ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים (כה, כז)

פירש רש"י: "כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה."

על הפער העצום שנפער בין שני האחים, הרי זה כאילו שאלנו "מה בין אור לחושך", כפי שכתב האור החיים הקדוש זצ"ל. אך רשאים וחייבים אנו לשאול: מהו מקור השוני? כיצד ייתכן ששני אחים תאומים, שגדלו באותו הבית, התחנכו אצל אותם הורים קדושים ונהנו מאותו ייחוס אבות מפואר, יהיו שונים מן הקצה אל הקצה– כהבדל בין יום ללילה?

על כך מביא הגאון רבי ששון מרדכי זצ"ל מבגדד משל וחידה נפלאים: שני אנשים נכנסו לכוך הסדנא של פחמי וצורף נחושת. אחד מהם יצא כשפניו מושחרות כשולי הקדירה, ואילו השני נזהר ויצא נקי. מי מבין השניים ימהר לרחוץ את פניו?

התשובה המפתיעה היא: בעל הפנים הנקיות. ומדוע? משום שהוא מביט בפני חברו השחורות ומניח שמאחר שהם שהו יחד באותו החלל, בוודאי גם הוא התלכלך כמותו. לעומתו, חברו המלוכלך מביט בפני רעהו הנקיות, ובטוח לתומו שגם הוא עצמו נותר נקי וטהור... כך בדיוק התרחש בין האחים: עשיו ראה לנגד עיניו את יעקב, איש תם יושב אהלים, זך וישר. הוא הביט באחיו והניח שמאחר שהם תאומים מאותו הבית, מצבו שלו מצוין. הוא הרגיש כמי ששמו מעיד עליו– "עשוי" ומושלם, ולא מצא שום סיבה לתקן את דרכיו, ומשם הדרך להתבטלות ולהתהוללות היתה קצרה. יעקב אבינו, לעומת זאת, ראה לנגד עיניו את תוצאות הפקרותו של עשיו, את ההידרדרות, הציד וההשחתה. הוא נחרד עמוקות וחשש שמא שמץ מן הלכלוך והרוח הרעה הזו דבקו גם בו. החשש המתמיד הזה הוא שדחף אותו לא למוש מתוך האוהל, להזדכך, להתקדש ולהתעלות מעלה מעלה, עד שהיה לבחיר שבאבות הקדושים, זכותם תגן עלינו לעד. המשל העמוק הזה מתחבר לסיפור ידוע על פרופסור אחד שפנה לרב ואמר לו: "אתם לומדים תלמוד בבלי ומתפעלים ממנו כל כך, מה כבר יכול להיות כל כך חכם בחשיבה הזו?" ענה לו הרב: "כל צורת המחשבה האמיתית של האדם נבנית מתוך הגמרא. אתן לך דוגמה קלה, אך חוששני שלא תרד לסוף דעתי." נעלב הפרופסור ואמר: "אני אדם משכיל ובעל תואר, בוודאי שאבין. שאל ותראה." שאל הרב: "שני אנשים נפלו דרך ארובה. אחד יצא פניו מלוכלכות בפיח, ואחד יצא פניו נקיות. מי מהם ילך להתקלח?"

"זה פשוט מאוד", ענה הפרופסור, "שהתלכלך".

". טעות" אמר הרב. "הנקי הולך להתקלח המלוכלך מביט בנקי וחושב שגם הוא נקי, אך הנקי מביט במלוכלך ובטוח שגם הוא התלכלך, ולכן הוא ממהר להתרחץ."

ביקש הפרופסור הזדמנות נוספת. שאל הרב שוב: "שני אנשים נפלו מארובה, אחד התלכלך ואחד לא, מי מתקלח?"

אמר הפרופסור בביטחון: "נו, כפי שהסברת כעת – הנקי."

"טעות" ענה הרב. "הפעם שניהם מסתכלים על עצמם במראה. הנקי רואה שהוא נקי, המלוכלך רואה שהוא מלוכלך– ולכן המלוכלך מתקלח." ביקש הפרופסור ניסיון שלישי, והרב המשיך והפך את התשובות (פעם שניהם מתקלחים ופעם אף אחד לא), כשהוא מראה כיצד כל שינוי קטן בזווית הראייה וההסתכלות משנה את המסקנה הלוגית לחלוטין.

בסופו של דבר, כשהפרופסור כבר התבלבל לגמרי, אמר לו הרב את היסוד התורני העמוק מכולם": אתה מנסה לענות בכלים של היגיון אנושי שטחי, אבל הגישה התלמודית בכלל מערערת על עצם השאלה– איך ייתכן ששני אנשים יפלו מאותה ארובה בדיוק, ואחד יתלכלך והשני יישאר נקי?"

כאן מתחברים הדברים ומאירים באור נפלא: בעוד שהעולם החיצוני מנסה לנתח מצבים קיימים כעובדה מוגמרת, התורה הקדושה מלמדת אותנו לבחון את המציאות מהשורש. המפגש של יעקב עם עשיו הוליד אצל יעקב את הבדיקה העצמית העמוקה ביותר. דווקא מתוך החשש שמא "הפיח" והסביבה ישפיעו עליו– הוא בחר להסתגר באוהלה של תורה, לעמול ולזכך את עצמו, ובכך הבטיח שיישאר טהור ונקי לחלוטין.