ויקרא יד, יט

וְיַעְבֵּד כַּהֲנָא יָת חַטָאתָא וִיכַפֵּר עַל דְמִדַּכֵּי מִסּוֹבְתֵהּ וּבָתַר כֵּן יִכּוֹס יָת עֲלָתָא

וְיַעֲבֵיד כַּהֲנָא יַת קָרְבַּן חַטָאתָא וִיכַפֵּר עַל דְמִידְכֵּי מִסוֹאֲבוּתֵיהּ וּבָתַר כֵּן יִכּוֹס יַת עֲלָתָא

ועשה הכהן את החטאת. היא הכבשה כתורת כל חטאת:

את החטאת היא הכשבה וכבר הזכיר מעשה האשם.

את העלה אחד משני כבשים.

וכפר על המטהר מטומאתו. הוא מיותר וכבר דרשו ע״ז מטומאתו ולא מטומאתו וזובו. פי׳ שאע״ג שהוא זב ג״כ אפשר להביא קרבנותיו של מצורע ולא חיישינן לסמיכה. [וזהו שכתבו התוס׳ כ״פ מכאן ראיה שאין הסמיכה מעכבת מדרשה דת״כ מזובו ולא מזובו ונגעו. והוא פלא דקרבנות זיבה אינן בני סמיכה. וגם לא כתיב מזובו אלא גבי ספירה ולא בהבאת קרבן. אלא טה״ד הוא וצ״ל מטומאתו ולא מטומאתו וזובו]. כ״ז הוא דרש. אבל לפי הפשט יש להבין ג״כ מה שכפל הכתוב ג״פ כפרה באשם וחטאת ועולה. וכבר עמד ע״ז הרמב״ן ז״ל. ונראה ע״פ מה שהעלינו ר״פ תשא ולעיל ט׳ י״ח. דקרבנות חובה עולין זה בזה אם לא שמפורש שלא יעלה. מש״ה ס״ד דכבשה שהביא המצורע יעלה ג״כ אם אכל חלב בשוגג מש״ה כתיב בחטאת אשר יכפר רק על המטהר מטומאתו ולא מה שחייב על החלב: