ויקרא יד, מג

הקצות. לשון העשות וכן הטוח, אבל חלץ את האבנים מוסב הלשון אל האדם שחלצן והוא משקל לשון כבד, כמו כפר, דבר:

ואם ישוב הנגע וגו'. יכול חזר בו ביום יהא טמא, תלמוד לומר ושב הכהן ואם ישוב, מה שיבה האמורה להלן לסוף שבוע, אף שיבה האמורה כאן בסוף שבוע:

וְאִם יְתוּב מַכְתָּשָׁא וְיִסְגֵי בְּבֵיתָא בָּתַר דְשַׁלִיפוּ יָת אַבְנַיָא וּבָתַר דְקַלִיפוּ יָת בֵּיתָא וּבָתַּר דְאִתְּשָׁע

וְאִין יְתוּב מַכְתְּשָׁא וְיַסְגֵי בְּבֵיתָא מִן בָּתַר דִשְׁמִיטַן יַת אַבְנַיָא וּמִן בָּתַר דְקַלִיפוּ יַת בֵּיתָא וּמִן בָּתַר דְאִיתְטַשׁ

ואם ישוב הנגע ופרח בבית הנה הנגע הזה שבא באבנים האחרות ובעפר האחר איננו הנגע הראשון ואינו דומה לפריחה האמורה באדם ולפשיון שהוא שב למקומו הראשון בטבעו כי פעמים רבים תסתתר הליחה תחת העור ותשוב אל פנימית הגוף ואחרי כן תשוב ותמשך אל העור ואל חיצוניו אבל הענין הוא כאשר כתבתי בסדר אשה כי תזריע (רמב"ן על ויקרא י״ג:מ״ז) שהוא נגע ומכת אלהים שתהיה רוח ה' רעה במקום ההוא ובתורת כהנים (פרשה ז א) אמרו ואם ישוב הנגע ופרח בבית משל חזר איש פלוני למקומו והכוונה לומר שאין "ופרח" האמור כאן פשיון כמו ואם פרוח תפרח הצרעת בעור (ויקרא י״ג:י״ב) אלא שהוא צומח במקום ההוא כענין פרח מטה אהרן (במדבר יז כג) והמשל שהזכירו לרמוז הענין שאמרנו שאין זה נגע נולד ופושה אלא צומח וחוזר וצומח כאיש שהלך לו וחזר לישב למקומו הראשון בכסא אחר אשר הוכן לו שם וטעם הפריחה כבר פירשתיה וכן צרעת פורחת היא (ויקרא י״ג:נ״ז) בבגדים ולא אמר הכתוב "ואם ישוב הנגע ופרח באבנים ההם" אלא אפילו נולד במקום אחר מן הבית ואפילו ממראה אחר שאינו כמראה הנגע הראשון נדון אותו כחוזר ופורח ואינו נדון כנגע הנולד מתחלה וזהו טעם "בבית" כי בכל הבית יהיה דינו כן והטעם כי הרוח הרעה לא תסור מן הבית ההוא אבל תמיד תהיה בבית ההוא באחת המקומות להבעית את בעליו וכן אמרו בת"כ (פרשה ז א ג) אין לי אלא מקומו מנין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית אין לי אלא במראיו שלא במראיו מנין ת"ל ופרח ועניני הכתובים האלה כפי המדרש ואם ישוב הנגע ביום השביעי וחזר בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות והטוח או בא הכהן ביאה שנית וראה והנה עתה פשה הנגע בבית כמשפט הראשון צרעת ממארת היא ונתץ את הבית לומר כי הפושה בראשון או הפושה בשני משפט אחד להם ולא הוצרך לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית וצוה וחלצו את האבנים וכל הפרשה כי הכתוב נמשך למעלה לאמר אם ישוב הנגע אחר חלץ האבנים בראשון או בשני כאשר בא הכהן וראה הפשיון צרעת ממארת היא ואמר עוד (ויקרא י״ד:מ״ח) ואם בא יבוא הכהן בביאה השנית הנזכרת וראה והנה לא פשה הנגע בבית אחרי הטוח את הבית וטהר הכהן את הבית כאשר נרפא הנגע ממנו כלומר שלא חזר בו ונלמד עתה שהעומד בעיניו בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר נותץ וזה תיקון המקראות כמדרשם שאי אפשר לחתכם בסכין להקדים ולאחר בדבר שאינו כלל במשמעם ויתכן עוד שנאמר בתקון הענין הזה כי פשה במקום הזה כטעם פרח ושניהם ענין צמיחה כי כשיש שם נגע יאמר פשה בגדולו והתפשטו וכשאין שם נגע יאמר פשה בצמיחתו ושובו כי הכל ענין גידול וכן אונקלוס פתר בכולן אוסיף ולשון תוספת יאמר בדבר הגדל ונוסף על האחר כגון ונוסף גם הוא על שונאינו (שמות א י) ונוספה נחלתן (במדבר לו ד) ויאמר בדבר החוזר כגון יוסיף ה' שנית ידו (ישעיהו יא יא) ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא כה) לא חזרו עוד להנבא והנה ענינו שחזר הנגע והנה אחר חלץ האבנים כשיזכיר הכתוב פשיון יהיה ענינו כטעם צמיחה כאשר הזכרתי במלת פריחה ואם כן יאמר הכתוב ואם ישוב הנגע וצמח בבית אחר חלץ האבנים ובא הכהן וראה והנה צמח הנגע בבית ונתץ אותו כי כל נגע החוזר טמא מוחלט ואם בא יבא הכהן וראה שלא צמח הנגע כלל בבית אחרי הטוח יטהרנו כי נרפא בחליצה וטיחה והנה נתפרש כאן דין הבית בפושה בראשון שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר טמא ואם לא חזר טהור אבל העומד בעיניו בראשון ופושה בשני לא נתפרש בתורה דינו אבל נדון בו גזרה שוה זו היא ביאה זו היא שיבה (תורת כהנים ז ז) לומר שדין הביאה שהיא אמורה בסוף שבוע שני כדין השיבה שהיא אמורה בסוף שבוע ראשון שבשתיהן אם פשה בו חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וכן העומד בעיניו בראשון ובשני ופושה בשלישי לא הוזכר בתורה אבל נלמד (בתורת כהנים שם ה-י) מגזירה שוה אחרת שאמר (ויקרא י״ד:מ״ח) ואם בא יבא הכהן שנדון ביאה שלישית כביאה שניה והנה הכתובים כמשמעם והמדרשות למדו אותן מגזירה שוה למשה בסיני ומה שאמרו בת"כ (פרשה ז ז) במה הכתוב מדבר וכו' סמך מדבריהם שירצו להזכיר בכתוב הענין המקובל להם בגזירה שוה וכן מה שאמרו שם (בתורת כהנים פרשה ז ו) אם סופנו לרבות את החוזר אע"פ שאינו פושה מה ת"ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו לומר שנניח הכתוב כמשמעותו ונלך אחר המדרש לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר זהו הנראה אלי בענין הפרשה הזאת כדי שיהו דברי חכמים קיימים והוא דבר נאה ומתקבל:

ואם הנגע ישוב ובא הכהן אחר חלץ. אחר שחלץ ואחרי הקצות את הבית בתחלה:

[העתקתי על פרש״י למען יבין כל קורא בו ]. ואם ישוב הנגע פרש״י יכול חזר בו יהא טמא, ת״ל ושב הכהן וגו׳ עד: ובא הכהן וראה והנה פשה יכול לא יהא חוזר וכו'. כלומר אם חלץ וקצה וטח וחזר הנגע בעינו - יכול לא יהא טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים וכו׳ מה להלן - בבגדים - טמא את החוזר אע״פ שאינו פושה אף כאן טמא את החוזר אע״פ שאינו פושה וכו', עד אין כאן מקומן של מקרא זה אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב כלומר אין כאן עיקר מקומו של מקרא זה אלא תכף אחר והאוכל בבית כמו שפרש״י לקמן. ואין לקבעו בין שתי שיבות שהרי כל הענין מחובר ואין להפסיק בנתיים. גם אין לקבעו אחר ואם בא יבא משום דקבעי לסמוך ולקח לחטא את הבית אל כי נרפא הנגע עד סליק מניה. ואגב גררא דנתץ נסביה הכא משום דאיכא דקא מטי זמנא דקא מקיים אבתריה ונתץ את הבית כמו שמפרש לקמן. וראה הכהן והנה פשה הא לא בא ללמד כו׳ עד נלמוד ביאה האמורה כאן - משיבה - שנאמר בה ושב הכהן מה שיבה ביום שביעי להסגר כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע [ מה שיבה] - חולץ - כדכתיב וחלצו את האבנים וקוצה - כדכתיב ואת הבית יקציע וטח - כדכתיב ואם ישוב [את] הנגע ונתץ את הבית. ונותן לו שבוע - לראות אם יחזור הנגע בעיניו שיהיה נותץ, כדכתיב ואם ישוב הנגע וגו׳ ונתץ את הבית - אף ביאה זו של ובא הכהן האמורה כאן דמישתעי שעמד בהסגר שבוע ראשון ופשה בהסגר שבוע שני - חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, כיצד עמד בהסגר שבוע ראשון וחזר והסגירו שבוע שני ופשה ובא הכהן בסוף הסגר שבוע שני וראה בשבוע השני שפשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע לראות אם יחזור הנגע בעיניו בשבוע זה - ונתץ את הבית. לא חזר טהור ומניין עמד בזה ובזה - כלומר לא פשה בשתי ההסגרות רק עמד בשיעורו הראשון כשבא הכהן תחלה לראותו מניין שיהא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ת״ל ואם בא יבא במי הוא מדבר אם בפושה - בהסגר שבוע - ראשון הרי - דינו - אמור - מושב הכהן. ואם בפושה - בהסגר שבוע - שני הרי - דינו - אמור - מובא הכהן - הא אינו אומר ואם בא יבא - הכהן - אלא את שבא בסוף - הסגר - שבוע ראשון ואת שבא בסוף - הסגר - שבוע שני. וראה והנה לא פשה. היינו עמד בזה ובזה - זה העומד מה יעשה לו יכול יפטרנו וילך - לו - כמו שכתוב כאן וטהר - הכהן - את הבית ת״ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי - נראה הנגע הראנו מה יעשה לו. הריני דן משתי ביאות כיצד - ביאה אמורה למעלה - ובא הכהן - וביאה האמורה למטה - ואם בא יבא הכהן - מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כדגמרינן לעיל. נלמד ביאה משיבה, אף ביאה האמורה למטה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וכו'. ואם בא יבא הכהן לסוף הסגר שבוע שני וראה והנה לא פשה וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע פי׳ אם נרפא ע״י חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע שלישי ולא חזר הנגע אבל אם חזר נותץ. גמרו של דבר וכו'.

ואם ישוב הנגע…ובא הכהן וראה והנה פשה. זה הפסיון אינו פסיון ממש, אלא הפריחה קורא פסיון, לפי שהיה שם פעם אחת וחזר. צרעת ממארת הוא. שנשתלחה מארה באותו הבית והנה הוא נשחת וצריך נתיצה:

ע פירוש מבנין נפעל וכן הטוח משום דנקוד הה"א בחיר"ק לשון התפעל הוא כלומר שהבית קבל הקציעה בקצות הנגע אבל חלץ את האבנים וכו':

פ כלומר שהוא מן האותיות הדגושים לכן הוא נקוד בחיר"ק כמו דבר כפר: