ויקרא יד, כא

ועשרון סלת אחד. לכבש זה שהוא אחד יביא עשרון אחד לנסכיו:

ולוג שמן. לתת ממנו על הבהונות ושמן של נסכי המנחה לא הזקק הכתוב לפרש:

וְאִם מִסְכֵּן הוּא וְלֵית יְדֵהּ מַדְבְּקָא וְיִסַּב אִמַר חַד אֲשָׁמָא לַאֲרָמָא לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי וְעִסְרוֹנָא סֻלְתָּא חַד דְפִיל בִּמְשַּׁח לְמִנְחָא וְלֻגָא דְמִשְׁחָא

וְאִין מִסְכַּן הוּא וְלֵית יְדֵיהּ מְסַפְּקָא וְיִסַב אִימַר חַד אֲשָׁמָא לַאֲרָמָא מְטוֹל לִמְכַפְּרָא עֲלוֹי וְעֶשְרוֹנָא סְמִידָא חַד פְּתוּךְ בִּמְשַׁח זֵיתָא לְמִנְחָתָא וְלוּגָא דִמְשַׁח זֵיתָא

דל. יש בגוף כמו דלות ורעות אשרי משכיל אל דל ככה דל בן המלך ויש דל שאין לו ממון:

ואם דל הוא ואין ידו משגת לפי שמצינו דלות בגוף כמו דלות ורעות משכיל אל דל מדוע אתה ככה דל לכך פרט לך כאן, ואין ידו משגת לומר לך דל זה הוא שאין לו ממון.

ואם דל הוא. יולדת ומצורע שאין קרבנם בא על חטא ידוע בעולה ויורד, שלא החמיר עליהם הכתוב, ואע"ג דנגעים באים על גג"ג ששצ"ל, מיכפר לה נגיעה (תבא) [הכא], פי' לעשיר קרבנו בדלות. וכל פרשה דמצורע עני שהאריך בה מה שאמ' למעלה לגזרה שוה רגל רגל לחציצה, אזן אזן לרציעה:

ואם דל הוא ואין ידו משגת. צריך לדעת למה כפל? ואולי שנתכון על דרך מה שאמרו בפרק בתרא דכרתות (כז:) וזה לשון המשנה: הפריש לכשבה או לשעירה, העני יביא עוף וכו׳, עד כאן. ובגמרא (שם) למדו הדבר ממה שאמר הכתוב בקרבן עולה ויורד ״מחטאתו אשר חטא״, משמע ממקצת הדבר שהפריש לחטאתו, עד כאן. והנה דרשה זו ישנה בעולה ויורד שישנו בדלי דלות, כי שם הזכיר הכתוב ״מחטאתו״ שממנה דרשו. אבל מצורע יש לבעל הדין לחלוק ולומר: כשם שלא מצינו בו שיוכל להביא קרבן דלי דלות והחמיר בו הכתוב, גם נחמיר בו אם הפריש כבש וכשבה לחטאתו ועולתו והצרך להם, שלא יביא מקצת הדבר שהפריש לחטאתו להביא במקומן שתי תורים או שני בני יונה. תלמוד לומר ואין ידו משגת, שהגם שלא היה דל והפריש מעושר, אם אין ידו משגת יכול הוא להוציא המעות המפרשים לחלין ויביא כפרת השגת יד. ותמצא שלא חלקו רז״ל בין עולה ויורד של מצורע לעולה ויורד של טמאת מקדש וכו׳ ושבועת בטוי וכו׳.

או ירצה על דרך מה שאמרו בסוף כרתות (כריתות כח.) באותה שהבאתי בסמוך, וזה לשונם: הפריש לעשירית האיפה והעשיר יביא עוף, העשיר יביא כשבה, עד כאן, ואמרו שם שדרשו כן מדכתיב ״על חטאתו״. וכאן רמז הדבר באמרו דל הוא ואין ידו וגו׳, פרוש ועודנו אין ידו משגת, אבל אם השיגה ידו הגם שהפריש בהיותו דל יביא קרבן עשיר, ושני דרכים אלו יוסבלו יחד במשמעות הכתוב על זה הדרך, ועודנו אין ידו משגת בין לחומרא בין לקולא כנזכר.

ובתורת כהנים אמרו, וזה לשונם: ״דל הוא״ – שומע אני דל ממה שהיה בן מאה מנה ונעשה בן חמשים, תלמוד לומר ״ואין ידו״ וגו׳, או ״ואין ידו״ וגו׳ – יש לו ואין מוצא לקח, תלמוד לומר ״דל״ עד כאן. וצריך לדעת כונת ״ואין מוצא״, אם אין מוצא כל עקר כמו שהיו בימים שהיתה ירושלים במצור, ודאי שמביא קרבן עני, והרי הוא כחסרי ממון, כי מה לי אין לו ממון או יש לו ואינו שוה כלום בערך הקרבן כיון שאינו משיגו בממון, אלא ודאי שכונת התנא היא שאינה מצויה בקנין הרגיל וצריך הוא להפליג קניתה בממון רב.

ונראה שלא יתחיב אלא אם בשעור שלא יהיה הוא חסר למה שצריך לעצמו, שהרי אפלו ירד אנו אומרים שיביא קרבן עני ויחיה מהנשאר. ופרוש זה של דברי רז״ל אינו סותר דברינו, ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ותדע שאם לא היתה כונת התורה בכפל הדבר אלא לומר דברי רז״ל היה לו לכתב ״ואם לא תגיע ידו די שה וכשבה והביא״ וגו׳ כמו שאמר בקרבן טמאת מקדש והשבועות (ויקרא ה:ז), אלא נתכון גם כן למה שפרשנו:

ומה שדרשו עוד בתורת כהנים בפרשה זו (ויקרא רבה יד:ל-לא) בשלשה מקראות המיתרים בהשגת יד, והם אשר תשיג ידו, מאשר תשיג ידו, את אשר תשיג ידו, ודרשום על זה הדרך: ״אשר תשיג״ בא להיה עשיר קודם ובעת הבאת הקרבן העני שיביא גם כן קרבן עני, ומאשר תשיג ידו בא למי שהיה עשיר והתחיל גם כן להביא אשמו והוא עדין עשיר והעני שיביא גם כן קרבן עני. ואת אשר תשיג ידו בא להתחיל להביא קרבנו שהוא האשם בזמן שהיה עני והעשיר שצריך להביא בעושר, אבל אם הביא חטאת בעוני לא יביא עולה בעושר אם העשיר, ולמדו שם דבר זה ממה שאמר הכתוב אחד לחטאת ואחד לעולה שצריך שיהיו שניהם מין אחד. מכל אלו הדרשות אין ללמוד מה שדרשנו מכפל אמרו ״דל ואין ידו״ וגו׳, שאפלו אחר כל דרשות שדרשו עדין צריכין אנו לשתי הדרשות שדרשנו, שאחר שהפריש קרבן עשיר יביא קרבן עני, ואחר שהפריש קרבן עני יביא קרבן עשיר, כי לא באו שני דברים אלו בדרשות הנזכרות.

ואין ידו משגת. בקרבן עו״י כתיב בלשון עתיד ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו. וכן ביולדת כתיב ואם לא תמצא ידה וגו׳ וכאן כתיב ואין ידו משגת בלשון הוה. היינו משום דכל הקרבנות שאדם חייב באמצע השנה לא היה הולך לירושלים מיד אלא ממתין עד בוא הרגל ובא שמה והביא עמו כל חובותיו. והיה מקדיש לפעמים לפני המועד והביא הקרבן במועד. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ב כ״ו. וא״כ אם היה דל בשעת הקדש והקדיש קרבן עני ואח״כ נתעשר בשעת הרגל היה צריך להביא קרבן עשיר. וכדאי׳ ביומא דמ״ב ובשלהי מס׳ כריתות מש״ה הזהיר הכתוב שלא יפריש קרבן עני אם לא שרואה בדעתו שלא תשיג ידו גם בשעת הקרבה במועד. וכן הוא ביולדת וכל מח״כ. משא״כ מצורע שאסור ליכנס למחנה ישראל ומש״ה היתה המצוה ליטהר ביום טהרתו ואחר כך כשנטהר ומתחיל ימי ספורו ה״ז אסור בתשה״מ ולכמה פוסקים אסור ליכנס ג״כ לביתו. כמש״כ בהע״ש סי׳ פ״ח. וממילא היה ראוי להזדרז להביא קרבנו מיד וא״כ הדבר תלוי היאך ידו משגת בשעת הקדש:

כבש אחד אשם. באשם גזלות לא כתיב אחד שידוע שאינו בא נדבה וא״כ ה״נ האשם הוא עיקר המכשיר ואינו בא נדבה למאי כתיב אחד. אלא לדרשה ביומא דס״א ב׳ אשם מצורע כו׳ ופרש״י דאי אפשר לגומרה באחר דאשם אחד א״ר ולא שתי אשמות. ולכאורה ק׳ שהרי בלוג שמן אי׳ שם לי שנה ר״י בלוגין שאם נשפך מביא אחר. ולא דייקינן אחד ולא שנים. אלא משום דשם איצטריך כמש״כ לעיל י׳ משא״כ אשם אינו בא נדבה:

לתנופה. אין כאן מקום התנופה כ״א להלן כ״ד ולא בא כאן אלא לטעם דמש״ה א״א להקל בדלות באשם שהרי בא לתנופה ואין תנופה בעופות:

ד (גור אריה) דלא היה לו לומר אחד בשלמא הא דכתיב כבש אחד שפיר לפי שהעשיר מביא שלשה בהמות אמר בעני אחד אבל גבי עשרון ליכא למימר הכי דכיון שהעשרון הזה טפל לבהמה לא היה לו לומר אלא ועשרון סולת לפיכך צריך לומר שפירוש הכתוב ועשרון סולת אחד לכבש זה שהוא אחד דהשתא הוא מחובר לכבש ועל אחד דכתיב גבי כבש קאי:

ה ואם תאמר למה לא פירש רש"י זה לעיל גבי שלשה חטאות שצריך התם שלשה עשרונים לשלש המנחות והתם נמי לא כתיב כמה שמן צריך לנסכי המנחות ויש לומר דמה שפירש רש"י ועשרון סלת לכבש זה וכו' מזה רוצה להוכיח מה שפירש למעלה שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים שלא תקשי מנליה דלמא שלשה עשרונים לנסכי עולה לחוד אבל חטאת ואשם של מצורע כשאר חטאות ואשמות שאין טעונין נסכים ומפרש שהרי בדל נאמר ועשרון סולת לכבש זה שהוא מביא אחד לא יביא אלא עשרון אחד ומהשתא אי אפשר לומר דגבי עשיר שלשה עשרונים לעולה לחוד ולחטאת ולאשם לא כלומר דאם כן דל למה לא מביא רק עשרון אחד כיון דבעשיר תלוי הכל בבהמה וצריך לבהמה אחת שלשה עשרונים גבי דל גם כן יהיו שלשה עשרונים אלא כדפרישית חטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים ואם כן שאר השנים אחד לחטאת ואחד לאשם: