ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כא)

פירש רש"י: "ויעתר יצחק – הרבה והפציר בתפילה". מכאן אנו למדים שישועה אינה מגיעה תמיד ברגע, אלא דורשת מאיתנו ריבוי תפילה והפצרה. אולם מיד בהמשך מביא רש"י את מאמר חז"ל הידוע: "לו ולא לה, שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע" (יבמות סד ע"א). לכאורה: מדוע תפילתו של צדיק בן צדיק מתקבלת יותר? הרי לכאורה, צדיק בן רשע שעשה מהפך בחייו, נלחם ביצר הרע ושיבר את 'כל המוסכמות של בית אביו כדי להתקרב לה– מעלתו גדולה ועצומה.

מביא הרה"ק ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע (ישמח ישראל, פרשת תולדות הבחנה דקה.) ועמוקה במה שמתרחש בלב בזמן התפילה: צדיק בן צדיק, שגדל בבית של קדושה, כשהוא עומד להתפלל לפני ריבונו של עולם, הוא מרגיש שפלות וענווה מוחלטת. הוא מביט אחורה על שושלת אבותיו ואומר לעצמו: "מה היא התפילה שלי לעומת תפילתו של אבי הצדיק? איך אני יכול להידמות לסבא קדישא? הדורות הולכים ופוחתים, ואני כאין וכאפס". מתוך תחושת האפסיות הזו, הוא מבטל את מציאותו לגמרי, מוציא את ה"אני" שלו מן המשוואה ומפנה את כל המקום לקדוש ברוך הוא.

לעומת זאת, צדיק בן רשע שעבר דרך קשה באופן עצמאי כדי להגיע אל ה', כשהוא עומד להתפלל, עלולה להתגנב לליבו תחושת סיפוק עצמי מרוממת: "אבי לא התפלל, משפחתי רחוקה, ואילו אני זכיתי לעמוד כאן, להתגבר ולשפוך את ליבי!". תחושה זו של "אני עשיתי והשגתי", אפילו שהיא טבעית ומובנת, מחזקת את הישות שלו ומחלישה מעט את הביטול המוחלט הנדרש בתפילה. עיקר מעלת התפילה היא כשהאדם מבין שמצד עצמו אין לו כלום, כפי שאמרו חז"ל: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (ברכות ל), שפירושו הכנעה וביטול עצמי מוחלט.

כדי להבין את היסוד הזה יש להתבונן במשל נפלא שסיפר המגיד מדובנא: מלך אחד הוציא כרוז בכל המדינה: "כל מי שיש לו צורך, בקשה או חיסרון, מוזמן להגיע לארמון ביום המיועד, "לעמוד לפני כס המלכות ולבקש את מבוקשו. באותו היום הגיעו לארמון שני אנשים: אחד היה עשיר גדול ונכבד, והשני היה עני מרוד, לבוש סחבות.

נכנס העשיר ראשון אל המלך. הוא נעמד, השתחווה ואמר: "אדוני המלך, ברוך השם חנני אלוקים ויש לי שדות, כרמים, בתים ומשרתים. חסר לי רק דבר אחד קטן– הדרך המובילה אל הכרם שלי משובשת, ואני מבקש שהמלך יצווה לסלול שם כביש ישר". המלך שמע את הבקשה, אך בגלל שהעשיר הציג את עצמו כמי שמלא וגדוש בכל טוב ורק "דבר קטן" חסר לו, המלך לא התרגש מהבקשה והורה למזכירים לרשום אותה בצד, לטיפול בעתיד הרחוק.

לאחר מכן נכנס העני המרוד. איך שדרך על מפתן הדלת, נפל על הרצפה, פרץ בבכי מר ואמר: "אדוני המלך! אין לי כלום. אין לי בית, אין לי לחם לאכול, הילדים שלי רעבים ללחם ואין לי שום בגד מלבד הסחבות האלו. אם המלך לא ירחם עליי וישפיע עליי מחסדו!" אני ואנשי ביתי אבודים כשראה המלך את הביטול המוחלט של העני, שאין לו מעצמו שום דבר והוא תלוי לחלוטין אך ורק בחסדי המלך– נכמרו רחמיו עליו, והוא ציווה מיד להעניק לו כל טוב בשפע. זהו בדיוק הנמשל: כשאנו מגיעים לתפילה בתחושה שיש לנו זכויות משלנו, שהשגנו משהו בכוחות עצמנו, אנו דומים לאותו עשיר והתפילה חסרה את השלמות שלה. אך כשאנו מגיעים מתוך תחושה של עני ואביון, שיודע שאין לו מעצמו דבר והוא תלוי אך ורק ברחמי שמים– הקדוש ברוך הוא פותח לנו את כל השערים וממלא את משאלות ליבנו לטובה. וחז"ל לימדונו יסוד גדול: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל" (ברכות לב ע"ב). תפילות אף פעם לא הולכות לאיבוד. יש להן השפעה עצומה, לפעמים במקומות ובזמנים שאיננו משערים כלל. מעשה שהיה במנהלת בית ספר שסיפרה על תלמידה לשעבר שפגשה אותה לאחר שנים רבות. אותה תלמידה ניגשה ואמרה לה: "אני רוצה להודות לך על דבר שאמרת לנו כשהייתי בת שתים- עשרה בלבד. באחד הימים המורה איחרה, ואת נכנסת לכיתה ושוחחת איתנו. אמרת לנו: 'בנות, אל תחכו לגיל השידוכים כדי לבקש על חתן תלמיד חכם וירא שמיים. תתחילו להתפלל על כך כבר עכשיו, מהלב, ותראו שתזכו לכך'. המילים הללו נכנסו לליבי", סיפרה האישה. "מאז, בכל תפילה, ביקשתי מעומק הלב על בעל בן תורה. וברוך ה', זכיתי לבעל מופלג, תלמיד חכם עצום שמחדש חידושי תורה נפלאים." אך בכך לא תם הסיפור. היא המשיכה וסיפרה למנהלת: "יום אחד שחזרנו בעלי ואני את שנות הילדות. בעלי סיפר לי שכשהיה נער, הוא היה שובב גדול, הפך את הישיבה וגרם צער רב למשגיחים ולמנהלים. ופתאום, ביום בהיר אחד, הוא הרגיש דחיפה עצומה ובלתי מוסברת ללמוד ולהתפלל. כולם היו המומים מהמהפך הפתאומי שלו. כשבדקנו יחד מתי בדיוק קרה המהפך הזה, נדהמנו לגלות שזה היה באותו הזמן בדיוק שבו אני, כילדה בת שתים- עשרה, התחלתי לשפוך את ליבי בתפילה עליו!". הרי לנו שתפילה של יהודי במקום אחד, יכולה לזעזע עולמות ולהניע נפש של יהודי אחר במקום מרוחק.

אך כדי שהתפילה תפעל בצורה כזו, היא צריכה לבקוע מעומק הלב. מסופר על צדיק אחד שבליל יום הכיפורים, קודם כל נדרי, קרא לילדיו ואמר להם: "הביאו לי את המחזורים שלכם". הוא הביט בהם, ראה שדפיהם יבשים, ואמר בצער: "וכי זו נקראת תפילה? תפילה אמיתית צריכה להיות מלווה בדמעות ומתוך הלב, כפי שנאמר: 'שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" (איכה ב, יט). לצערו של דבר, אנשים נוטים להשקיע אנרגיה רבה בדאגות, במקום להפוך את הדאגה לתפילה. יהודי אחד הגיע אל אחד מאדמו"רי קרלין והתלונן בבכי על קשיי הפרנסה שלו. שאל אותו הרבי: "ולמה אינך מתפלל על כך?". ענה החסיד: "מרוב דאגות וטרדות, ראשי אינו פנוי לתפילה. נענה הרבי ואמר לו: "לתאר לעצמך את הדאגות 'ולדאוג אתה יכול, ולתרגם את זה לתפילה לה אינך יכול?". הבעיה אצלנו היא שאנו שוכחים שיש לנו אבא בשמיים שמחכה ומצפה לתפילתנו, כמאמר חז"ל שהקדוש ברוך הוא "מתאווה לתפילתם של צדיקים" (יבמות סד ע"א).

רבי יעקב ניימן סיפר פעם, שנכנס אל המשגיח של ישיבת לומז'ה, הגאון רבי אליהו דושניצר (או כפי שהיה נקרא בהקשרים אלו הגאון רבי אבא גרוסברד), וראה אותו בוחן ילד קטן בחביבות עצומה. שאל רבי יעקב את המשגיח: "מי הילד הזה?". השיב לו המשגיח: "זהו בנו של הקדוש ברוך הוא!". תמה רבי יעקב על התשובה, אמר לו המשגיח "אילו הייתי אומר לך את שם אביו בשר:

ודם, היית מהנהן בראשך כאילו אתה מכיר אותו.

ועכשיו, כשאני אומר לך את האמת לאמיתה– שהוא בנו של הקדוש ברוך הוא, כמו כל אחד ואחד מישראל– אתה מתפלא?" "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א). הקדוש ברוך הוא מכיר בנו, הוא אבא שלנו, והוא מחכה שנכיר בו ונפנה אליו בתפילה ישר מן הלב. "ויעתר לו ה'" – אם נרבה ונפציר בתפילה, מתוך הכנעה, ביטול עצמי ואמונה שלמה.