ויקרא יד, נז

להורת ביום הטמא. איזה יום מטהרו ואיזה יום מטמאו:

לְאַלָפָא בְּיוֹמָא מְסָאָבָא וּבְיוֹמָא דַכְיָא דָא אוֹרַיְתָא דִסְגִירוּתָא

לְמַלְפָא כַהֲנָא לְעַמָא בֵּין יוֹמָא קְבִילָא דְלָא לְמֵיחְמֵי בֵּיהּ מַכְתְּשָׁא לְבֵין יוֹמָא נְהִירָא וּבֵין בַּר נְשָׁא מְסָאָבָא לְבֵין בַּר נְשָׁא דַכְיָא דָא תֶהֱוֵי גְזֵירַת אַחְוַיַית מַכְתַּשׁ צוֹרְעָתָא

ביום הטמא. ביום שיהיה האדם או הבגד או הבית טמא או טהור:

זאת תורת הצרעת. אין להוסיף ולהחמיר לטמא נגעי עור בשר אחרים אף על פי שהם אצלנו מיני צרעת רבים מאלה כאמרו אל תוסף על דבריו כי אמנם עם כל רעתם לא נדין אותם כדין צרעת כלל כמו שטהר הכתוב כשהפך כולו לבן שעבר גבול הצרעת הטמא לרוע כענין הטומאה הנשרפת שנפסדה צורתה:

להורות ביום הטמא וביום הטהור. כתב הראב״ד בפי׳ הת״כ בזה״ל ירושלמי פ׳ אין דורשין אמר רב אין אדם רשאי לומר בנגע הצרעת אלא א״כ ראה או שימש כיצד הוא עושה בתחלה רבו פותח לו ראשי פסוקים ומסכים. למדנו שאע״ג שהוא תלמיד ותיק ויודע ומבין הכל מדעתו אינו רשאי לעשות בהם מעשה אלא ע״י פתיחת רבו ומפיק טעמיה הכא מדכתיב להורות ביום הטמא עד שיורנו רבו עכ״ל הראב״ד. וא״כ פי׳ להורות היינו שהכהן יהא מורה בשעה שבא מעשה לפניו ויהא קורא לתלמידיו ולהראות להם בעין צורת הנגע ופרטיו בין ביום הטמא בין ביום הטהור. וע״ז מסיים המקרא עוד הפעם זאת תורת הצרעת פי׳ שזה הדין אינו בכ״מ אלא בצרעת באשר דקדוקי הפ׳ קשה להבין וגם ההלכות המקובלו׳ מועטות כדאי׳ בחגיגה פ״א. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ד ט׳. ויש לבאר עפי״ז סמיכות המקרא לשאת ולספחת ולבהרת למקרא זה להורות וגו׳ משום שזה הדין ישנו ביותר בנגעי צרעת עור בשר שמראותיו מרובים ומטעים וצריך שקידה עד שיהא בקי בהם. וי״ל עוד דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו. ודאי בהוראה כיב״ז במק״א אסור לעשות כן ולהלבין פני השואל. אבל זאת תורת הצרעת שיגיע לו כפרה על שהלבין הוא פני חבירו:

ה ובי"ת ביום טהרתו הוי כבי"ת ובחרושת אבן למלאות ובחרושת עץ שפירושו בענין חרושת אבן ועץ הוא הדין הכא נמי להורות בענין היום הטמא ויום הטהור דהיינו ביום ולא בלילה שאין מטמאין ולא מטהרין בלילה: