ויקרא יד, ח

וישב מחוץ לאהלו. מלמד שאסור בתשמיש המטה:

וִיצַבַּע דְמִדַכֵּי יָת לְבוּשׁוֹהִי וִיגַלַח יָת כָּל שַׂעֲרֵהּ וְיַסְחֵי בְמַיָא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וִיתֵב מִבָּרָא לְמַשְׁכְּנֵהּ שִׁבְעַת יוֹמִין

וְיִצְבַּע דְמִדְכֵּי יַת לְבוּשׁוֹי וִיסַפֵּר יַת כָּל שְעָרֵיהּ וְיַסְחֵי בְּמַיָא וְיִדְכֵּי וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא וְיָתִיב מִבָּרָא לְמַשְׁכַּן בֵּית מוֹתְבֵיהּ וְלָא יִקְרַב לְצַד אִינְתְּתֵיהּ שׁוּבְעָא יוֹמִין

וכבס. וגלח את כל שערו. כלל:

ורחץ במים וטהר. בערב כמשפט ואחר כן שב לפרש כי זה יהיה אחר ימים שבעה וכן היה משפט שבעה של מרים ופרט כי יגלח את כל שערו ביום השביעי וביאר כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו וזאת המלה קרובה מגזרת גב:

ורחץ במים וטהר. מענין מחוץ למחנה מושבו:

וגלח את כל שערו. מיד, כדי לנקות עצמו מן הטומאה היטב, וביום השמיני יגלח מה שיצמח באותם שבעת ה[י]מים, ושני גלוחין עושה תגלחת ראשונה ביום טהרת הצפרים ותגלחת שניה (ביום השמיני לטהרה שניה ו)ביום השמיני לטהרת צפרים. וישב מחוץ לאהלו. שאסור בתשמיש המטה ועדין טמא ומטמא אדם בימי ספרו, כדאמרינן בבבא בתרא בשמעתתא דעולא משגש אורחתא דאימיה, וכן כל הפורש מטומאה חמורה שיהי' ז' נקיים:

וכבס המטהר וגו׳. צריך לדעת כבוס זה למה, כיון שעודנו מטמא בגדים בימי ספרו? וגם למה שפרשתי (ויקרא יד:ז) כי טמאה זו שמכבס בגדיו עליה היא הפסקת הצרעת, כמו שדיקתי מאמרו ״מן הצרעת״, אף על פי כן לא יכבס בגדיו ועודנו מטמא אותם. ובתורת כהנים מצאתי שאמרו וזה לשונם: ״וכבס״ מה בא ללמד? אם ללמד שמטמא בגדים במגע, קל וחומר מבימי ספרו וכו׳, אלא אחד מלטמא משכב ומושב ואחד מלטמא במגע, עד כאן. וכפי זה אמר וכבס וגו׳ לומר שפסקה טמאת משכב ומושב. והנה עקר הכרח דרשת תורת כהנים אינה אלא מכח קשיתנו, ולא הצרכו לפרשה לצד פשיטותה, כי זולת קשיתנו אין הכרח אמרו ״מה בא ללמד״ הכרח, כי מי אמר לנו שבא ללמד? דלמא בא לעצמו שצריך לכבס בגדיו יום שנטהר מהצרעת ויום גמר ספירת שבעה ימים, כמו שמצינו שצוה ה׳ לגלח כל שערו ולרחץ כל בשרו ביום שנטהר וסוף ימי הספירה, כמו כן צוה ה׳ על הכבוס. אלא ודאי עקר קשיתו היא שלא יכבס אם עדין מטמא בגדים, ולזה בהכרח אתה אומר שלא בא אלא ללמד דבר, ולזה אמר: מה בא ללמד אם ללמד וכו׳ קל וחומר הוא ותרץ וכו׳.

וראיתי לרבינו הלל שכתב למחוק גרסת ״לטמא משכב ומושב״ מכח ההוא שאמרו באלו דברים (פסחים סז:) דזב חמור ממצורע שמטמא משכב ומושב, וגורם לטמא בביאה. ולדבריו צריך למחוק כמה בריתות גם כן הבאים שם בתורת כהנים דקתני שהמצורע מטמא משכב ומושב. וכבר דחה דבריו הרב בעל קרבן אהרן בדחיה שאין אחריה סמיכה. ומה שאמרו באלו דברים שהזב חמור ממצורע, כן הוא כפי האמת שבימי ספרו של זב מטמא משכב ומושב וימי ספרו של מצורע אינו מטמא משכב ומושב, והוא הדבר שלמדנו מאמרו ״וכבס המטהר״ שתי פעמים, וכן פסקו רמב״ם וכל הפוסקים, ורבינו הלל לא כון בזה אל הנכון.

ורחץ במים וגו׳. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם: ״במים״ – אפלו במי מקוה, והלא דין הוא: זב שאינו טעון הזית מים חיים טעון ביאת מים חיים, מצרע שטעון וכו׳. תלמוד לומר ״ורחץ במים״ אפלו וכו׳, עד כאן. פשט דבריהם הוא שדורשים יתור תבת ״במים״ שלא היה צריך לומר אלא ״ורחץ״, וכן פרש בעל קרבן אהרן. וקשה, והלא כבר מעט הכתוב ביאת מים חיים במצרע בפרשת זב, כדתניא שם (ויקרא טו:יג) בתורת כהנים: ״ורחץ בשרו במים חיים״ – הזב טעון מים חיים ואין המצרע טעון מים חיים, והלא דין הוא ומה אם הזב וכו׳, תלמוד לומר ״בשרו במים חיים״ – הזב טעון וכו׳ ואין המצרע טעון וכו׳, עד כאן. משמע כי מיתור תבת ״בשרו״ דורש כן, וכן פרש הרב בעל קרבן אהרן, אם כן למה הצרך לומר ״במים״? ואפשר לומר כי עקר דרשת התנא הוא מיתור תבת ״במים״, ממנה דורש לרבות מי מקוה, ותבת ״בשרו״ אצטריך למעט בגדיו, כמו שדרש שם גם כן בתורת כהנים, ומה שסמך גם כן לה מעוט מים חיים במצרע, באגב, וסמך על יתור תבת ״במים״, ובזה לא קשיא למה דורש מתבת ״בשרו״ שתי דרשות. ובעל קרבן אהרן פרש כי דורש ממה שלא אמר ״ורחץ הזב״ ואמר ״בשרו״, ולדברינו אין אנו צריכין לזה.

ומה שדרשו בתורת כהנים בפרשת צו בפסוק (ויקרא ו:כא) ״ומרק ושטף במים״ האמור בכלי שנתבשלה בו חטאת, וזה לשונם: ״ושטף״ יכול בארבעים סאה, תלמוד לומר ״במים״ כל שהן, ״במים״ ולא ביין ולא במזוג, עד כאן. אין לדמות יתור ״במים״ האמור בחטאת ליתור ״במים״ האמור כאן, כי שם אם לא אמר ״במים״ לא הייתי מצריכו אלא ארבעים סאה מי מקוה, שאין לנו צד לומר שצריך מים חיים לומר שבא הכתוב למעטו, ומכרח לומר שבא למעט גופן של ארבעים סאה. מה שאין כן ״במים״ האמור כאן, כיון שיש צד לומר שצריכין מים חיים ובא יתור ״במים״, שדינן ליה למעט מים חיים, והבא לומר שממעט ארבעים סאה עליו להביא ראיה מנין. ומה שהוסיף שם לדרש ״במים״ ולא ביין וכו׳, אין זה אלא מהמשמעות ולא מהיתור. ועין פסוק שאחר זה ישוב הענין באפן אחר.

וגלח את כל שערו. היינו המפורש בפסוק ט׳. ולכאורה היה להמקרא לכתוב כאן כל הפרטים. ובמקרא שאחריו בכלל כמו הקודם אלא בא ללמדנו דכלפי דכתיב ראשו וזקנו שבא לרבות אפילו במקום איסור לגלחם כידוע. וס״ד דוקא בתגלחת ראשונה בעינן רבוים אלו. אבל בתגלחת שניה שאינו אלא שבעה ימים אין בזה עדיין איסור כלל מש״ה שרי. אבל אם ע״פ סיבה נתאחר הגלוח ויש בו ג״כ איסור אינו דוחה מש״ה כתיב הרבוי גם בתגלחת שניה. ואל תדחני שהרי יש כאן שבעה ימים שהוא שיעור גדול שיער כדי לכוף ראשן לעיקרן כדאי׳ בנזיר דט״ז כל אחר מלאת שבעה סותר. והיינו משום שיהא כדי לגדל שיער. הא ל״ק דודאי במשך שבעה ימים ממש מתגדל השיער כדי לכוף ראשן לעיקרן אבל הרי אפשר לעשות התגלחת פחות משבעה ימים דהיינו שיגלח בראשונה בסוף היום והשניה בתחלת יום השביעי ואין זמן לגדל עדיין. ולא תקשה דא״כ לא יקוים מצות תגלחת כלל הא ל״ק דאכתי אפשר שיגלח במקום היתר בתחלת היום הראשון. ובמקום איסור בסוף היום כדי שיגיע ליום השביעי ויהא גדל במקום היתר ויקיים בזה מצות תגלחת מש״ה כתיב כל הפרטים בתגלחת שניה:

ל דגמרינן אהלו מאהליכם דכתיב גבי מתן תורה דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם שהתיר להם תשמיש המטה: