אנשים קצרי קומה בפרט אלה שנתגדלו בעבודת פרך ובנסיעות קשות במדבריות הם לא יפעל עליהם שניי האקלים כנודע, רק עקר מה ששמו לב היה מפחדם להלחם עם אנשי הארץ הגבורים ולא האמינו כי ביד ה' להלחם עם יושבי הארץ ולהכניעם לפניהם כמ"ש בסוף משפטים ובסוף תשא, וכמ"ש במשנה תורה אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו וכו' מבואר שזה היה עיקר תלונתם וזה חטא יותר גדול משאם היה תלונתם על שהיא ארץ אוכלת יושביה שבזה לא היו מראים חסרון אמונה וכפירה ביכולת ה', ומצד מחשבתם זאת הגיעו לכפירה אחרת שאומר שם ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו, שחשבו שהוציאם כדי לאבדם ביד האמורי, שכבר התבאר אצלנו בכ"מ שלפעמים כשירצה ה' לענוש את הרשע בעונש היותר מופלג מגביהו למעלה ראש ונותן לו גדולה וכבוד כדי שתהיה מפלתו יותר גדולה וניכרת, כמ"ש אם יעלה לשמים שיאו כגללו לנצח יאבד (איוב כ׳:ו׳), אם בין כוכבים שים קנך משם אורידך (עובדיה) כמש"פ שם. אולם תחלה רגנו באהליהם כי בושו לאמר כפירה ומינות כזה בפרהסיא, כמ"ש ותרגני באהליכם: