ויקרא יד, לד

ונתתי נגע צרעת. בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן:

אֲרֵי תֵעֲלוּן לְאַרְעָא דִכְנַעַן דִי אֲנָא יָהֵב לְכוֹן לְאַחֲסָנָא וְאֶתֵּן מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אַרְעָא אַחֲסַנְתְּכוֹן

אֲרוּם תֵיעָלוּן לְאַרְעָא דִכְנָעַן דַאֲנָא יָהֵב לְכוֹן לְאַחְסָנָא וּמִשְׁתַּכַּח גְבַר דִבְנֵי בֵיתָא בַּחֲטוֹפִין וְאֶתֵּן מַכְתַּשׁ סְגִירוּ בְּבֵית אֲרַע אַחְסַנְתְּכוֹן

אמר הכתוב בנגעי הבתים ונתתי נגע צרעת לרמוז כי יד ה' תעשה זאת לא טבע כלל כמו שפירשתי (רמב"ן על ויקרא י״ג:מ״ז) ואמר כי תבואו אל ארץ כנען וגו' בבית ארץ אחוזתכם כי עם כל ישראל ידבר והיה ראוי אחרי וידבר ה' אל משה ואל אהרן שיאמר דברו אל בני ישראל אבל יקצר הכתוב במובן או שידבר עמהם במקום כל ישראל וירמוז כי אין הכונה עתה רק ללמד להם דיני הצרעת כולם ושילמדו אותם לכהנים ולא יזהיר משה עתה את כל ישראל רק לבאי הארץ יזהיר (דברים כד ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד וגו' כי להם צוה מתחלה המשפטים האלה:

וטעם כי תבאו אל ארץ כנען. כי זה נוהג בארץ לבדה בעבור גודל מעלת הארץ כי המקדש בתוכם והכבוד בתוך המקדש:

ונתתי. הדבר תלוי בנתינת ה׳:

ונתתי. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל ראו מה ביניכם לאומות העולם כשהן חוטאין אני מלקה בהם תחלה ואח"כ בבתיהם שנאמר וינגע ה' את פרעה כו' אבל אתם אם חטאתם בתיכם אני מלקה תחלה שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכי מה חטאו העצים והאבנים אלא כדי שיראו ויקחו מוסר וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל ורצה הקב"ה להגלותם הביא סנחריב על כל האומות כדי שיראו ישראל ויעשו תשובה שנאמר הכרת גוים וכו' כך הקב"ה מראה לאדם ומלקה ביתו תחלה אם חזר בו מוטב ואם לאו בגדיו לוקים שנאמר אחר כן ולצרעת הבגד ועדיין אם חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בגופו שנאמר לבסוף איש כי יהיה זב וגם לוקה בג' מינין הללו לשאת ולספחת ולבהרת וזש"ה נכונו וללצים שפטים אמר הקב"ה עד שלא בראתיו תקנתי לו את אלו. משל לעבד רע שנמכר בשוק והלך אדם לקנותו והכיר בו שהוא רע ולקח עמו כבלים ומקל לרדותו בהם אם יסרח כיון שסרח אסרו בכבלים והכהו במקל:

כי תבאו אל ארץ כנען לא נאמר כי תבואו גבי נגעי אדם וכלים לפי שאף במדבר היו נוהגים אבל בנגעי בתים שלא היה להם במדבר נאמר כי תבאו אל ארץ כנען. ד״א בשביל מעלת ארץ ישראל שהמקדש עתיד להיות בתוכה הוזקקה להיות נקיה וטהורה.

ונתתי נגע צרעת י״מ לפי הפשט לפי שהזהיר להלן אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ואין אנו יודעים באיזה מקום עבדו לפי׳ בא הנגע בבתים להודיע המקום שעבדו שם הכנענים כדי לאבדו.

ונתתי. כמו ואתן:

בבית ארץ אחזתכם. שאין דין נגעים נוהגים כי אם בארץ. (ונותן השמן שנתן הדם לומר שנהפך לו הדם לשמן וממיתה לטעם, ולימין מקום הנראה):

כי תבאו אל ארץ כנען ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם יש להקשות מה בשורות הם אלו וארז"ל לפי שהכנעניים עשו מטמוניות תחת כותלי הבית לכן אמר הקב"ה שהבית שיהיה בה מטמוניות יתן בה הקב"ה צרעת ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וזה דרך דרש שהרי צוה ונתץ הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא ולמה לא יחזור לבנות הבית בעציו ואבניו. אבל הכוונה שבכל הדברים שנעשה צריך להזכיר בתחלתם שיהיה לשם ה' כדי שיחול בו רוח הקדש ויהיה מחלק הש"י והגוים מזכירים שם ע"ז שלהם על כל מה שעושים וחל בו רוח טומאה והכנעניים היו עובדין ע"ז ומתדבקים ברוח טומאה והיו בונים בתיהם לשם טינופיהם וכשמתחילין לבנות הבית היו אומרים בשם ע"ז שלהם כמו שעושים עוד היום האומות עובדי ע"ז וכשהיו מזכירין שם ע"ז בפיהם על הבית שורה עליהם רוח טומאה וכשבאו ישראל לארץ הקדושה רצה הקב"ה לזכותינו ולהקדיש ארצו לפנות הארץ לשכינה שלא יהיה בה טומאה ולפיכך צוה שיהיו נותצין הבית ועפר אחר יקח להעביר רוח הטומאה ויתקדש עתה לשרות שכינתו וכן צריך מי שמתחיל שום מלאכה להזכיר שלעבודת הש"י עושה שנא' הוי בונה ביתו בלא צדק ואז שכינה שורה עליו שהקב"ה משרה קדושתו עליו וקורא עליו שלום שנא' וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא פי' תפקיד ביתך לשי"ת כשתבנהו ואז לא תחטא ואם אינו מפקידו לשי"ת מוכן מיד לשרות עליו רוח טומאה וכ"ש מי שכוונתו לשם ע"ז שיקבל נזק לפי שרוח טומאה שורה על אותו הבית וא"ת במה יודע אם זה הבית נעשה לשם ע"ז לכן הקב"ה מנגע הבית בצרעת וכ"ש חוצה לארץ שאדם ניזוק בבית כזה וא"ת כבר דרים עע"ז בהן ואינן ניזוקין הטעם לפי שהם דבקים בחלקם שהוא הטומאה אבל ירא שמים יקבל נזק ואפילו עע"ז אם דר הרבה באותו בית לא יצא מאותו הבית לשלום ואחר שסותר הבית היה מוצא ממון רב במטמוניות לבנות ביתו כדי שלא יצטער וז"ש ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וכתיב ובתים טובים תבנה אלו נקראים טובים ולא הראשונים ולכן נהגו בהתחלת כל כתיבה לכתוב ב"ה שנאמר בכל דרכיך דעהו ולכן הע"ז הוא טמא ושורה על הבית רוח טומאה כשהתחילו אותם לשם ע"ז ולכן נתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא וזהו שאז"ל לפי שהכנעניים שמו מטמוניות שמה לומר שאחר שנתץ את הבית לסבה הנזכרת מוצא שמה ממון לחזור לבנותה שלא יהיה לו הפסד ממון במצוה שעושה להסיר רוח טומאה וע"ז מביתו ואולי חז"ל כללו גם זה בלשון הרע שאמרו אין הנגעים באים אלא על לשון הרע שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך כלומר לא תוציא דבר מפיך להלקות את גופך ואל תאמר לפני המלאך הממונה עליך בשגגה הוצאתי הדיבור מפי שכל דיבור ודיבור שיוצא מפיך בספר נכתבין בין טוב בין רע בין שוגג בין מזיד למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך אלו הידים והגוף שלוקין בצרעת. ואמרו קשה לשון הרע משפיכות דמים שההורג הורג לאחד והמספר לשון הרע הורג שלשה האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו האומרו מדואג האדומי שאמר לשון הרע על אחימלך ונהרג שנאמר ויאמר שאול מות תמות אחימלך ונהרג שאול דכתיב וימת שאול במעלו אשר מעל באלהים ושאול אמר שלוף חרבך ומותתני כי אחזני השבץ קטיגוריא של נוב עיר הכהנים ואין שבץ אלא בגדי כהונה שנאמר ועשית משבצות זהב ודואג נשתרש מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא שנאמר גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה ע"כ ואין לשון הרע כזה שמזכירין הגוים שם ע"ז בהתחלת בנין ביתם ולזה אמרו קשה לשון הרע משפיכות דמים ומגלוי עריות ומע"ז וכו' הנה שהזכירו על לשון הרע ע"ז:

כי תבאו וגו׳ ונתתי וגו׳. וכי בשורה היא זו, ולא היה לו לומר אלא ״כי יהיה נגע בקירות בית אחזתכם״ וגו׳, כדרך שהזכיר בנגעי בני אדם. ורבותינו זכרונם לברכה הרגישו מזה ואמרו (ויקרא רבה פי״ז) כי לפי ששמעו הכנענים שישראל באים לארצם והטמינו כל וכו׳ עד כאן, וזה דרך דרש. ועל פי מה שאמרו במדרש (שם) וזה לשונם: אמר רבי לוי אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה וכו׳ בתחלה הנגעים באים על ביתו וכו׳ עד כאן, יתבאר על נכון. והוא לצד שהקדים לומר נגעי בני אדם, והוא הפך האמור בבעל הרחמים, לזה אמר מה שהקדמתי נגעי בני אדם הוא לצד שעדין לא באתם אל הארץ ואין בתים לנגע בהם, אבל כי תבאו אל הארץ אז לא אתן הנגע באדם תחלה אלא ״ונתתי נגע בבית ארץ״ וגו׳ תחלה.

וטעם שלא סדר הכתוב נגע הבית קודם, לצד שנגעי אדם ישנם תכף ומיד מהדבור ואילך נוהגים, ונגעי הבית הוא כי יבואו, לזה הקדים הצריך תכף ומיד. ואם תאמר אם כן היה לו להקדים נגעי בגדים לנגעי אדם ששניהם ישנם מיד, ולהם ראוי להקדים כסדר מדת בעל הרחמים. ונראה כי בחר ה׳ לסדר נגעי בגדים בין נגעי אדם ונגעי בתים, לצד שיש בהם דברים שהם שוים בהם לנגעי אדם ויש דברים ששוים לנגעי בתים, כי בשעור הצרעת שוים לדין נגעי אדם בגריס, ולא כצרעת הבתים שהוא בשני גריסין. ובגונים שוים לנגעי בתים, ירקרק או אדמדם, ולא בגון לבן כנגע אדם.

עוד נראה בהעיר למה סדר הכתוב דיני נגעי הבגד קדם שהשלים כל דיני נגעי בני אדם, טמאתו וטהרתו, שהיה לו להמתין עד שיגמר כל משפט צרעת אדם ואחר כך יסדר משפט הבגדים. ואין לומר שנתכון הכתוב לסדר דיני הטמאה בפני עצמן ודיני טהרתם בפני עצמם, שאם כן למה לא שפט כן גם בצרעת הבית שהיה לו גם כן להקדים טמאת נגע הבית קדם משפט טהרת נגעי אדם ובגדיו. אלא ודאי שהראה הכתוב בזה שהקדים נגע הבגד קדם לנגע אדם וקדם אמרו ״זאת תהיה תורת המצרע״ שבו רמז סימן עון הצרעת כי פיו ענה בו כמו שפרשנו בתחלת הפרשה, כתב נגעי בגדים, וכונתו הוא לומר שהבגדים לוקים תחלה. ומה שהתחיל בדין הבאת הנגע באדם ולא התחיל בבגדים, בזה נתחכם הכתוב לחזק הדברים שנגעי הבגדים גם כן באים בחטא האדם כמו נגעי אדם, ולזה התחיל בנגעי אדם וסמוך להם אמר נגעי בגדים ואמר אחר שניהם ״זאת תהיה תורת המצרע״ – תורתו של מוציא שם רע. הראת לדעת כי גם על נגעי בגדים חוזרים הדברים, מה שלא היה מובן כן אם היה מסדר נגעי בגדים, והבן.

עוד נראה שחש הכתוב להקדים נגע הבגד ואחר כך נגעי אדם, שאז הייתי אומר כי נגע הבגד בא על עון קל ונגע אדם בא על עון חמור, ולא על עון עצמו שיתחיב לבא נגע על האדם בא על הבגדים לצד הרחמים, ולזה הקדים הכתוב ואמר נגעי אדם לומר כי גם צרעת הצריכה לבא לאדם בעל הרחמים מביאה בבגדים אולי ישוב ורפא לו מבוא עליו. ועדין אני אומר דלמא על עון חמור באים נגעי אדם ועל עון קל באים נגעי בגדים, והתורה סדרה החמור תחלה שהם נגעי אדם ואחר כך הקל שהם נגעי בגדים, אם כן היה לו לסדר משפט הבגדים אחר משפט אדם וטהרתם וכמו שכתבתי למעלה, והבן.

כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה. יש לדקדק למה פרט אצל נגעי הבתים כי תבואו אל ארץ כנען יותר מבשאר מיני נגעים, גם מאמר אשר אני נותן לכם לאחזה כולו מיותר כי זה ידוע, גם באמרו ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם הל"ל בבתיכם, אע"פ שלפי פירש"י שפירש שהאמוריים הטמינו מטמוניות כו' אין זה קושיא כי נקט אחוזתכם למעט הבתים שיבנו שם ישראל שאין שייכות לטעם זה, מ"מ הלשון סתור קצת כי באומרו אשר אני נותן לכם לאחוזה ייחס האחוזה אל השי"ת ובאמרו אחוזתכם ייחס האחוזה אל ישראל כאילו המה האוחזים בנחלה בכח ידם, גם טעמו של רש"י צריך ביאור.

והקרוב אלי לומר בזה שעיקר הטעם בעבור צרות העין, כמ"ש רז"ל (ערכין טז) מן פסוק ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו לעצמו ולא היה מהנה ממנו אחרים, כי לבעבור זה נתן ה' לו לאחזה בית מלא כל טוב לנסותו אם ייטיב מביתו גם לאחרים כי לי הכסף והזהב אמר ה' (חגי ב ח) וכל מה שהאדם נותן לאחרים לא משלו הוא נותן כ"א משלחן גבוה קא זכי ליה לכך נאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה (תהלים מד ד) כ"א ימין ה' רוממה, לתת להם נחלת גוים. ואין מקום לצרי עין לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. שהרי ה' הוא הנותן לך כח ואחזה, וא"כ דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המיחסים האחוזה אל עצמם אז ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם. ר"ל במקום שאתם מיחסים האחזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכח ידכם, לכך נאמר מיד ובא אשר לו הבית. זה שייחד ביתו לו לעצמו לומר שבכחו ועוצם ידו בנה ביתו. או יאמר אחזתכם זה שייחד ביתו לו ואינו מהנה ממנו לאחרים ובא אשר לו הבית זה שייחד ביתו לו כפשוטו ממש כי שניהם מדברים מענין זה או ממי שתולה האחזה בעצמו וממנו נמשך צרות עין, או שניהם מדברים מצרות העין הנמשך ממה שתולה האחזה בעצמו.

וי"א שטעם נגעי הבתים, לפי שהאמוריים בנו בתיהם לשם ע"ז ע"כ הקב"ה מביא נגעים על הבתים כדי לנתוץ אותם ובזה נ"ל ליישב מדרש האומר כנגע נראה לי בבית זו ע"ז (ילק"ש מצורע תקסג) ודרש כל פר' זו על בהמ"ק שנחרב בעבור הע"ז שהעמידו שם כו', וכי יעלה על הדעת לומר שבעל מדרש זה דעתו להוציא כל הפר' מפשוטו ולפרשה על חורבן בהמ"ק אלא ודאי שגם דעתו ליתן טעם לנגעי בית, בעבור שהאמוריים בנו אותם לשם ע"ז וע"כ הוא בא לידי נתיצה, ומכאן למד לומר שגם בהמ"ק אשר בו העמיד מנשה הצלם בא לידי נתיצה בעון זה וכל הפרטים שנאמרו כאן נמצאו גם בחורבן הבית, כמ"ש כאן ובא אשר לו הבית, כך בחורבן בהמ"ק בא אשר לו הבית זה הקב"ה, וכמ"ש כאן והגיד לכהן כך יגיד הקב"ה לירמיה מן הכהנים אשר בענתות, וכמ"ש כאן כנגע נראה לי כך יאמר גם הקב"ה. ובדרך זה מבואר כל המדרש והפסוקים כולם כפשוטם.

ואין להקשות על טעם זה, א"כ למה לא יבואו הנגעים על הבתים מיד בבואם לארץ, בשלמא לטעמא דמטמוניות שמא אין כל בעל הבית זוכה לאותו מטמון תשובה לדבר שגם בביעור ע"ז מגלגלין זכות על ידי זכאי, ודווקא אם ידור בבית איזו איש הגון מצד מעשיו אין נכון שידור הוא בבית שיש בו נדנוד ע"ז. ונוכל לומר שפסוק זה בשורה טובה לישראל כמ"ש (איכה ד יא) כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון, וטובה זו היא שמכלה חמתו בעצים ואבנים ואינו נוגע בגופות, כך בשורה זו בנגעי הבתים זה"ש כנגע נראה לי בבית בכף הדמיון כעין הנגע הראוי לבא עלי נראה לי בבית. גם לטעם צרות העין אמר כעין נגע הראוי לבא על צרי העין והוא פיזור ממונם כך נראה לי בבית כי סופו לבא לידי שיפזר הכהן ממונו. ומה שצוה ליקח לחטא הבית צפרים כבר אמרנו להורות שהעושה עשה יעשה לו כנפים כצפרים עפות, אבל לרש"י שלא זכר כ"א מעשה פטיט קשה מה ענין זה לנגעי הבתים ע"כ אמרנו למעלה שהצפרים יש בהם רמז גם על חמדת הממון הגורם רום לב ועל כן יקח גם עץ ארז.

כי תבאו אל ארץ כנען. כבר הרגישו ברבה על מה שייחד הכתוב ארץ כנען ופירשו שהיו סוחרים וכלשון כנעניה נכבדי ארץ. והנה מה שהכנענים היו סוחרים ביותר הוא עפ״י הכתוב בפ׳ שלח והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן. ויושבי חוף הימים מסוגלים לסחורה ביותר ממדינה למדינה. אבל עדיין יש לבאר מה שייך לכאן זה הכנוי. ונראה דמשום דעיקר צרעת באה על לשה״ר דאהני מעשיו להזיק לחבירו כדאי׳ בערכין די״ז דלשה״ר דלא אהני מעשיו המעיל מכפר. וא״כ עיקר לשה״ר זו מצוי ביותר בין הסוחרים שמתפרנסים מן הרוח ובא אחד בגבולו של רעהו ומש״ה מתרבה קנאה ותחרות ומביא ללשה״ר. דאהני להזיק. משא״כ מי שחיה ע״י עבודת הארץ וכדומה אין אדם מתקנא בחבירו ואין לשה״ר מצוי ביניהם. ואפילו יהא מכ״מ לא אהני מעשיו שיגיע מזה לעונש צרעת:

ונתתי נגע צרעת וגו׳. כ׳ הרמב״ן לרמוז כי יד ה׳ תעשה זאת ולא בידי הטבע כלל. ולא נתיישב בזה מדוע לא נכתב זה הלשון בבגדים שגם שם אינו אלא פלא. ומש״ה באו חז״ל לדרשה בשורה היא כו׳ כפרש״י והוא בהוריות ד״י. ובזוהר פ׳ תזריע הקשו ע״ז אמאי בעינן דוקא אבנים אחרות. ומש״ה יישבו שהבונה בית צריך להזהר ביסדו שיהיה ע״ש תורה ובקדושה ואם לא כן מידבק בו רוח טומאה. ומכש״כ כנענים שמתחלה בנו לשם טומאה. מש״ה היא מתנה שיתקצה הטומאה מהבית. ובאמת לפי הפשט מצינו גם בלשון קללה הלשון ונתתי כמבואר בתוכחה פ׳ בחקותי. והדיוק הוא שהוא בהשגחה פרטית כמש״כ הרמב״ן ז״ל. אכן בא ביחוד במקום שהוא בא להורות דסופו לקללה עוד יותר ע״י השגחה זו לרעה. וכן הוא בנגעי בתים כאשר יבואר להלן ל״ט. ומש״ה לא נזכר במקרא דעומד בראשון ובשני שטעון חולץ וקוצה וטח שהפסוק מרמז דמי שבא לזה העונש של נגעי בית סופו לבא לפשיון ונתיצה. מה שא״כ בבגדים אינו עומד סתמא לכך (ולא תקשה מהא דאי׳ בחולין ד״י דילמא עד דנפיק ואתי בצר ליה שיעורא. ולדברינו מאי ראיה הא בנגעי בתים דרך להיות פושה והולך. הא ל״ק דע״כ עיקר הוכחה הוא באם אשתכח לאחר שבוע דנחסר כמש״כ התוס׳ בד״ה ודלמא. וא״כ רואין אנו שאין כאן הכי):

ז דאם לא כן כי תהיה מיבעי ליה מאי ונתתי. ואם תאמר תינח נגעים של בתים אבל נגעים של בגדים למה הם באים ויש לומר לפי שלא ידעו איזה בגדים היו תשמישי עבודה זרה ובאותן בגדים באו הנגעים וצריך לשורפם. מצאתי: