ויקרא יד, לז

שקערורת. שוקעות במראיהן:

וְיֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא וְהָא מַכְתָּשָׁא בְּכָתְלֵי בֵיתָא פַּחֲתִין יַרְקָן אוֹ סַמְקָן וּמֶחֱזֵיהוֹן מַכִּיךְ מִן כָּתְלָא

וְיֶחֱמֵי כַּהֲנָא וְהָא מַכְתְּשָׁא כִּתְרֵין גְרִיסִין מִן אַבְנֵי דִילֵיהּ אַרְבַּע כּוֹתְלִין מְשַׁקְעָן יוּרְקַן אוֹ סוּמְקַן וְחַזֵיהוֹן מַכִּיךְ יַתִּיר מִן כּוֹתְלָא

שקערורות. אין אחות למלה הזאת ולא נדע אם היא מרובעת כפולה האות האחרון או מחמשת אותיות ופירושיה לפי טעם המקום יש אומרים כדמות סימנין או חוטין ויש אומרים שהיא מלה מורכבת מטעם ותשקע האש. ורורות מגזרת רר בשרו וזה רחוק:

ומראיהן. ומראה כל אחד מהם שפל:

שקערורות - מין אחד מן המראות הוא שחבריו מוכיחים עליו.

ירקרקות אדמדמות - כמו שמצינו אמוצים ברודים בתרי עשר, בזכריה מיני מראות.

והנה הנגע בקירות הבית. עד כאן הזכיר עשרה נגעים, ששה בגופו של אדם, והם שאת ספחת בהרת שחין נתק מריטת הראש. ארבעה חוץ לגופו, בבגד צמר בבגד פשתים בכל כלי עור בקירות הבית.

ותמצא הפרשיות מסודרות בסדר הזה והיו הנגעים עשרה כנגד עשרת הדברות, בזמן שהיו ישראל מקיימין התורה והמצות בארץ היו נצולין מהן ואם לאו היו לוקין בהן.

שקערורות. דרשו רז"ל שהיו מראיהן שקועין. ומה שבא לשון הפרשה בלשון רבים וחלצו את האבנים והשליכו ושרפו ולקחו והביאו, לפי שהוא ושכנו שניהם חייבים בהוצאה ושותפים בבנין, כי על זה אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו. אבל אחרי כן חזר לדבר בלשון יחיד יקציע את הבית, וכן יקח וטח, לבאר שהוא לבדו מי שהנגע בכותלו חייב בהוצאות ההקצעה שהוא הקלוף, ולקיחת העפר לטיט ובטיחה.

וראה את הנגע והנה הנגע מלמד שאין הבית מטמא אלא בשני גריסין.

שקערורת פתרונו לפי ענינו שייש"א. בלע"ז:

וראה וגו׳ בקירות הבית וגו׳. פרשה זו רמזה מפעלות ה׳ בהנהגתו עם הרשעים אשר יבחרו במטעמי יצר הרע, שהוא יקרא נגעי בני אדם. ואמרו בזהר (חלק א קפז.) כי הקדוש ברוך הוא נותן הנפש בגוף האדם, מצלחת, מה טוב, ואם לאו הוא עוקרו משם וחוזר ושותלה במקום אחר. והוא מה שרמז כאן בנגעי הבית, כי הבית ירמז אל גוף האדם שהוא בית הנפש, והכהן הרמוז כאן הוא הבורא, שמצינו לרז״ל בספר הזהר שדרשו כן בפסוק ״והובא אל הכהן״ וגו׳. ואמר כי כשיראה הקדוש ברוך הוא כי הנגע בקירות הבית, פרוש, נשתקע בחינת הרע בתוכיות מהות הגוף, ונתעב הבית, והוא מה שרמז באמרו ״שקערורת״, תבה זו מרכבת משתים ״שקע רורות״, ואות הא׳ נבלעת במבטא, וכאלו אמר ״שקע ארורות״, שנשקע בו בחינת היצר הרע שנקרא ארור. ולפי שיש הרבה בחינות ברשעו אמר ״ארורות״. ואמרו ״ירקרקות״ רמז לסימן העברה, על דרך אמרם ז״ל (שבת לג.) סימן לעברה הדרוקן. גם אמר ״אדמדמת״ רומז לשפיכות דמים המיחס לבחינת הרע רחמנא לצלן. יצו ה׳ לסגר הבית, פרוש שלא ישפע משפע האלהי, והוא סוד נדוי הרשעים לבל יחסו בצלא דמהימנותא. אם האדם הרגיש בדבר ושב, מה טוב, ואם לא, יצו ה׳ להביא עליו יסורין לרחץ כתמיו ונגעיו, והוא סוד חלוץ אבנים וכו׳. ואם עדין מסריח מעשיו הרי הוא מת, והוא אמרו ״ונתץ את הבית את אבניו״ וגו׳.

בקירת הבית. לראב״ש ידוע דדוקא בשני קירות. ולרבנן דס״ל דאפילו בקיר א׳ טמא צ״ל הא דכתיב בקירות הוא לרבותא אפילו נתפשט על שני קירות וא״כ אין יכול לראות בראיה אחת וכיב״ז בנגעי אדם הוא טהור. ומש״ה אין ראשי איברים מטמאין בנגעים. אבל בבית אפילו כה״ג טמא:

שקערורת. היינו שנראין הקירות שקוע מן הנגע ומראה הנגע גבוה:

או מראהו שפל מן הקיר. ואין נ״מ איך שהוא עמוק או גבוה הכי צ״ל לפרש״י. ולפי הפשט משמעות שקערורות אפי׳ יהי נקלף יתראה אותו מראה ג״כ. ומש״ה לא כתיב זה הל׳ באדם ובבגד דלא שייך בהו קליפה:

כ כתב הרא"ם וקשה בעיני מאד שאם כן מה זה שכתוב אחר זה ומראיהן שפל מן הקיר. ושמא י"ל דהכתוב מפרש בעצמו מהו לשון שקערורות: