רש"י על במדבר פרק יד

כל העדה. סנהדראות:

לו מתנו. הלואי ומתנו:

נתנה ראש. כתרגומו נמני רישא, נשים עלינו מלך, ורבותינו פרשו לשון עבודה זרה:

אל תמרדו. ושוב ואתם אל תיראו:

כי לחמנו הם. נאכלם כלחם:

סר צלם. מגנם וחזקם כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגין עליהם. דבר אחר צלו של מקום סר מעליהם:

לרגום אתם. את יהושע וכלב:

וכבוד ה'. הענן ירד שם:

עד אנה. עד היכן:

ינאצני. ירגיזוני:

בכל האתות. בשביל כל הנסים שעשיתי להם היה להם להאמין שהיכולת בידי לקים הבטחתי:

ואורשנו. לשון תרוכין ואם תאמר מה אעשה לשבועת אבות:

ואעשה אתך לגוי גדול. שאתה מזרעם:

ושמעו מצרים. ושמעו את אשר תהרגם:

כי העלית. כי משמש בלשון אשר, והם ראו אשר העלית בכחך הגדול אותם מקרבם וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך, אלא יאמרו שכנגדם יכלת להלחם אבל כנגד יושבי הארץ לא יכלת להלחם וזה הוא:

ואמרו אל יושב הארץ הזאת. כמו על יושב הארץ הזאת ומה יאמרו עליהם, מה שאמור בסוף הענין, מבלתי יכלת ה', בשביל ששמעו כי אתה ה' שוכן בקרבם, ועין בעין אתה ה' נראה להם, והכל בדרך חבה, ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה:

והמתה את העם הזה כאיש אחד. פתאום, ומתוך כך יאמרו הגוים אשר שמעו את שמעך וגו':

מבלתי יכלת וגו'. לפי שיושבי הארץ חזקים וגבורים, ואינו דומה פרעה לשלשים ואחד מלכים, זאת יאמרו על יושב הארץ הזאת מבלתי יכלת — מתוך שלא היה יכלת בידו להביאם שחטם:

יכלת. שם דבר הוא:

יגדל נא כח ה'. לעשות דבורך:

כאשר דברת לאמר. ומהו הדבור:

ה' ארך אפים. לצדיקים ולרשעים כשעלה משה למרום מצאו משה להקדוש ברוך הוא שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים. אמר לו לצדיקים. אמר לו הקדוש ברוך הוא אף לרשעים. אמר לו רשעים יאבדו. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שתצטרך לדבר. כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים, אמר לו הקב"ה והלא אמרת לי לצדיקים. אמר לו והלא אמרת לי אף לרשעים:

ונקה. לשבים:

לא ינקה. לשאינן שבים:

כדברך. בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכלת ה':

ואולם. כמו אבל זאת אעשה להם:

חי אני. לשון שבועה כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, כך אקים להם, כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו את הארץ. הרי זה מקרא מסורס, חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ, שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לומר מבלתי יכלת ה' להביאם, שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באחור ארבעים שנה מעט מעט:

וינסו. כמשמעו:

זה עשר פעמים. שנים בים שנים במן ושנים בשלו וכו', כדאיתא במסכת ערכין (טו, א):

אם יראו. לא יראו:

לא יראוה. לא יראו את הארץ:

רוח אחרת. שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב, למרגלים אמר, אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנאמר (לעיל יג, ל) ויהס כלב, שהיו סבורים שיאמר כמותם, זהו שנאמר בספר (יהושע יד, ז) ואשב אתו דבר כאשר עם לבבי, ולא כאשר עם פי:

וימלא אחרי. וימלא את לבו אחרי וזה מקרא קצר:

אשר בא שמה. חברון תנתן לו:

יורשנה. כתרגומו יתרכינה, יורישו את הענקים ואת העם אשר בה, ואין לתרגמו יירתינה, אלא במקום יירשנה:

והעמלקי וגו'. אם תלכו שם יהרגו אתכם, מאחר שאיני עמכם:

מחר פנו. לאחוריכם וסעו לכם וגו':

לעדה הרעה וגו'. אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה:

אשר המה מלינים. את ישראל עלי:

את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים. המרגלים מלינים אותם עלי שמעתי:

חי אני. לשון שבועה — אם לא וגו' כן אעשה. כביכול איני חי:

כאשר דברתם. שבקשתם ממני, או במדבר הזה לו מתנו (פסוק ב):

וכל פקדיכם לכל מספרכם. כל הנמנה לכל מספר, שאתם נמנין בו, כגון לצאת ולבא לצבא ולתת שקלים, כל המנויים לכל אותן מספרות ימותו, ואלו הן מבן כ' שנה וגו', להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים:

ופגריכם אתם. כתרגומו לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ ובקש לומר ואתם תמותו, נופל לשון זה כאן לומר אתם:

ארבעים שנה. לא מת אחד מהם פחות מבן ששים, לכך נגזר ארבעים, כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים ושנה ראשונה היתה בכלל, ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזרה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי, במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם, ואף כאן נאמר תשאו את עונתיכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה. וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככלה, וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים:

ונשאו את זנותיכם. כתרגומו ויקבלון ית חוביכון:

את תנואתי. שהניאותם את לבבכם מאחרי תנואה לשון הסרה, כמו (במדבר ל, ו) כי הניא אביה אתה:

וישבו וילינו עליו. וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דבה אותם אנשים וימותו כל הוצאת דבה לשון חנוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו, כמו (שה"ש ז, י) דובב שפתי ישנים. וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוצאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה:

דבה. פרלדי"ץ בלע"ז [לשון הרע]:

במגפה לפני ה'. באותה מיתה ההגונה להם מדה כנגד מדה הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה', באותה הראויה להם על פי מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מודד מדה כנגד מדה:

ויהושע וכלב חיו וגו'. מה תלמוד לומר חיו מן האנשים ההם, אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים:

אל ראש ההר. והוא הדרך העולה לארץ ישראל:

הננו ועלינו אל המקום. לארץ ישראל:

אשר אמר ה'. לתתה לנו שם נעלה:

כי חטאנו. על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה:

והוא לא תצלח. זו שאתם עושין לא תצלח:

כי על כן שבתם. כלומר כי זאת תבא לכם על אשר שבתם וגו':

ויעפלו. לשון חוזק וכן (חבקוק ב, ד) הנה עפלה אינגרי"ש בלע"ז [עזי רוח] לשון עזות, וכן (מיכה ד, ח) עפל בת ציון, (ישעיה לב, יד) עפל ובחן. ומדרש תנחומא מפרשו לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות:

ויכתום. כמו (דברים ט, כא) ואכת אתו טחון, מכה אחר מכה:

עד החרמה. שם המקום נקרא על שם המאורע: