ויקרא יד, ז

וְיַדִי עַל דְמִדַכֵּי מִן סְגִירוּתָא שְׁבַע זִמְנִין וִידַכִּנֵהּ וִישַׁלַח יָת צִפְּרָא חַיְתָא עַל אַפֵּי חַקְלָא

וְיַדֵי עַל בֵּית אַפּוֹהִי דְמִידְכֵּי מִן סְגִירוּתָא שִׁבְעָתֵי זִמְנִין וִידַכִּינֵיהּ וְיִפְטוֹר יַת צִיפּוֹרָא חַיְיתָא עַל אַנְפֵּי חַקְלָא וִיהֵי אִין אִיטִימוֹס הַהוּא גַבְרָא לְמִילְקֵי תוּב בְצוֹרָעָא תַיְיבָא צִיפּוֹרָא חַיְיתָא לְבֵיתֵיהּ בְּיוֹמָא הַהוּא וּמִתְכַשְׁרָא לְמֵיכְלָא וְיַת צִפּוֹרָא נְכִיסָא הֲוָה מִקְבָּר כַּהֲנָא בְּמֵיחְמֵי מְצוֹרָע

והזה. מהדם המעורב אחר טבול גם הצפור החיה והנזכרים:

על פני השדה. מקום שאין שם יישוב שלא תדבק הצרעת. וההזיה בשלשתן או באזוב לבדו כטומאת המת:

והזה שבע פעמים - על אותו המטהר מצרעתו.

וטהרו. מענין פריעה ופרימה:

והזה על המטהר שבע פעמים כנגד ז' דברים שנגעים באים עליהם מזה עליו שבעה פעמים:

ושלח את הצפור רמז שתפרח ממנו ' הצרעת צפור אחת שחוטה כן לא תבא עוד הצרעת ואחת משולחת לו' שאם יוסיף להרע תחזור הצרעת כמו הצפוד השלוחה:

על פני השדה. על דרך הפשט לפי שהצרעת הוא חולי דבק על כן יש לשלחה במקום שאין בו ישוב כדי שלא תדבק הצרעת, וזה טעם טומאת מצורע מפני רוח הטומאה שפרחה עליו מכתות כחות הטומאה הנאצלות מן הנחש הקדמוני אבי אבות הטומאה שהוציא שם רע על בוראו, ומצורע זה נענש על שהלך בדרכו והוציא שם רע ונתדמה לו, ועל כן הקיש המצורע למת שהוא אבי אבות הטומאה. ועוד ירמוז על פני השדה הכוונה לפורחות השדה, כי הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היה משלח לפורחות השדה, והם כת המשחיתים למטה ממדרגת שר המדבר המקבל שוחד ביום הכפורים, והיא נושאת עונות המצורע כענין השעיר המשתלח לעזאזל המדברה, ולא היה רשאי לשלחה לא למדבר ולא לים, וזהו שדרשו רז"ל בתורת כהנים על פני השדה שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר.

שבע פעמים על גב ידו של מצורע.

וטהרו בדבור.

ושלח את הצפר סימן טהרה הוא להפריח ממנו הצרעת ולעשות לו דוגמא שכבר ישב כצפור בודד על גג ונקשר ואסור מלבא עם שאר בני אדם ועכשיו הותר לבא עם חבריו כעין צפור זו שהיתה קשורה בידי אדם ועכשיו משולחת ורשויה ללכת עם חברותיה.

על פני השדה. שהוא מקום זרע ומקום חיותה, ולא על פני הים ולא על פני המדבר, ולא יפרס לה קלע שתהא שלוחיה לחיים, כמו שהוא מותר ומשולח לטובתו. ומיהו אם לאחר זמן נתפשה, הרי היא מותרת באכילה, שלא אמרה תורה שלח לתקלה:

והזה על המטהר מן הצרעת וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר מן הצרעת אחר שבו מדבר הכתוב. ואולי כי לצד שהזאה זו אינה מטהרת אותו בהחלט, אלא כיום שפסקה זבה מדם זובה, ועדין צריך הוא לספירת שבעה ימים כדין טמאת זב, ותמצא שכל ימי ספרו עדין הוא אב הטמאה, לזה אמר המטהר מן הצרעת פרוש, מגוף הצרעת ולא מן טמאת הצרעת, ולזה אמר לבסוף ״והיה ביום השביעי וגו׳ וכבס את בגדיו״, הא למדת שבימי ספרו היה מטמא בגדים, והנה הוא אב הטמאה, ולזה הודיעך כי אינו נטהר אלא מגופו של צרעת ואחר שנטהר מהצרעת צריך לישב בטמאתו שבעה ימים.

ובתורת כהנים דרשו: למה הצרך לומר ״מן הצרעת״ כיון שבו מדבר הכתוב? ואמרו כי הצרך לומר ״מן הצרעת״ למעט טמא מת שלא יטעון שבע פעמים, משום שהייתי דן קל וחומר ממצורע שאינו טעון שלשה ושבעה ואף על פי כן טעון שבע פעמים, טמא מת שטעון שלשה ושבעה אינו דין שיהיה טעון שבע פעמים, תלמוד לומר ״מן הצרעת״ ולא מטומאת מת. ודרשו עוד בסוף אותה בריתא ״וטהרו״ – מה שהצרך לומר ״וטהרו״ כי בא למעט המצורע מטעינת שלשה ושבעה, שזולת זה הייתי דן קל וחומר מטמא מת שאינו טעון שבעה ואף על כן טעון שלשה ושבעה, מצורע שטעון שבעה אינו דין שיהיה טעון שלשה ושבעה, תלמוד לומר ״וטהרו״ פרוש, בזה יספיק לטהרו, עד כאן.

וקשיא לי: אחר שאמר הכתוב ״מן הצרעת״ ודרשנו למעט מן טמאת מת, הנה לא יצדק למעט אלא לצד שהיה בא מן הדין, ודין זה אינו אלא כשנאמר שהמצורע אין בו שלשה ושבעה שבזה יבא קל וחומר ומה מצורע וכו׳ כאמור בדברי הבריתא. אם כן, מאמרו ״מן הצרעת״ החזיק הכתוב דעת זו וחתם עליה כי המצורע אין בו שלשה ושבעה, ומעתה למה הצרך לומר ״וטהרו״ למעטו משלשה ושבעה? הרי כבר נתחיבה מהכתוב לומר שאין בו שלשה ושבעה מאמרו ״מן הצרעת״. או היה לו לומר ״וטהרו״ שאין צריך המצורע שלשה ושבעה ולא היה צריך לומר ״מן הצרעת״, ואני יודע כי טמא מת אין צריך שבע פעמים ממה שהצרך לומר ״וטהרו״ לסתר הקל וחומר הבא מטמא מת להזאת שלשה ושבעה, ואין קל וחומר בא אלא אם תאמר שאין בא במלמד אלא אחד, והבן.

ונראה לפרש, כי להיות שראינו שה׳ צוה בטמאת מת הזאת שלשה ושבעה (במדבר יט:יח-יט) ולא הזכיר כמה הזאות, והזכיר בטמאת צרעת שבע פעמים ולא הזכיר שלשה ושבעה, יש סברא לומר כי טהרת רבוי ההזאות היא טהרה גדולה יותר מהזאת שלשה ושבעה, לצד היותם שבע פעמים, מה שאין כן הזאות שלשה ושבעה שאינם אלא שתי פעמים. וכפי זה הצריך הכתוב תקון לטהרת מצורע יותר מתקון טהרת טמאת מת. ויש סברא לומר טהרת מספר הימים היא יותר גדולה שלא יום אחד בלבד יספיק לטהר, ואם כן מה שמצינו שה׳ הצריך בטמא מת שלשה ושבעה היא הדרגה גדולה מהזאת שבע פעמים. ושתי סברות אלו יתחלקו בדעות חכמים, ויהיה חכם שיחשוב, גדול הנאמר בטהרת המצורע יותר מהנאמר בטהרת טמא מת, ויהיה חכם שיחשוב להפך. והנה להחושב כי טהרת שלשה ושבעה יותר, יבוא לדון קל וחומר מהמצורע להצריך בטמא מת שבע פעמים. ולהחושב כי טהרת שבע פעמים חמורה, ילמד למצורע שלשה ושבעה מטמא מת מקל וחומר. ומעתה יתחיב הכתוב לומר שני המעוטים להסיר טעות כל סברא וסברא. ואם לא היה אומר אלא אחד, כגון שיאמר ״מן הצרעת״ למעט טמא מת שאינו צריך שבע פעמים, תבא סברת הסובר לומר כי בזה הסיר הכתוב טעות שכנגדו והצדיק לומר כי הזאת שבע פעמים היא יותר גדולה וישנה במצורע ולא בטמא מת, וחוזר אני ודן להביא לו שלשה ושבעה מטמא מת, וכן אם היה אומר ״וטהרו״ וגו׳.

וכדי שלא ירחיק דעתך דרך זה לומר איך יבא הכתוב למעט סברא שאינה אמתית, הלא תמצא שאמרו (ברכות מז:א) בכמה מקומות ״עליך אמר קרא״, פרוש הגם שאין דעתו כך, הרי שהתנא יבאר הכתוב שבא לסברא שאין דעתו מסכמת לה שיחוש הכתוב לסובר כן, והבן:

וראיתי להרב המפלא הר״י רוזאניש זצוק״ל בספר הנכבד משנה למלך (הלכות חמץ ומצה פ״ו ה״א) שהביא בריתא אחת דומה למה שלפנינו, דתניא בתורת כהנים פרק י״א וזה לשונם: ״הזה חג המצות״ – יום זה טעון מצה ואין חג הסכות טעון מצה, שהיה בדין, ומה אם זה שאינו טעון סכה טעון מצה, זה שטעון סכה אינו דין שיטעון מצה, תלמוד לומר ״הזה חג המצות״ טעון מצה וכו׳, ושם בפרק י״ד תניא וזה לשונם: ״הזה חג הסכות״ – זה טעון סכה ואין חג המצות טעון סכה, שהיה בדין, ומה זה שאינו טעון מצה טעון סכה, חג המצות שהוא טעון מצה אינו דין שיטעון סכה, תלמוד לומר ״הזה״ – זה טעון סכה ואין וכו׳. והקשה הרב הקשיות עצמם שכתבנו בבריתות טהרת מצורע, דרשו מעל ספר הרב מה שתרץ בזה. ודבריו ז״ל קצת דחוקים, ובפרט לכת הפוסקים (רמב״ם ועוד) שסוברים דספק דאוריתא שמותר מן התורה, לא יעמדו דברי הרב עליו השלום למעין בדבריו.

ולדעתי יתבארו הבריתות בדרך עצמו שבארנו למעלה, והוא כי לצד שיש פרסום נס יציאת מצרים בסכה בבחינה אחת יותר מפרסום נס שיש באכילת מצה, כי הרבה פעמים אדם אוכל פתו מצה, מה שאין כן מעשה סכה שיש פרסום גדול. ובפסח גם כן בחינה אחרת יש בו שהוא יותר פרסום הנס בעתו ובזמנו, שהוא בט״ו בניסן, ויבא חכם שתהיה לו הסברא להגדיל פרסום נס סכה שהוא גדול מפרסום אכילת מצה, וידון קל וחומר לסכה שטעונה מצה, ויאמר: ״ומה חג המצות שלא הצריך בו ה׳ כל כך פרסום, על כל פנים חיבו במצה לצד שהוא דבר הצריך על כל פנים, סכה שראינו שהוא פרסום גדול אינו דין שצריך מצה?״ תלמוד לומר ״הזה חג המצות״. ותבא סברא אחרת שתדון בהפך, ויאמר כי דידיה נצח, ודחה סברא שכנגדו ממה שמעט סכה שאין בה מצה ועקר הפרסום הוא המצה, וידון לחיב סכה בפסח בקל וחומר מסכה שלא הצריך בה ה׳ מצה ואף על פי כן הצריך סכה, תלמוד לומר ״[הזה] חג הסכות״. ותדע שהתנא דורש המעוטין לשתי הסברות, בהעיר בקל וחומר ראשון שעשה התנא, איך הוציא מפיו קל וחומר ועדין אינו יודע אם אינו טעון אלא אחד או שנים, ובמה שפרשתי יבוא על נכון. ומה שכתב הרב הגדול בעל משנה למלך שלא היינו יודעים באיזה מקום נאמר הקל וחומר ומספיקא היינו אומרים שחג המצות טעון סכה וחג הסכות טעון מצה, עד כאן, אין דבריו זכרונו לברכה מכרחים, כי כיון שאין אתה יכול לדון קל וחומר לצד שאינך יכול לומר ״ומה זה שאינו טעון אלא זה״ כי מי אמר לך שאינו טעון אלא זה, ודלמא תדון הקל וחומר להפך ויהיה טעון ב׳, וכן לצד האחר אין אני יכול לעשות הקל וחומר מהטעם עצמו, ומעתה יעמד כל אחד בשלו ולא תדון קל וחומר, אם לא שתאמר שיש פן לומר קל וחומר מצד אחד ויש פן לומר הקל וחומר מצד אחר וחש הכתוב לשני הצדדין, והוא הדרך שפרשתי.

המטהר מן הצרעת. הוא מיותר לאפוקי מיטהר מטומאת מת שאינו טעון הזאה שבע פעמים והכי תניא בת״כ: