ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כא)

פירש רש"י ויעתר – הרבה והפציר בתפילה. פתח הפרשה בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק (כה, יט), וכבר נשתברו קולמוסין רבים לבאר את כפל הלשון, ובספר "תפארת נפתלי" מבאר יסוד לחינוך הבנים, שהאב והאם מחויבים לעשות כל אשר ביכולתם למען הצאצאים, להשקיע, לחנך ולהפציר בתפילה, אך יחד עם זאת אסור להם להישבר חלילה אם התוצאה אינה יוצאת בדיוק כפי שחשבו ותיכננו, שהרי יצחק ורבקה השקיעו המון למען ילדיהם, ובסוף יצאו יעקב ועשו שונים מן הקצה אל הקצה, ולכן רש"י מפרש על הפסוק (כה, יט) את המילים יעקב ועשו האמורים בפרשה, לומר לך שמשניהם יצאה פרשה שלמה בתורה, כי מה שההורים השקיעו זוהי קיום המצוה לחנך, אך התוצאה הסופית אינה קשורה אלינו ואינה בשליטתנו אלא היא בידיו של בורא עולם. יסוד זה מצינו גם בדברי שלמה המלך בספר משלי (כב, ו): חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, ובספר "חובות הלבבות" (שער עבודת האלוקים, פרק ג) מובא משל על חקלאי הזורע זרעים באדמה, המחויב לחרוש, לזרוע, להשקות ולנכש את העשבים השוטים כפי דרך הטבע, אך לאחר שסיים את כל מלאכתו, אין בידו שום יכולת להצמיח אפילו עלה אחד והוא תלוי לחלוטין בגשמי שמיים ובברכת השם, וכך הוא גם בחינוך הילדים, ההורים עושים את כל ההשתדלות, משקים בדמעות ובאהבה, אך הגידול והתוצאה הם רק מאת השם יתברך, ולכן אין להם להישבר אם התוצאה מתעכבת. ובהמשך הפרשה נאמר: ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (כה, כז- כח). הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל ביאר שיצחק אבינו ידע היטב שעשו שואל שאלות סתם כדי להטעות, כגון כיצד מעשרים את המלח ואת התבן (מדרש תנחומא, פרשת תולדות, סימן ח) אך יצחק עשה את עצמו כאילו הוא לא מבין את כוונתו השלילית של עשו, והכל כדי לקרבו, וזהו כי ציד בפיו, שיצחק צד את עשו ברשת של אהבה. במדרש רבה (בראשית רבה, פרק סג, פסקה יד) מובא המקור לכך שיצחק אבינו היה מחפש צדדים חיוביים בעשו ומרעיף עליו אהבה, מפני שחז"ל מלמדים אותנו במסכת סנהדרין (קז,): לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ובחינוך ילדים ובפרט כאלו שנראים שמסרבים לדרך התורה, הימין המקרבת, החום והאהבה הם הכלים היחידים שיכולים ללמד זכות על הילד אפילו כשזה לא נראה כלל על פני השטח, ובזכות החום והאהבה הללו, עשו תמיד רצה לחזור הביתה, ואפילו במצבו הגרוע ביותר הוא נשמר קשור אל הבית מפני שקירבו אותו. ויסוד זה של עטיפת הילד באהבה בכל מצב מומחש כדבר פלא במעשה המובא בספר "פאר הדור" (חלק ד, עמ' קנב) כאשר נכנס אב אחד אל הגאון בעל החזון איש זצ"ל, והתייעץ עמו לגבי בנו שירד לתרבות רעה, ושאל האם להוציאו מהבית כדי ששאר הילדים במשפחה לא יושפעו ממנו וילכו בדרכו הרעה, וענה לו החזון איש תשובה מרעישה ואמר לו תוציא את כל שאר הילדים מהבית ואותו תשאיר בבית, כי הילד הזה, אם תוציא אותו החוצה, לשום מקום שילך הוא לא יקבל את האהבה המספקת כמו שאתם יכולים לתת לו בבית, אבל שאר הילדים הטובים יקבלו אהבה בכל מקום שיהיו. ובענין חינוך הבנים צריכים להיות זהירים בצורה יוצאת דופן, וכפי שהיה מעשה שהתרחש בתלמוד תורה, בילד אחד שהיה תמיד שקט ורגיל, ופתאום ביום אחד התחיל להתחצף בצורה נוראה כלפי המלמד, ושלחו את הילד אל המנהל, והמנהל דיבר על ליבו והחזיר אותו שוב אל הכיתה, והנה, מיד כשנכנס, הרים הילד את אצבעותיו וסימן שהוא רוצה לשאול משהו, אך המלמד סימן לו בידו שיוריד את היד מפני שנותרו עוד עשר דקות בלבד עד ליציאה להפסקה, ואז יוכל לשאול, והילד, ברוב עצבים וכעס, סגר את החומש שלו בחזקה ובחבטה עזה, אך המלמד נהג בתבונה וקיים בעצמו את מצוות והתעלמת, ולא הגיב באותו הרגע, ובהפסקה קרא המלמד לילד בצד, ושאלו בנועם מה רצית לשאול קודם, וענה הילד רציתי לשאול איפה אוחזים בלימוד. בוא ונגיד שזה היה אמת ממש, הרי זה היה נס עצום שהמלמד לא צעק עליו קודם לכן, כי אילו היה צועק, היו אלו צעקות לחינם על ילד שסך הכל איבד את המקום בחומש, ואפילו אם נגיד שהילד סתם רצה לעצבן את המלמד, בכך שהמלמד נתן לו לדבר ועשה את עצמו כאילו הוא מאמין לו ואמר לו רצית לדעת איפה אוחזים, אז בפעם הבאה תראה לי סימן על החומש שאתה לא יודע איפה אוחזים, בזה הוא נתן לילד בכבוד לרדת מן העץ הגבוה שטיפס עליו. האהבה והסבלנות שנותנים לילדים, בזה בונים אותם, ובוודאי שמצד שני צריכים להיזהר שלא להפריז מדי, אך המבט החיובי הוא העיקר.

ובענין החובה הגדולה לדון כל אדם לכף זכות, במסכת אבות (פרק א, משנה ו) שנינו: יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות, ומלשון המשנה למדו רבותינו את גודל החובה לדון לכף זכות לא רק אנשים זרים, אלא בראש ובראשונה את בני הבית ואת התלמידים והילדים, שהרי המילה כל באה לרבות את כולם בלי יוצא מן הכלל. ודבר זה מומחש בסיפור הידוע על אדם אחד שהזמין רופא מומחה ומפורסם לבצע ניתוח דחוף, וקבעו זמן מדויק לניתוח, והגיע הזמן והשעה, אך הרופא התעכב ולא הגיע, ועברה חצי שעה, ועוד חצי שעה, ובני המשפחה מצלצלים אליו שוב ושוב והרופא אינו עונה לטלפון כלל, וכל הנוכחים מסביב זעמו על התנהגותו חסרת האחריות. כעבור שעתיים וחצי ענה הרופא לטלפון ואמר בקצרות אני כבר מגיע, כשהגיע ונכנס אל בית החולים, מיהר אל חדר הניתוח מבלי להגיד שלום או להתנצל, ופניו היו חתומות, ובני המשפחה כעסו ואמר שזה לא נקרא אנושי לתת לאנשים לחכות כך, וכאילו הוא מתנהג עם האף למעלה ובזלזול, והרופא ביצע את הניתוח בהצלחה ויצא מיד החוצה מבלי לומר מילה, ורק מאוחר יותר נודע להם הסיפור המרעיש, כי שעה קלה לפני הניתוח נקלע בנו של הרופא לתאונת דרכים קשה ונפטר, ובזמן שהם צלצלו אליו הוא היה בעיצומה של הלוויה, ומיד עם סיום הלוויה מיהר להגיע לבית החולים כדי לנתח ולהציל חיים, ובאותו רגע הבינו כולם את האמת הנוראה, ופרצו בבכי וביקשו סליחה ומחילה על ששפטו אותו וצעקו עליו לחינם. ומעשה אמיתי ונורא המחדד את "החובה הזו בחינוך מובא בספר "עלינו לשבח (עמ' קצג) בשם הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל ראש ישיבת הנגב, שסיפר על בחור צעיר בישיבה שהיה מתנהג בצורה מוזרה, היה מאחר לתפילות, נרדם בלימוד, ונראה היה לכל סובביו כאילו הוא מזלזל לחלוטין ובז לכל סדרי הישיבה, והמשגיח של הישיבה רצה להוציאו ולגרשו, אך ראש הישיבה ביקש להמתין ולדון אותו לכף זכות שמשהו עובר עליו, ולאחר בדיקה רגישה ועמוקה התברר כי הבחור סבל ממחלה פנימית קשה שגרמה לו לחולשה עצומה ולחוסר שינה בלילות, וכל רגע שבו הצליח להחזיק את עצמו בישיבה היה בגדר מסירות נפש ממש, וכאשר גילו זאת, הבינו כולם כמה טעו כששפטו אותו לחומרה, ובזכות לימוד הזכות והסבלנות של ראש הישיבה, הבחור התרפא, שקד על תלמודו והפך לתלמיד חכם עצום, והדברים מתחברים לפסוק בספר שמואל א (טז, ז): כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, ולנו נשאר ללמוד מזה לימוד עצום לכל החיים, שלא לדון שום אדם מהר מדי ולא לשפוט בני אדם על פי מראה עיניים חיצוני, ובפרט בחינוך צעירים, שבגלל שלא נדון אותם לכף זכות אנו עלולים לחסום אותם והם לא יפרחו ויצמחו כפי שהם צריכים.