ויקרא יד, לה

כנגע נראה לי בבית. אפלו תלמיד חכם שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי:

וְיֵיתֵי דִי דִילֵהּ בֵּיתָא וִיחַוִי לְכַהֲנָא לְמֵימָר כְּמַכְתָּשָׁא אִתְחֲזִי לִי בְּבֵיתָא

וְיֵיתֵי דְדִילֵיהּ בֵיתָא וִיתַנֵי לְכַהֲנָא לְמֵימָר הֵי כְמַכְתְּשָׁא אִיתְחֲמֵי לִי בְּבֵיתָא

ובא אשר לו הבית. מצוה שיבא אל הכהן:

נראה לי ב' דין ואידך מרחוק ה' נראה לי זהו שאחז"ל שאפי' ת"ח ובקי בנגעים לא יאמר נגע אלא כנגע וזהו מרחוק נראה שיקח הדבר מרחוק ולא יפסוק לומר נגע:

ובא אשר לו הבית. דרשו רז"ל בפ"ק דיומא מי שמיוחד ביתו לו, כלומר שאינו רוצה להשאיל כלים או שאינו מכניס אורחים לביתו, שהנגעים באים על צרות העין, וזהו שאמר ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית.

ובמדרש, ובא אשר לו הבית זה הקב"ה, והגיד לכהן זה ירמיה, כנגע נראה לי בבית זה צלם שהעמיד מנשה בהיכל.

אשר לו הבית לאחר כבוש וחלוק שיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.

כנגע. שאינו נגע לטמא עליו אלא על פי כהן כדפריש ואזיל:

והגיד לכהן לאמר. תיבת לאמר מיתרת. ורבותינו זכרונם לברכה בתורת כהנים דרשו: יאמר לו הכהן דברי כבושין, עד כאן. וזה דרך דרש, כי הכתוב מדבר דברי אשר לו הבית. והם זכרונם לברכה דרשוה באם אינו ענין לדברי בעל הבית תנהו ענין לדברי כהן. ובעל קרבן אהרן פרש על זה הדרך: ״והגיד לכהן״ והתכלית ״לאמר״ לו הכהן, רצה לומר דברי כבושין. ולפי זה היה לו לומר תיבת ״לאמר״ אחר ״כנגע נראה לי בבית״, אלא ודאי שהתנא דרש התיבה באם אינו ענין.

וקשה למה לא אמר הכתוב תבת ״לאמר״ בדברי הכהן, ותדרש הדרשה בישר, ומקום הניחו לנו לפרש. והוא על פי דבריהם זכרונם לברכה עצמם שכתבו שם בתורת כהנים וזה לשונם: ״נגע״ מה תלמוד לומר ״כנגע״? אפלו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע בודאי לא יגזר וכו׳, אלא יאמר ״כנגע״ עד כאן. ויש לדעת מי הכריחם זכרונם לברכה לפרש כן, דלמא טעם אמרו ״כנגע״ ולא אמר ״נגע״, כי חש הכתוב לומר ״נגע״ שתבין שלא חיבתו תורה לבא אצל הכהן ולהגיד אלא אם תלמיד חכם הוא וידע שהוא ודאי נגע, אבל אם נסתפק בו אם הוא נגע או לא, לא יבא לכהן. לזה אמר ״כנגע״ שיבא על הספק כודאי. אכן דרשת התנא היא שלא היה לו לומר אלא ״והגיד לכהן״, והדבר מובן שההגדה היא הנגע המזכר בסמוך, ולזה דרש כי היתור בא על הדקדוק ״כנגע״ ולא ״נגע״, שאפלו תלמיד חכם וכו׳ לא יאמר ״נגע״ אלא ״כנגע״, וכל זה לדעת התנא.

ומקום הניחו לנו גם כן בזה לחקור בדבריהם זכרונם לברכה, הלא לפי מה שדרשו עוד שם בתורת כהנים וזה לשונו: ״נראה לי״ – ולא לנרי, ״בבית״ – להביא את העליה וכו׳, וכמה דרשות, מעתה צריך הכתוב לומר ״כנגע״ כדי שיאמר ״נראה לי בבית״ ללמד המשפטים ההמה, ומנין לנו לדרש שאפלו ידע ודאי שהוא נגע יאמר ״כנגע״? והגם שדרך רבותינו זכרונם לברכה לדרש הכתובים בסדר זה, אף על פי כן כל עוד שנוכל לישב הדרשה בסדר הכרחי הוא יותר נכון, ובזה הרוחנו את שלנו, פרוש תבת ״לאמר״, שנתכון לומר על זה הדרך לאמר כנגע, פרוש הגם שכפי האמת ידע שהוא נגע ואינו כנגע אלא במאמרו, אף על פי כן יאמר כן. ושעור תבת ״לאמר״ הוא על זה הדרך: האמירה תהיה ״כנגע״, וממוצא דבר אתה מבין שאינו כנגע אלא במאמרו ולא בצדק הדבר. ובזה גם כן הרוחנו דרשת התנא שדרש בתבת ״כנגע״ שרצה לומר שאפלו תלמיד חכם וכו׳. עוד יכון לומר שהתורה מתרת לאמר ״כנגע״, וממילא אתה מבין שאינו כנגע שהצרך להתיר. וכבר כתבתי כמה פעמים כי רשות נתונה לנו לדרש הפסוקים בכמה פנים משנים מדבריהם זכרונם לברכה, כל שמתישבים הפסוקים על נכון, כל שאין הפכיות דברי רבותינו זכרונם לברכה בהלכות.

ח דלמדה תורה דרך ארץ שיאמר לשון ספק כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה למד לשונך לומר איני יודע: