אבן עזרא על ויקרא פרק יד

אמר וידבר ה׳. כי יחל תורת המטהר ואמר ר׳ יונה הספרדי המדקדק כי נרפא נגע הצרעת מן הצרוע הוא הפוך והיה ראוי להיותו נרפא הצרוע מנגע הצרעת ולמה נהפוך דברי אלהים חיים בעבור חוסר דעתנו והלא שם כתוב כי נרפא הנתק טהור הוא ועוד כי נרפא הנגע:

וטעם והובא. כמו חביריו כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב:

ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. אף על פי שטהרו הכהן לא יכנם אל המחנה או במדינה עד שיתן טהרתו וישלם כל אשר צוה:

ויצא הכהן. איננו כהן גדול והנה נתברר פירוש או אל אחד מבניו הכהנים:

ולקח למטהר. הכהן יקח משלו ויש אומר המצורע יתנם ותי״ו התפעל מובלע בדגשות הטי״ת והוא על משקל איש מתהלל:

שתי צפרים. כל עוף יקרא צפור והנה יקח כל עוף שימצא:

חיות. ולא מתות:

טהורות. שלא יקח מהטמאות:

ועץ ארז ואזוב. הוא הגדול וקטן במיני הצמחים והעד מדברי חכמת שלמה ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים והנה גם הם כדמות פסח מצרים:

וצוה הכהן ושחט. כהן אחר או ישראל ויש אומרים המצורע והוא רחוק:

אל כלי חרס. כמו על, וכן אל הנער הזה התפללתי:

מים חיים. לקוחים ממקום נובע:

וטבל אותם. הארז והשני והאזוב:

על המים. שהדם מעורב עמם:

והזה. מהדם המעורב אחר טבול גם הצפור החיה והנזכרים:

על פני השדה. מקום שאין שם יישוב שלא תדבק הצרעת. וההזיה בשלשתן או באזוב לבדו כטומאת המת:

וכבס. וגלח את כל שערו. כלל:

ורחץ במים וטהר. בערב כמשפט ואחר כן שב לפרש כי זה יהיה אחר ימים שבעה וכן היה משפט שבעה של מרים ופרט כי יגלח את כל שערו ביום השביעי וביאר כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וזאת המלה קרובה מגזרת גב:

ואת כל שערו. שער הרגלים ויש אומרים אף זרועיו ושוקיו והחזה:

שני כבשים וכבשה אחת. בעבור היות נגע הצרעת מוסר על מעשה הלשון על כן יקריב כבש אחד לעולה כמשפט כל העולה על הרוח ואחד אשם כמשפט כל אשם ונקבה לחטאת כמשפט כל חטאת ושלשה עשרונים כמשפט עשרון לכבש:

ולוג אחד. מדה ואין לו אח וטעם אותם הכבשים והכבשה גם זה האשם גם זאת החטאת לכהן חוץ מהאמורים:

על תנוך. טעמו ידוע ממקומו והנה המטהר מהצרעת שהוא בגוף כמו הכהן שימלא ידו כי העון כמו הצרעת בנפש והבהן מקום חבור והוא עקר כל המעשים והימנות בעבור כח הצד הימין והתנוך זכר לשמוע אשר צוה:

על כף הכהן השמאלית. היא כף הכהן המטהר רק כן דרך צחות בלשון הקדש והעד הפסוק הבא אחריו:

לפני ה׳. אל פתח אהל מועד:

על דם האשם. שהוא תנוך ובהונות:

ועשה הכהן את החטאת. היא הכבשה כתורת כל חטאת:

והעלה. את העולה. הוא הכבש ומנחתו שהוא עשרון ויש אומרים שכל המנחה יקריב לעולה ובתחלה האשם שהוא החמור:

וטהר. אז יהיה טהור ככל הטהורים:

דל. יש בגוף כמו דלות ורעות אשרי משכיל אל דל ככה דל בן המלך ויש דל שאין לו ממון:

וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן. החל לבאר צרעת הבית:

וטעם כי תבאו אל ארץ כנען. כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם והכבוד בתוך המקדש:

ונתתי. הדבר תלוי בנתינת ה׳:

ובא אשר לו הבית. מצוה שיבא אל הכהן:

ופנו את הבית. בעל הבית וכל אנשי ביתו. וטעם לשון רבים לפנותו מהרה:

בטרם יבא הכהן. כי עוד יסגיר הבית בעבור הספק וטרם בואו ספקו:

שקערורות. אין אחות למלה הזאת ולא נדע אם היא מרובעת כפולה האות האחרון או מחמשת אותיות ופירושיה לפי טעם המקום יש אומרים כדמות סימנין או חוטין ויש אומרים שהיא מלה מורכבת מטעם ותשקע האש. ורורות מגזרת רר בשרו וזה רחוק:

ומראיהן. ומראה כל אחד מהם שפל:

וחלצו את האבנים. יסירו וכן חלצני ה׳ מאדם רע:

אל מקום טמא. שלא יקחם משם אדם שיהיו ניכרים שהם טמאים:

ואת הבית יקציע. מגזרת מקצעות וכן מר ואהלות קציעות וטעמו פצולות ויש אומרים שיפצלו המקצוע ואין זה נכון כי כבר פשה נגע בבית רק יקציע כל הבית:

וטעם מבית. מבפנים:

הקצו. מגזרת קצה כי קצתו ההו׳ למעלה הסירו לבדו:

וטח. הפך יקציע והוא מגזרת טחים אותו טפל:

ומלת ולקחו והביאו. רבים במהרה:

ועפר אחר יקח. בעל הבית שירצה לדור בו:

ואם הנגע ישוב ובא הכהן אחר חלץ. אחר שחלץ ואחרי הקצות את הבית בתחלה:

ונתץ את הבית. בצווי. וכן והוציא והקרוב שסגור יהיה שבעת ימים רק הכתוב אחז דרך קצרה והעד והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו בראשונה ובשנייה:

יטמא עד הערב. אחר שירחץ בשרו כמשפט:

והשוכב. חמור על כן יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ולא הזכירו הכתוב כי כל שוכב ואוכל הוא בא בבית:

ולקח. בחבירו:

ביום הטמא. ביום שיהיה האדם או הבגד או הבית טמא או טהור: