ויקרא יד, ב

זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו. מלמד שאין מטהרין אותו בלילה:

דָא תְהֵי אוֹרַיְתָא דִסְגִירָא בְּיוֹמָא דְדָכוּתֵהּ וְיִתֵּתֵי לְוָת כַּהֲנָא

דָא תְּהֵי אוֹרַיְיתָא דִמְצוֹרָעָא בְּיוֹמָא דִדְכוּתֵיהּ וִיתֵיתֵי לְוַת כַּהֲנָא

והובא אל הכהן יאמר שתהיה זאת תורת המצורע ביום שירצה להטהר שיובא אל הכהן כי אין לו טהרה לעולם אלא על פיו ואח"כ פירש כי הכהן יצא אל מקום מושבו מחוץ למחנה והוא לא יבא אליו אע"פ שנתרפא ומדרשו בתורת כהנים (פרשה א ג) והובא אל הכהן שלא ישהה ואם כן יאמר כי ביום שיטהר שיתרפא מנגעו יובא על כרחו אל הכהן וכן וכי יטהר הזב מזובו (ויקרא ט״ו:י״ג) ואם טהרה מזובה (שם טו כח) כשיפסקו ויהיו מנוקים ממנו כאשר פירשתי (רמב"ן על ויקרא ט״ו:י״א) והוא הנכון:

וטעם והובא. כמו חביריו כי אחר שיסור נגע הצרעת לא ירצה להביא מה שמחוייב:

זאת תהיה. והובא אל הכהן. אל מקום קרוב חוץ למחנה שיוכל הכהן בכבוד ובלי רב טורח ללכת לראותו:

זאת תהיה. ומכאן סמכו רז"ל לו' דעל ל' הרע נגעים באים המצורע קרי ביה המוציא שם רע וגם מצינו ארבעה שנטרדו מן העולם על ידי לשונם בלע' דואג ואחיתופל וגחזי וכו' כדאי' בחלק וגם אלו אין להם חלק לעולם הבא וגם כתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך במאי בצרעת ועוד כתיב מות וחיים ביד לשון מות אם ספר לשון הרע והחיים אם עסק בתורה והתורה היא רפואתו של לשון הרע שנא' מרפא לשון עץ חיים שעל ידי שהוא עוסק בתורה הוא נמנע מלשון הרע וקשה לשון הרע משפיכות דמים שהרוצח הורג נפש אחת והמספר לשון הרע הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו כמו שמצינו בדואג שנהרגו אנשי נוב עיר הכהנים שנא' עליהם ל' הרע ושאול שקבל נהרג באותו עון שנאמר עמוד נא ומחתני כי אחזני השבץ ואין שבץ אלא בגדי כהונה שנאמר ושבצת הכתנת שש ודואג שאמרו נטרד מן העולם הזה ומן העולם הבא שנא' גם אל יתצך לנצח וגו'. ועוד מצינו שקשה לשון הרע מע"ז וג"ע וש"ד כדאיתא בערכין:

והובא אל הכהן. קרי ביה והוא בא שאין לו מי יביאנו שהכל בדלים ומתרחקין ממנו שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו:

זאת תהיה תורת המצורע שתי צפרים ע"ש כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו דכתיב ביה בדד ישב לכך טהרתו בצפרים:

מפרי פי איש תשבע בטנו תבואת שפתיו ישבע (משלי יח, כ)

שלמה המלך ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי יח) גודל כח הלשון הן לטוב הן לרע, כי אם הוא משתמש בלשונו בדברי תורה ויוכיח ויזכה את הרבים הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ואם בדברי רכילות ולשון הרע הנה ענשו מעותד ומזומן ותשבע בטנו ממנו, ויהיה תחלת הכתוב מפרי פי איש תשבע בטנו על עונש לשון הרע, וסופו כשאומר תבואת שפתיו ישבע על שכר לשון הצדיק המצדיק והמזכה את הרבים בלשונו, והכתוב שאחריו נקשר עמו ובאור אליו, והוא שאמר (שם) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, יאמר מאחר שיש מות וחיים ביד לשון, מי שאוהב הלשון והוא החפץ לדבר תמיד ישתדל להרבות אליו שכר וידבר בעניני חכמה ותוכחות חיים והאמת והשלום, ויאכל פרי הלשון ויהיה שכרו רב, כי חיים ביד לשון וכאשר הוא רגיל לדבר יותר משאר בני אדם כן ירבה שכרו. ובענין ההפך גם כן אם אוהב הלשון לדברי רכילות ולשון הרע הלא עונשו גדול ויאכל פרי העונש, ועל כן יש לו להזהר בזה כי מות וחיים ביד לשון. והתורה תודיע אותנו בעונש לשון הרע כי מי שאינו נזהר ממנו הוא נענש ולוקה בצרעת, ומזה נקרא בשם מצורע אשר באורו מוציא שם רע, כי שם העונש מבאר החטא שנענש עליו, ויצריכנו הכתוב קרבן לכפר על חטא הלשון, ואין לו טהרה אלא על ידי כהן, וזהו שכתוב.

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ודרשו רבותינו ז"ל חכמי האמת אין הנגעים באין אלא על לשון הרע, שנאמר (קהלת ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כלומר אל תתן רשות להוציא דבר מפיך לחטיא את בשרך, להלקות את גופך, ולא תאמר לפני המלאך הממונה עליך בשגגה הוצאתי הדבור מפי, שכל דבור ודבור שיוצא מפיך בספר נכתבין, בין טוב ובין רע בין שוגג בין מזיד, למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אלו הידים והגוף שלוקין בנגעים. דבר אחר אל תתן את פיך, דברה תורה בלשון נקיה, אם אמרה לך אשתך שהיא נדה אל תחטיא את גופך ותפגע בה, ואל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי, לא הייתי יודע, למה יקצוף וגו' וחבל את מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקין בנגעים. דבר אחר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, אם עשית בזדון תצטרך לכהן שנקרא מלאך, שנאמר (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ואל תאמר לפני הכהן בשגגה חטאתי, לעצמך אתה מטעה, למה יקצוף האלהים וגו' מעשה ידיך, אלו הבנים שלוקין בצרעת.

ומה שאמר ביום טהרתו, ביום שירצה להטהר והובא אל הכהן למדך שאין לו טהרה לעולם כי אם על פי כהן, כי אין הענין שיבא המצורע אל הכהן אבל הכהן היה יוצא אליו אל מחוץ למחנה באשר הוא שם, זהו שהזכיר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה.

ואמרו במדרש מות וחיים ביד לשון (משלי יח כא) הכל תלוי בלשון, זכה לחיים לא זכה למיתה, עסק אדם בתורה בלשונו זכה לחיים והיא התורה שנקראת עץ חיים, שנאמר (שם) עץ חיים היא למחזיקים בה, והיא רפואתו של לשון הרע שנאמר (שם טו) מרפא לשון עץ חיים, עסק בלשון הרע מתחייב בנפשו למות, שקשה לשון הרע משפיכות דמים, שכל מי שהורג אינו הורג אלא נפש אחת אבל המספר לשון הרע הורג שלשה, האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו. האומרו, מדואג האדומי שאמר לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב ונהרג שנאמר (שמואל א כב) ויאמר שאול מות תמות אחימלך, ונהרג שאול דכתיב (דברי הימים א י) וימת שאול במעליו אשר מעל באלהים, וכן שאול אמר (שמואל ב א) עמד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ, קטיגוריא של נוב עיר הכהנים, ואין שבץ אל בגדי כהונה שנאמר (שמות כח) ועשית משבצות זהב, ודואג האדומי נשתרש מחיי העוה"ז ומחיי העוה"ב שנאמר (תהלים נב) גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה. מי קשה המכה בחרב או המכה בחץ, המכה בחרב אינו יכול להמית אלא בקרוב, והמכה בחץ אינו כן אלא זורק את החץ ומכהו בכל מקום שהוא רואה אותו, ולכך נמשל מספר לשון הרע לחץ שנאמר (ירמיה ט) חץ שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו, וכן הכתוב אומר (תהלים נז) בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה.

קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומעבודה זרה, משפיכות דמים, דכתיב (בראשית ד׳:י״ג) ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא, מגלוי עריות דכתיב (שם לט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, מעבודה זרה דכתיב (שמות ל״ב:ל״א) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ואילו בלשון הרע כתיב (תהילים י״ב:ד׳) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, לכך נאמר מות וחיים ביד לשון. במרים (במדבר י״ב:א׳) ותדבר מרים ואהרן במשה, מה היה עונשם, צרעת, דכתיב (שם) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת וכתיב (שם) ויחר אף ה' בם וילך, אהרן בכלל. מה כתיב (דברים כ״ד:ט׳) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך, והלא הדברים ק"ו ומה מרים שלא דברה אלא באחיה ושלא בפניו ושלא נתכוונה אלא להחזירו לאשתו כך, המספר לשון הרע בפני חבירו על אחת כמה וכמה. מה כתיב למעלה מן הענין השמר בנגע צרעת. ואף אהרן שהיה כהן נגעה בו ידו של הקב"ה שנאמר ויחר אף ה' בם וילך, בם באהרן ומרים, אלא שאהרן נתרפא מיד ומרים אחר שבעה ימים שנאמר (במדבר י״ב:ט״ו) ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים. וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שעל שספר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע שנאמר (בראשית ג יד) ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה, אררו בצרעת דכתיב (ויקרא י״ג:נ״ב) צרעת ממארת היא, א"ר הונא בשם רבי יהושע בן לוי הסלעים שהן על הנחש זוהי צרעתו, ולא עוד אלא שבעלי מומין מתרפאים לעוה"ב והוא אינו מתרפא כבני אדם, שנאמר (ישעיהו ל״ה:ו׳) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, וכן חיות ובהמות וזאב וטלה ירעו כאחד, אבל נחש עפר לחמו, שאינו מתרפא לעולם לפי שהוריד את הבריות לעפר, ומי גרם לו, שספר לשון הרע.

ביום טהרתו מלמד שטהרתו וטומאתו ושחיטת צפרים והזיית דם צפרים ותגלחתו ביום. ביום טהרתו מלמד שלא ישהה.

והובא אל הכהן, והובא דבר טהרתו אל הכהן, אבל המצורע עצמו אסור ליכנס במחנה. וכן כתיב בסמוך ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. ד״א והובא אל הכהן שהרי מושבו מחוץ למחנה וביום טהרתו מביאין אותו אל קצה המחנה והכהן יוצא לקראתו.

זאת תהיה תורת המצורע. מפני מה אמר הכתו' במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו שהרי טמ' נפש שהוא טמא אמרי' שהותר לישב במחנה שכינה וכו' וכ"ש במחנה לויה ובמחנה ישראל שמותר. וזב מותר במחנה לויה וכ"ש בישראל אבל בשכינה לא אבל מצורע מה נשתנה שלא מבעייא במחנה שכינה ובמחנה לויה אלא אפי' במחנה ישראל אמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה אלא כך אמרה תורה הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו ברכילות דמפטפט בפיו מדבר מדנים לפיכך בדד ישב:

ילמדנו רבינו כמה בני אדם אין להם חלק לעוה"ב. כך שנו רז"ל ג' מלכים אין להם חלק לעוה"ב וד' הדיוטות. ג' מלכים ירבעם אחאב מנשה אר"י בר שלום בקשו חכמים לשנות ד' מלכים עם שלמה אלא שיצאת ב"ק ואמרה אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אעפ"כ חזרו יום א' ובקשו לשנות שלמה עמהם אלא שבאה אש מן השמים ולחכה בספסליהם וחזרה ואמרה המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר כל כך למה היו שונים מפני שאמר הכתוב והמלך שלמה אהב נשים נכריות. הדיוטות בלעם דואג אחיתופל גיחזי אתה מוצא שהללו מפני דבור פיהם נלכדו בלעם ע"י לשונו נדחף לגהינם שנא' מן ארם ינחני ואין ינחני אלא גהינם שנא' ינחני במעגלי צדק למען שמו שהיה דוד מתפלל שלא ינחני לגהינם וכן דואג מפני לשונו נטרד אימתי בשעה שברח דוד מפני שאול ובא לבית אחימלך הכהן לנוב וקבלו ונתן לו לחם לאכול וחרב לחגור והלך דואג שהיה שם וספר לשאול לשון הרע על אחימלך שנא' ויען דואג האדומי ועל ידו נהרגו פ"ה כהנים נושאי אפוד בד ואחימלך כהן גדול שנא' ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב וכן אחיתופל נטרד על לשונו אימתי כשנתן עצה לאבשלום היאך ילך לאביו ויהרגהו ובא חושי הארכי ונתן לו עצה אחרת ונתגלגל הדבר וניצול דוד וכל האנשים אשר עמו וכשראה אחיתופל שלא נעשית את עצתו נחנק שנא' ואחיתופל ראה כי לו נעשתה עצתו ויצו לביתו ויחנק וגיחזי על לשונו נטרד ונצטרע בשעה שנתרפא נעמן ע"י אלישע התחיל נעמן ליתן זהב וכסף לאלישע ולא רצה לקבל היה גיחזי משמש לפני אלישע ראה את הכסף ואת הזהב אמר הנה חשך אדוני את נעמן שיתן לו דבר אלך ואקח ממנו הלך ולקח ממנו ממונו כשראה אלישע שלקח ממונו הלקה אותו בצרעת שנא' וצרעת נעמן תדבק בך למה לפי שכתוב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם והיה המלך ארם ונעמן שר צבאו עובדי ע"ז וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך א"ר פדת ברית כרותה להקב"ה שכל מי שמספר לה"ר על חבירו ילקה בצרעת מנין ממה שקראו בענין זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע:

ביום טהרתו. מפני מה נשתנה קרבנו מכל הקרבנות על שספר לשון הרע לפי' אמ' הכתו' בקרבנו שתי צפורים שכולן מצפצפין ועץ ארז אין גבוה ממנו ולפי שזה הגביה את עצמו בא עליו צרעת א"ר לוי בשעה שהיו אבותינו במצרים לא היו רואות דם נדה מפני שאימת המצריים עליהם ואף כשישבו במדבר לא היו רואות דם נדה שהיתה שכינה עמהם והנשים קבלו את התורה שנא' כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל לבית יעקב אלו הנשים ועליהם הוא אומר איומה כנדגלות ועליהם נאמר גן נעול מעין חתום אמר הקב"ה בעולם הזה הייתם מטהרים וחוזרים ומטמאים אבל לעת"ל אני אטהר אתכם טהרה עולמית שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם:

והובא אל הכהן. אם הוא רחוק מן המחנה, ומביאין אותו אל קצה המחנה, אבל אינו נכנס, והכהן יוצא לקראתו חוץ למחנה:

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן יש כאן ספק והוא שזה ההתעסקות אינו נאה לתורתינו הקדושה שאינה מתעסקת אלא בחליי הנפש ולא בחליי הגוף והצרעת יאות למלאכת הרפואה שכוונתה היא להודיע דרך בריאות הגוף ואולם כוונת התורה אינו אלא לתועלת הנפשיי. והתשובה אמרו חכמי הטבע שמי שהוא שוה המזג וליחותו בריאות וטובות הוא סבה שיהיו מדותיו שלימות שהליחות פועלות במדות שמי שמזגו שוה יהיה מוכן למדות חשובות ואמנם מי שאין מזגו שוה שהוא מוכן לחליי הגוף זה המזג יהיה סבה שיהיו מדותיו רעות ושכלו לא יהיה טוב שהליחות הרעות פועלות במדות ואמרו שכמו שהליחות פועלות במדות כן ג"כ המדות פועלות בליחות שאם ירגיל עצמו בכעס אפילו שהוא שוה המזג יתהפך לשחוריי וכן בשאר המדות אם ירגיל עצמו במדה רעה אף ע"פ שהוא שוה המזג יתהפך לאדומיי או לבניי כפי מה שמחייב אותה המדה. ולזה דברה התורה בצרעת לומר שחוליי האדם יש להם שתי התחלות א' מצד החומר שנית מצד הנפש שאף ע"פ שזה הגוף טוב מצד שיווי מזגו הנה מצד נפשו כשיפעול שלא כשורה יחלה הגוף ומזה הצד דברה התורה בחולי הצרעת לפי שזה החולי בא לו מצד נפשו שהיתה חולה ולא דברה התורה בצרעת מצד שהוא חולי גופני אלא מצד שהוא חולי נפשי או נמשך לו ולז"א בפרשה שעברה אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והובא אל אהרן הכהן לומר שאינו צריך שילך לרופאים אלא לרופא הנפש שהוא אהרן ולפי שאין הכל מאמינים זה אמר והובא והיה ראוי שיאמר ובא אל אהרן אבל אמר והובא לומר שיביאוהו על כרחו ולכן אמר ג"כ בכאן זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן לומר שכמו שהחולי הזה לא בא לו מפאת ליחות הגוף שהיו נפסדות אלא מפאת הנפש שהיתה נפסדת כן רפואתו לא תהיה רפואה טבעית שכל הרופאים הטבעיים שיש בעולם לא ירפאו זה החולי שהרופאים אולי יוכלו לרפאות חולי הצרעת כשיהיה הסבה הפסד הליחות אבל כשאין הסבה טבעית אלא נפשית נמנע לרופאים לרפאותה אלא צריך רופא נפשיי והוא הכהן אבל בצרעת הבתים לא אמר והובא אלא ובא אשר לו הבית שבזה אין השמטה כלל לומר שהיא טבעית אלא הפך הטבע כי נגעי הבגדים יש פתחון פה למתעקשים לומר שהיא טבעית לפי שהצמר היה חלק מהב"ח וגם העורות והפשתים יש בהם צמיחה וחסרון ויש בהם נפש הצומחת אבל בצרעת הבתים אין בהם פתחון פה כלל ליחסו אל הטבע אלא מעצמו יבא אלא הכהן ולהורות שזה החולי בא מצד הנפש וכשהיה בא לקדושים אשר בארץ המה היה בא בפתע פתאום כמו שמצינו במרע"ה ובמרים שמזה יתבאר שבא מפאת הנפש שידוע שאם זאת המחלה היתה באה להם בדרך הטבע לא היתה באה בפתע פתאום אבל קודם בואה יבשר בשורה רעה אחר שסבתה עפוש הדם ושאר הליחות ושריפתם ודרך החוליים הרעים כאלה לבוא אותות רעות קודם בואם ואולי לזה אמר והנה ידו מצורעת כשלג לומר שזה הצרעת לא בא בדרך צרעת טבעית שהיא מליחה עבה שרופה שיש בה חום נכרי אבל הוא בהפך שידו מצורעת והיתה קרה כשלג ולכן נתרפא מיד בהשב ידו אל חיקו והנה שבה כבשרו שהטבעיית לא ירופא מיד ולכן ג"כ מרים נצטרעה בפתע ואמר ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת אמר הנה שבאה בפתע ולזה התפלל משה ואמר אל נא רפא נא לה לומר לשיכירו שהיתה דרך נס בה צריך ג"כ שהרפואה תבא במהרה שהצרעת הטבעית אף שאיפשר לרפאותה לא תהיה רפואתה אלא אחר ימים רבים ומשקים רבים והרקות ותחבושות ולזה כפל נא נא וז"ש כי כאשר משפטיך לארץ כן למדו יושבי תבל פירוש שבצרעת האנשים לא למדו יושבי תבל מוסר שחושבים שבא דרך טבע אבל כשהקב"ה עושה משפטים בארץ שנותן צרעת בבתים אז חוזרים בני אדם בתשובה שרואים שהוא דרך נס:

זאת תהיה תורת. כל הכתוב מיתר, שלא היה לו לומר אלא ״כי יטהר המצורע והובא אל הכהן״ וגו׳. ובתורת כהנים דרשו תיבת ״זאת״ למעט טהרת המצורע בבמה, שלא יהיה אלא בבית עולמים, ותיבת ״תהיה״ לרבות שיטהרו מצורעים בזמן הזה, וכמעשה רבי טרפון (ירושלמי פסחים ב:ב; תורת כהנים פסוק ד) שהראה מקל שטהר בו מצורעים בזמן הזה, ותיבת ״תורת״ לומר שהגם שחלק בטמאת מצורע, שיש מחלט בראית כהן פעם ראשונה ויש בהסגר שבוע וכדומה, אף על פי כן תורת מצורע אחת היא. ותיבת ״ביום״ לומר שאין טהרת מצורע אלא ביום ולא בלילה. ואמרו יכול אף לקיחת צפרים וכו׳, תלמוד לומר ״זאת״, עד כאן.

הנה תיבת ״זאת״ דרש ממנה למעט טהרת מצורע בבמה, ודרש ממנה למעט לקיחת צפרים ביום. הטעם, לצד שקדמה לזכרון הטהרה וזכרון ״ביום״ מעט בשניהם, שאם לא היתה כונת ה׳ למעט אלא באחת מהנה היה לו להסמיך המעוט לאחד על זה הדרך: ״תורת המצורע זאת תהיה ביום״, ואז יהיה המעוט על ״ביום״ ולא על תורת המצורע אם צריכה בבית עולמים. או יאמר על זה הדרך: ״ביום טהרת המצורע זאת תהיה תורתו״, ואז היה המעוט על הקרבנות ולא על ביום, ואין בסדר זה תוספת אפלו אות אחת.

ובמדרש דרשו (ויקרא רבה טז:ב) מיתור הכתוב ״זאת תהיה״ – תורתו של מוציא שם רע. וצריך לדעת למה רמז הדבר במקום זה בזמן טהרה. ונראה כי לצד שבא הכתוב לומר הבאת צפרים, לזה הקדים לתת טעם, כי לצד שחטאו הוא בשביל לשון הרע, לזה תהיה תורתו זאת להביא צפרים המצפצפים דוגמתו.

עוד נראה לפרש על זה הדרך: להיות שהצרעת כפי הטבע תכונתו תתהוה מעפוש וזהום הגוף ותגברת המרה אשר תתגבר באדם ועושה רושם בבשרו, ודבר זה יסובבנו העצבון וצרת הלב ושממון השכל, והרפואה הטבעית לזה היא הרחקות העצבון וענינים המרחיבים לבו של אדם ומשמחים אותו. והנה בבוא נגע צרעת על האדם יכול אדם לומר כי חלי טבעי הוא אשר יקרה להאדם, ובאמור לו כי הוא זה בשביל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק הדברים. לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע, בדד ישב ובגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סבת הנגע, ואדרבה יולידו הנגע מחדש. וכאשר יראה האדם שהגם שעשה דברים אלו שהם נגדיים, אף על פי כן על ידי שהרהר תשובה והתודה חטאתו כי בעונו אשר פשט לשונו גלה הנגע את עינו, וישוב מחטאתו ויטהר לשונו ויראה כי הפך הנגע את עינו, בזה ידע ויוכיח הוכחה ברורה שלא בא לו הנגע אלא לצד שדבר לשון הרע. והוא אמרו זאת תהיה תורת מוציא שם רע, והכרת הדבר והוכחתו ביום טהרתו, שהגם שעשה דברים נגדיים לחליו כנזכר אף על פי כן נטהר, בזה ידע כי תורת לשונו הרע הוא זה ולא מקרה הטבעי כחושבי מחשבות און, וישמר פיו ולשונו. והוא מה שגמר אומר נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, פרוש, מן הצרוע באה רפואתו ששב ורפא לו.

והובא וגו׳. הצרך לומר והובא וגו׳, לצד שאמר ״ביום טהרתו״ חש שיחשוב אדם שהכתוב קראו טהור במה שהוסר נגעו ואין תנאי בדבר, לזה אמר ״והובא״ וגו׳, פרוש, חדא ועוד, ״טהרתו והובא אל״ וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (תורת כהנים) שלא ישהה. וטעם אמרו והובא ולא אמר ובא, אולי שיחיבוהו בית דין או תוקפו כהן לבא, וכמו כן מה שאמר הכתוב ״נגע צרעת וגו׳ והובא אל הכהן״ יכון לומר שיחיבוהו לבא אם נתעצל.

זאת תהיה תורת המצורע וגו'. הכתוב קראו מצורע משמע שהוא עדיין מצורע ואיך אמר ביום טהרתו כי אם הוא מצורע אין כאן יום טהרתו, ועוד איך קראו יום טהרתו קודם שאמר והנה נרפא כי קודם הרפואה אין כאן יום טהרתו, ומהו שאמר והובא אל הכהן כי והובא בעל כרחו משמע, ועוד שאח"כ סותר זה ואמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה משמע שהוא לא יובא אל הכהן אלא הכהן הולך אליו ועוד מהו שאמר והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע פתח בשתים וסיים באחת והל"ל מן הנגוע בצרעת.

וביאור הדבר הוא, כדרך שפירשתי למעלה פר' תזריע שהצרעת בא על עונות ידועים ושם המכה צרעת ושם המוכה מצורע, כי לשון מצורע מוציא רע שמוציא כל רעתו הנסתרת בקרבו אל החוץ לגלות רעתו בקהל ושם צרעת הוא לשון צרה רעה ר"ל רעה שהיא כצרה, כארז"ל (חגיגה ה) ומצאוהו רעות רבות וצרות שהם כצרות זו לזו כמו זיבורא ועקרבא, כי למכה זו אין תרופה בדרך הטבע כך לצרעת זה אין תרופה בדרך הטבע להודיעו כי יד ה' עשתה זאת, וצרעת נעמן יוכיח שנלאו חכמי הרופאים מלבקש לו תרופה וא"כ בהכרח ישיב אל לבו החוטא לסור מדרכו הרעה, ונגע שם העון שהוא נוגע בכבוד שמים כביכול או בכבוד הבריות. והצרעת מכריחו שבעל כרחו שלא בטובתו יובא אל הכהן לבקש ממנו רפואה לדעת מוסר השכל, כי אילו הלך מתחילה מרצונו לבקש תורה משפתי כהן ולהיות מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ושלא לשלח מדנים בין אחים בשוט לשונו אז לא היה בא לידי צרעת זה, ומאחר שלא עשה זה מרצונו בהיותו בריא אולם, (תהלים עג ד) הנה עכשיו והובא אל הכהן בעל כרחו לבקש ממנו דרך התשובה.

וזה"ש זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. כי ביום שיחדש לב טהור בקרבו ויקבל עליו לשוב בתשובה בו ביום יובא בעל כרחו אל הכהן ללמוד ממנו דרך ה', ולשון והובא אינו מדבר בהעתק ממקום למקום אלא מדבר בהעתק לבו מן הדרך הרע אשר היה בו אל הדרך הטוב והוא שיקבל עליו להתקרב אל הכהן ולבקש תורה מפיהו ועל זה אמר זאת תהיה תורת ואח"כ משקבל עליו להיות טהור המחשבות וטהור עינים מראות ברע אזי ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע אותו עון שגרם לו הצרעת מן הצרוע מזולתו ולא יכול לומר מן הנגוע שהרי העון מעשיו גרמו לו והוצרך לומר מן הצרוע, להורות שהרפואה הנפשית באה לו מצד שהיה צרוע כי הצרעת הכריחו אל התשובה ואע"פ כן הקב"ה מקבל תשובתו אע"פ שנעשית על צד ההכרח. וההעדר הכרוך בתשובה כזו תמצא מבואר לקמן פר' וילך בע"ה על פסוק ומצאוהו רעות רבות וצרות ע"ש.

זאת תהיה. האי תהיה מיותר. והכי מיבעי זאת תורת המצורע כמו וזאת תורת הנזיר ביום מלאת וגו׳. ומזה דרשו בתורת כוהנים תהיה בזה״ז. פי׳ אפילו ליכא קרבנות מכ״מ תהיה נוהגת המצוה ביום טהרתו. וכמו הבאת צפרים. וע׳ מש״כ בהע״ש סימן פ״ח אות א׳:

והובא אל הכהן. בע״כ כמו בטומאה כתיב והובא שלא ישתמט מלבא אל הכהן דבלא דבר הכהן ה״ה טהור. ע״כ כתיב והובא בע״כ. אבל בטהרה ס״ד שאם ירצה להטהר יעשה כך מש״ה כתיב והובא וכעין שאמרו טבילה בזמנה מצוה:

א ואם תאמר למה לי למכתב ביום טהרתו הא כתיב במקום אחר ביום צוותו ביום אבל לא בלילה ויש לומר אי לא כתב ביום טהרתו הוה אמינא הואיל וקרבן שלו משונה מכל קרבן שצריך תנופה מחיים אף דינו משונה לכך איצטריך ביום טהרתו. מצאתי: