ויקרא יד, ט

את כל שערו וגו'. כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כנוס שער ונראה:

וִיהֵי בְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְגַלַח יָת כָּל שַׂעֲרֵהּ יָת רֵישֵׁהּ וְיָת דִקְנֵהּ וְיָת גְבִינֵי עֵינוֹהִי וְיָת כָּל שַׂעֲרֵהּ יְגַלָח וִיצַבַּע יָת לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא וְיִדְכֵּי

וִיהֵי בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה יְסַפֵּר יַת כָּל שְעָרֵיהּ יַת רֵישֵׁיהּ וְיַת דִיקְנֵיהּ וְיַת גְבִינֵי עֵינוֹי וְיַת כָּל שְעָרֵיהּ יְסַפֵּר וְיִצְבַּע יַת לְבוּשׁוֹי וְיַסְחֵי יַת בִּישְרֵיהּ בְּמוֹי וְיִדְכֵּי

את כל שערו כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כנוס שער הנראה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״ד:ט׳) אבל בת"כ (פרק ב ב ג) וגלח את שערו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף כל מקום כנוס שער בנראה מנין כנוס שער בשאינו נראה פזר שער בשאינו נראה ת"ל את כל שערו יגלח אבל הרב תפס מדרשו של רבי ישמעאל מאי הביא שער הרגלים ומאי הוציא דבית השחי ודכולי גופיה אבל בכאן הלכה מגלח כדלעת או מפני שהלכה עוקבת את המדרש או מפני שהלכה כדברי רבי עקיבא ורבי דכולי גופיה ומיעט שבתוך החוטם בלבד וכן שנינו במשנתנו (נגעים פי"ד מ"ב) והעביר תער על כל בשרו ומפורש בפרק שני דסוטה (טז):

ואת כל שערו. שער הרגלים ויש אומרים אף זרועיו ושוקיו והחזה:

ורחץ את בשרו במים וטהר. מענין וישב מחוץ לאהלו:

והיה ביום השביעי יגלח מה שצמח באותן הימים השבעה, ושני גלוחין היה עושה.

את כל שערו את ראשו אבל גבי לויים לא נאמר אלא והעבירו תער על כל בשרם כלומר והעבירו תער על בשר כולם כדרך המתגלחים לנוי סביבות הראש והזקן וגבות העינים, שמגלחין מקצת ומשיירין הרוב, שאם אתה אומר כך יגלחו כל השער נמצאו באים מנוולים לפני שכינה אבל מצורעים אילו אפשר להפשיט עורם מעל בשרם ולהיותם חיים היה הכתוב מזקיקם לכך בשביל הצרעת שזרחה על עורם.

ואת כל שערו מה ת״ל יגלח, אלא ליתן אחריות להתגלחת שאם לא גלח ביום השביעי מגלח בשמיני בתשיעי ובעשירי.

ורחץ את בשרו במים – צריך לדעת למה אמר ״בשרו״, לפי מה שמצינו שדרשו זכרונם לברכה במה שכתוב בזב (ויקרא טו:יג): ״ורחץ בשרו״, למה אמר ״בשרו״? ודרשו למעט מצורע ולמעט בגדיו. שתי דרשות הללו לא יצדקו ביתור ״בשרו״ האמור כאן. גם למה אמר ״במים״ יתרה, וכאן לא יצדק מה שדרשו בפסוק ראשון, משום כי בטהרה ראשונה היה לנו לטעות להצריכו מים חיים ממה שיש בהזאתו מים חיים, ובטהרה שניה אין לנו מקום לדון בה מים חיים. ואם באת לומר שכל טהרת המצורע ענין אחד הוא, אם כן הרי כבר מעט מים חיים אפלו בטהרה שיש בה להדיא מים חיים.

ויש לומר, משום שהיה מקום לבעל הדין לחלק ולומר: לא מעט הכתוב ביאת מים חיים מהמצרע אלא לטהרה ראשונה שאין עולה בה מטמאתו כזב שנטהר לחלוטין מטמאתו, אבל טהרה שניה שעולה בה מטמאתו לחלוטין כטהרת זב, עדין אני דן במקומו שלא יגרע מהזב וצריך ביאת מים חיים. והגם שבטהרה זו אין בה הזאת מים חיים שהוא כח הקל וחמר, אף על פי כן טהרת המצרע ענין אחד הוא כלה, תלמוד לומר במים פעם שניה לומר שאפלו בטהרה המעלהו מכל טמאה אין צריך ביאת מים חיים כזב.

ודקדק לומר בשרו שעליו בא המשפט בזב שצריך ביאת מים חיים, וזולת זכרון ״בשרו״ כאן הייתי אומר שלא מעט מים חיים אלא לכליו, אבל בשרו עודנו נדון בקל וחומר מהזב. והגם שכליו אינם באים בקל וחומר מהזב שיצרך הכתוב למעטם, וכשנבא לדון קל וחומר מהזב נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה הנדון גופו ולא כליו וכו׳, אף על פי כן עדין יש מקום לחוש לבא לסבור ולומר, כיון שמצינו שהצריך בהזאתו מים חיים, גם כליו צריכין מים חיים. תלמוד לומר ורחץ בשרו במים, ״במים״ יתרה לומר שעולה במי מקוה אפלו בשרו.

ואם תאמר, יאמר הכתוב ״ורחץ בשרו במים״ ולא יצרך לומר ״במים״ בפסוק אחר. משום שהייתי אומר לא מעט הכתוב ביאת מים חיים אלא בטהרה שניה שאין בה משפט הזאת מים חיים, מה שאין כן טבילה ראשונה שמצינו שהצריך הזאת מים חיים, עדין אני דן קל וחומר מזב – תלמוד לומר ״במים״. ואין להקשות על זה, כי אין אנו יכולין לומר שלא בא המעוט אלא בטהרה שניה משום שאין בה הזאת מים חיים, שהרי אין אתה מצריך המעוט למעט בה מים חיים אלא משום קל וחומר, והקל וחומר אינו חל אלא אם תאמר כל טהרת המצורע אחת היא, ומשפט מים חיים שאמר הכתוב במצורע בטהרה ראשונה יסובב לדון קל וחומר אפלו על טהרה שניה, ואם כן כשבא המעוט בטהרה שניה כאלו בא גם בטהרה ראשונה ולא היה צריך. זו אינה קשיא, שהייתי אומר כי ממה שלא מעט הכתוב אלא בטהרה שניה ולא בטהרה ראשונה, בזה עקר לי סברא שהייתי אומר שכל טהרת המצורע אחת היא, והייתי מצריך במצורע ביאת מים חיים בשתי טבילות. תלמוד לומר ״בשרו במים״ בטבילה שניה, למעט ביאת מים חיים, והניח הקל וחומר מיחד לטבילה ראשונה דוקא. תלמוד לומר ״במים״ בטבילה ראשונה, שאפלו טבילה ראשונה שיש בה הזאת מים חיים אין צריכה ביאת מים חיים. אלא עדין יש לנו לומר שבטבילה שניה הוא שממעט ״בשרו״, אבל טבילה ראשונה לא מעט להדיא ״בשרו״, וכמו שפרשתי אם לא היה אומר ״בשרו״ בפסוק שני, וידים מוכיחות על הדבר ממה שדקדק הכתוב לומר ״בשרו״ בטהרה שניה ולא בטהרה ראשונה, הרי זה מראה באצבע כי בטהרה ראשונה צריך ביאת מים חיים לבשרו. ומעתה באנו למה שהצרכו לדרש מ״בשרו״ שאמר הכתוב בזב שבא למעט בשרו של מצורע, והקשינו למה הצרך, והלא כבר נתמעט מתבת ״במים״, מעתה אין קשיא, כי צריך מעוט זה גם כן למעט גם טבילת גופו. ומה שקבע התנא המעוט של גופו מתבת ״במים״, עקר דרשתו הוא מ״בשרו״ האמורה בזה, וקבע התנא עקר הדין במקומו, והבן.

ובדרך רמז תרמז הפרשה על גלות ישראל, על דרך אמרו בספר הזהר כי אמות העולם לישראל הם בחינת הצרעת, וישלטו בהם לצד הטעם עצמו שיסובב הצרעת. ותמצא גם כן שאמרו זכרונם לברכה שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא לצד שלא היה בהם בעלי לשון הרע, דכתיב ״ושאלה אשה״ וגו׳ (שמות ג:כב), ודבר זה היה בידם שנים עשר חדש וכו׳. גם אין לך דבר שמרחיק האדם מן קונו כלשון הרע, ולזה אמרה התורה זאת תהיה תורת המצרע שהוא עם בני ישראל שנצטרע בנגעי בני אדם הטמאים, ביום טהרתו שיטהר לשונו ודרכיו, והובא אל הכהן כי ה׳ ברוך הוא יתכנה בשם כהן, כאמור בספר הזהר בפסוק ״והובא אל הכהן״. ואמר ״והובא״ לצד שנתרחק, עכשיו יתקרב ובא אל הכהן, ותכף ומיד ״כי מי גוי גדול וגו׳ אלהים קרובים אליו״. ואמר ״והובא״, פרוש, מעצמו יתקרב כי מעשיו יקרבוהו ויקרא קרוב, דכתיב ״שלום וגו׳ ולקרוב״ (ישעיהו נז:יט), ואז ״ויצא ה׳ ונלחם״ וגו׳ (זכריה יד:ג). והוא אמרו ויצא הכהן אל מחוץ למחנה שהיא חוץ למחנה שכינתו לחוצה לארץ מקום טמא, ששם בעונותינו הם גולים בני ישראל, וראה והנה נרפא הנגע שבעדו בא הצרעת, שחזרו בתשובה ונטהרו.

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות – הם שני משיחים, ונקרא צפור כי כן יתכנו נשמות העליונות כידוע. ועוד מצינו שיתכנה הגואל לצפור, וזה לך לשון הזהר בפרשת בלק (במדבר כד:יז): ומההוא מערתא יסגא חד עופא רברבא עלאה דישלוט בעלמא וליה יתיהיב מלכותא וכו׳ עד כאן. ומצינו שאמרו זכרונם לברכה ששני משיחי ישראל הם משיח בן אפרים ומשיח בן דוד, ובתחלה יתגלה משיח בן אפרים וימות, ואחר כך יתגלה משיח בן דוד. וכנגד שני אלו אמר ״ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות״, כל אלו הכנויים הם מעלות הקדשה כידוע ליודעי דעת.

ואמרו ועץ ארז ושני תולעת ואזוב – רמז לזכות שלשה אבות: עץ ארז הוא אברהם שהוא האדם הגדול בענקים, ושני תולעת יעקב על דרך אמרו ״אל תיראי תולעת יעקב״ (ישעיהו מא:יד), ואזוב הוא יצחק שהוא בחינת הגבורה, שצריך צרוף זכות שלשתן.

ואמר ושחט, כאן רמז להריגת משיח בן אפרים, כמאמרו יתברך אל כלי חרש על מים חיים, פרוש, בשביל כפרת העם פדיון נפשם. וכנה אותם כלי חרס על דרך ״וייצר ה׳ את האדם עפר מן האדמה״ (בראשית ב:ז) שהוא כלי חרס. והכונה בזה, לצד שנשארו ככלי חרס שעומד לשבירה, לצד גרעון התורה המתיחסת למים חיים, על סבת מים חיים שאין בישראל תורה, ועל זה תשחט הצפור האחת. גם באמצעות דבר זה ילבש ה׳ בגדי נקם הפך מדותיו הרחמים, ויעשה כלה לגוים המרעים. וממוצא דבר אתה יודע שאם יהיה בהם תורה לא ימות הצדיק. ותמצא שכתב האר״י זכרונו לברכה שצריך לכון בתפלה הקבועה להתפלל על זה הצדיק שלא ימות, פרוש, כי באמצעות התפלה יתרבה זכותו ויעמד חי ותתבטל גזרת מות ממנו.

ואמר את הצפור החיה שהוא משיח בן דוד, יקח אותה הקדוש ברוך הוא ויצרף עמו זכות האבות, ויצרף נקמת הצדיק שנהרג. והוא אמרו ״יקח אותה ואת עץ וגו׳ וטבל אותם בדם הצפור השחוטה״, ויתגברו הרחמים מזכות האבות וממשיח הנהרג, ויתכפרו כל הדרגות הטמאות ומניעות דבקות ישראל. והוא מה שרמז הכתוב כאן באמרו והזה על המטהר, פרוש, ענין כפרה, כי למען זכות האבות ולמען אשכול הנהרג הוא כופר ויכפר על בני ישראל. ואמר שבעה כנגד שבעה הדרגות הטמאה אשר יטמאו בהם בית ישראל, כי הם שבעה כידוע, והן הנה הרמוזים בטמאת מת וטמאת נדה דכתיב ״כטמאת הנדה״ וגו׳. ובזה וטהרו, ואז ושלח את הצפור החיה, כאמרו בספר הזהר בפרשת בלק וזה לשונו: ומההיא מערתא יסגא חד עופא רברבא עלאה דישלוט בכל עלמא וליה יתיהיב מלכותא וכו׳. והוא אמרו על פני השדה שהוא עולם הזה שתהיה שולטת בכל העולם. ואז וכבס המטהר שהם ישראל את בגדיו הם בגדים הצואים שהיו מלבשים בנשמתו, כדרך אמרו (זכריה ג:ד) ״הסירו הבגדים הצואים״. וגלח את כל שערו שהם בחינת צמחי החמר העכור, ורחץ במים הוא התורה בה יטהר מחשבותיו, ואחר יבא אל המחנה זה מחנה שכינה, ירושלים היורדת בנויה מלמעלה.

ואמר וישב מחוץ לאהלו, כי לא יקרבו להזדוג לשכינה עד שישבו שבעה נקיים לחשש טמאה, וביום השביעי יהיו ראויים לקבלת הארת הקדשה. כיוצא בזה תמצא שאמר ביחזקאל (יחזקאל מג:כו): ״שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו״. נמצאת אומר שתי טהרות: טהרה הראשונה הרחקת הטמאה, והשניה היא הקרבת הקדשה.

והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו. ואח"כ פרט את ראשו וזקנו וגבות עיניו אע"פ שרז"ל (סוטה טז) דרשו זה בכלל ופרט מ"מ לפי דרכנו נוכל לומר שלכך פרט ג' ראשי אברים אלו לפי שהם קרובים אל ג' ראשי עבירות אשר עליהם באים הנגעים. את ראשו, לכפר על גסות הרוח הרוצה להיות לראש לכל דבר כמ"ש (ישעיה ג טז-יז) יען כי גבהו בנות ציון וגו' ושפח ה' קדקד בנות ציון. ואת זקנו, הם השערות סביב לפיו לכפר על פי המדבר בלה"ר ואת גבות עיניו, לכפר על צרות העין.

מ יגלח את כל שערו כלל את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט ואת כל שערו יגלח חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה אף כל מקום כנוס שער ונראה כגון שפמו לאפוקי שער של בית השחי ושל בית הערוה אף על פי שכנוס שער אינו נראה ולאפוקי שער שעל גבי הידים אף על פי שנראה אינו כנוס שער כמו הפרט: