שיעורי "החיזוק היומי" · פרשת תולדות

ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק (כה, יט)

המפרשים כולם עמדו על כפל הלשון בפסוק זה, שהרי אם נאמר כבר אלה תולדות יצחק בן אברהם, לשם מה חזרה התורה וכפלה אברהם הוליד את יצחק?

כדי לבאר יסוד זה, נפתח במשל עמוק המובא בספרי המחשבה על שר אחד שהיה מקורב מאוד למלכות וסייע רבות למלך בניהול המדינה. יום אחד, עשה השר טעות גדולה שגרמה למלך כעס רב, וברוב חמתו ציווה המלך להשליך את השר אל גוב הכלבים הרעבים, אשר כל הנופל לשם אינו שורד אף דקה אחת ומשוסע מיד לגזרי גזרים. ביקש השר מהמלך ואמר: אדוני המלך, אני מבין שטעיתי ומגיע לי עונש על כך, אך בבקשה ממך, תן לי ארכה של עשרה ימים בלבד כדי להיפרד מבני ביתי ולסדר את ענייני. המלך נעתר לבקשתו והעניק לו עשרה ימים. בכל אחד מהימים הללו, הלך השר בחשאי אל גוב הכלבים, והאכיל אותם בשר משובח ארבע פעמים ביום, ניקה אותם, שפשף וטיפח אותם, וחיבר את עצמו אליהם בעבותות של דאגה וחסד. כעבור עשרה ימים, הגיע המועד והמלך ציווה להשליכו אל גוב הכלבים. זרקו אותו פנימה, והנה התחולל פלא עצום, הכלבים לא נגעו בו לרעה, אלא החלו ללקק אותו, לשמוח לקראתו ולהתרפק עליו. המלך שהביט במתרחש לא הבין מה קורה כאן, במקום שיטרפו אותו כהרף עין, הם מתחברים איתו באהבה. ציווה המלך להוציאו משם, ושאל אותו: כיצד ייתכן הדבר שלא אכלו אותך חי?

ענה לו השר: אדוני המלך, אני השקעתי בסך הכל עשרה ימים בלהאכיל ולהשקות את הכלבים הללו, וכידוע המילה כלב מורכבת מהמילים "כולו לב", והם הכירו לי טובה עצומה על עשרה ימים שנתתי להם. אם כן, במחילה מכבודו הרם של המלך, אם כלב שאינו בעל שכל מתנהג בהכרת הטוב שכזו, מה עם לב המלכות? בגלל טעות אחת שעשיתי משליכים אותי למוות? אם על עשרה ימים של הטבה הכלבים אינם קורעים אותי, אזי על כל השנים והטובות הרבות שגמלתי למלך מה ראוי שיהיה? המלך הפנים את הדברים העמוקים, הודה לשר שצדק בדבריו, ומחל לו על חטאו.

מכאן אנו למדים על כוחה העצום של מידת הכרת הטוב וההודיה. מצינו בחז"ל במסכת תענית (כט). ובמסכת סוטה (לה)., כי בעקבות חטא המרגלים, כאשר בכו בני ישראל בלילה ההוא, אמר הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות. מכאן אנו רואים שכאשר אדם בוכה בחינם, נותנים לו סיבה אמיתית לבכות רחמנא ליצלן.

אך מכאן יש ללמוד בקל וחומר אל צד השבח והטוב, שהרי מרובה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות (תוספתא, מסכת סוטה, פרק ד, הלכה א). אם בבכיה של חינם נותנים לאדם סיבה אמיתית לבכות, הרי שבהודיה של חינם, כאשר אדם מודה לקדוש ברוך הוא על החסד עוד לפני שראה את הישועה השלמה, או מודה על המעט שיש לו בשמחה עצומה, הקדוש ברוך הוא יתן לו שפע טוב והשפעות טובות כדי שלא תהיה הודאתו בחינם, אלא ימציא לו סיבה אמיתית, גדולה וגלויה להודות עליה. ההודיה של האדם היא שמולידה ומביאה עליו את סיבת הישועה. בזה נבוא אל ביאור כפל הלשון בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (כה, יט). המילה "הוליד" שווה בגימטריא המדויקת שלה למילה "מודה". בזה רמזה לנו התורה את עומק לידת יצחק, כיצד אברהם אבינו "הוליד את יצחק? על ידי שאברהם היה "מודה ומשבח לקדוש ברוך הוא פעם אחר פעם עוד בטרם נפקד, ובזכות אותה הודיה, הביא לו הקדוש ברוך הוא סיבה אמיתית להודות והעניק לו את יצחק בנו.

ועל פי יסוד זה ניתן לבאר גם את המשך הפרשה בפסוק: ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כא). יצחק אבינו לא רק התפלל ובקש על פקידת עקרות, אלא הוא עמד והודה לקדוש ברוך הוא "לנכח אשתו", על עצם הנס הגדול שזכה להקים בית עם אשה צדקת וקדושה כרבקה, ואותה הודיה ושבח על הטוב הקיים, היא שפתחה את שערי שמיים והפכה את תפילתם להתקבל ברחמים, וזכו להיפקד בבנים זכרים. כדי להעמיק ברעיון המופלא הזה, יש להביא את דברי המדרש בבראשית רבה (פרק נג, פסקה ח) המציין כי אברהם אבינו קרא לבנו בשם "יצחק על שם הצחוק והשמחה שנולדו בעולם, אך גם "על שם המילים "יצא חוק– שיצא חוקו של עולם ונעשה לו נס מעל גדרי הטבע. הסוד של יציאת חוק הטבע מגיע דרך כוח ההודיה, שכן כאשר אדם מודה על הטוב בבחינת "למעלה מן הטבע", הקדוש ברוך הוא מנהיג עמו הנהגה ניסית שהיא למעלה מחוקי הטבע. כמו כן, מצינו בספר "חובות הלבבות" (שער הבחינה, פרק ה) שההודיה על החסד הקטן היא המפתח לקבלת החסד הגדול. כאשר האדם מרגיל את לשונו להודות לקדוש ברוך הוא על כל נשימה ונשימה ועל כל פרט בחייו, הוא יוצר כלי קיבול רוחני המסוגל להכיל את ההשפעות הגדולות ביותר, ומבטל מעליו את כל הדינים והקפידות, כמו שמצינו במשל השר והכלבים, שהכרת הטוב מחקה כליל את רוגז המלכות והפכה את מידת הדין למידת הרחמים.

ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק (כה, יט)

אנו יודעים הרי שאברהם אבינו היה עמוד האמונה בעולם, הראשון שהכיר את בוראו והנחיל את האמונה לדורות. אברהם כולו אמונה צרופה. ומהו עניינו של יצחק? יצחק הוא לשון צחוק ושמחה, כפי שאמרה שרה אמנו: "צחוק עשה לי אלוקים" (כא, ו). בספר "עבודת פנים" מובא יסוד עצום: השמחה האמיתית של האדם אינה נובעת מכסף, מכבוד או מתענוגי העולם הזה. השמחה האמיתית והיחידה היא שמחה שמגיעה מתוך אמונה! וזהו "העומק של "אברהם הוליד את יצחק– האמונה (אברהם) היא זו שמולידה בלב האדם את השמחה האמיתית (יצחק). כשאדם מאמין באמת, הוא שמח באמת. עד כאן צד האמונה והשמחה.

לעומת זאת, מה קורה בצד ההפוך, בצד של הדאגה? שלמה המלך אומר במשלי: "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב, כה). ומסביר שם הרלב"ג: "כי אין בדאגה תועלת כלל, אך נזק". ועוד כתבו חכמי המוסר כי הדאגה על דבר שכבר חלף ועבר היא שגעון של ממש! אדם שדואג על העבר, יכול לקבל "תעודת לא נורמלי "עם חותמת של הרלב"ג.

כמו שאומר הפתגם העממי: מזל שהדאגה אינה מועילה כלל. כי אילו הדאגה הייתה מועילה במשהו, אנשים מרוב חששות וחרדות היו דואגים כל כך, עד שהיו זקוקים למכונות הנשמה מרוב דאגה! מתוך שהאדם רואה שהדאגה לא משנה דבר, הוא יכול וצריך להפסיק לדאוג. במקום דאגה, עלינו לחיות בביטחון מוחלט. בספר "חובות הלבבות" (בשער הביטחון, פרק א) מגדיר רבינו בחיי את מהות הביטחון: "מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו חזק בביטחונו במי שבוטח עליו... כאילו הבטיחו השם יתברך". אדם צריך ללכת ברחוב בתחושה פנימית חזקה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הבטיח לו באופן אישי לדאוג לכל צרכיו. ומסופר על רב מירושלים שהגיע לחוץ לארץ וחיפש אכסניה ללון בה. הוא ביקש להתארח בבית של יהודי שומר תורה ומצוות, ולכן חיפש דלת עם סימן היכר מובהק– מזוזה. הוא מצא בית כזה, דפק על הדלת, ולהפתעתו פתח לו גוי. לא הייתה לו ברירה אלא להיכנס. למחרת, שאל הרב את הגוי: "מאיפה יש לך מזוזה בפתח הבית?". ענה לו הגוי: "אני חבר של יהודי, קניתי את זה ממנו". שאל הרב: "אני יכול לבדוק את הכתב שבתוכה?". הגוי הסכים, הרב הוריד את בית המזוזה, פתח אותו–! והנה הוא ריק לחלוטין אין קלף ואין אותיות. תמה הרב ושאל: "הרי אין פה כלום, איפה המזוזה?". ענה לו הגוי בפשטות: "אה, אתה מתכוון לפתק של הוראות השימוש שהיה בפנים? זרקתי אותו, כי אני כבר יודע לבד איך להתנהג."

כך בדיוק נראים חייו של אדם בלי אמונה. הוא הולך, מתקדם ומנסה לחיות, אבל בלי "הוראות השימוש" של התורה והאמונה, הכל ריק מבפנים. "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" – השמחה היא תולדה של האמונה.

והאבות הקדושים החדירו בנו את האמונה הזו דרך כוחה של התפילה. בפרשתנו כתוב: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא" (כה, כא). הרי לפי סדר הדברים, התורה הייתה צריכה לכתוב קודם שרבקה הייתה עקרה, ורק אז שיצחק התפלל עליה. מדוע הקדימה התורה את "ויעתר יצחק" לעקרותה של רבקה? מבאר רבינו בחיי בפירושו על התורה: הקדמת התפילה באה ללמדנו שהתפילה היא עיקר התכלית! אין העקרות סיבת התפילה, אלא התפילה היא סיבת העקרות. אנשים חושבים לפעמים שחסר להם משהו (בריאות, פרנסה, ילדים) ולכן הם צריכים להתפלל כדי להשיג את המטרה. אך האמת היא הפוכה לחלוטין: המטרה שלשמה נבראנו היא עצם הקשר והתפילה לקדוש ברוך הוא! החיסרון וה"עקרות" הם רק האמצעי ששולח לנו הבורא כדי שנזכור לפנות אליו ולהתפלל.

לפעמים אדם הולך שפוף ורצוץ לבית הכנסת, וחושב לעצמו באנחה: "נו, עוד פעם שחרית, עוד פעם מנחה...". הוא לא מבין שכל מה שהוא עובר בחיים נועד רק כדי להביא אותו לדבר עם השם. מעשה באדם שנכנס לבית הכנסת, התעטף בציצית, ועוד לפני שהספיק להוציא את התפילין, ניגש אליו הגבאי, הוציא200 דולר ואמר לו: "קח ותלך מפה". היהודי הופתע: "מה קרה?". אמר לו הגבאי: "אני רואה שאתה סוחר ממולח, קח 2,000 דולר, רק אל תתפלל פה היום". תמה היהודי: "אתה חושב שבאתי בשביל כסף? אפילו תיתן לי מיליון דולר אני לא מוותר על התפילה שלי!" אמר לו הגבאי: "אם התפילה שווה בעיניך יותר ממיליון דולר, למה לא רואים את זה עליך כשאתה נכנס? אתה נראה כאילו הכריחו אותך לבוא בקושי. אם זה שווה מיליון דולר– צריך להרגיש את זה בכל איבר."

והגבאי הזה הוא בעצם משל ליצר הרע שמנסה "לקנות" אותנו. הוא מוכן לתת לנו שקט חומרי, נוחות, או סתם עצלות פשוטה, העיקר שנרפה, שנפסיק להתפלל בכוונה ונאבד את החיות של התפילה. הוא אומר לנו: "אל תתאמץ, הכל בסדר, קח את העצלנות ותנוח."

מניין מגיעה העצלות הזו בתפילה? מהקליפה של הפלשתים. התורה מספרת: "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו... סתמום פלשתים וימלאום עפר" (בראשית כו, טו). הבארות הן רמז למעיינות התפילה והקדושה. הקליפה של פלשתים מנסה "לסתום את מעיין התפילה באמצעות ה"עפר– עפר של עצלות, שגורם לאדם להרגיש שהתפילה היא מעמסה קבועה ומשעממת.

אך אדם שיודע שהקדוש ברוך הוא חפץ בתפילתו, משקיע בה עמילות. בספר "מעשה איש" (חלק ד' עמוד קנב), המרכז את עדויותיהם והנהגותיהם של תלמידי ביתו של מרן החזון איש זצ"ל, מובאת הלשון המדויקת והמבהילה על יחסו של ענק התורה לתפילה. תלמידיו מעידים ומספרים על "עמל התפילה של החזון איש זצ"ל- עד כלות הנפש "החזון איש עצמו התבטא בפני תלמידו המובהק הגאון רבי שרגא פייבל שטיינברג זצ"ל, ואמר לו בזה הלשון: שיגיעתו ועמלו בתפילה עולים בהרבה על יגיעתו בסוגיות החמורות והקשות ביותר שבש"ס. וכולנו יודעים איזה עמל תורה עצום ועילאי היה לו! וכן מובא בדברי הרמב"ן שכוח התפילה הוא עצום וביכולתו לשנות את חוקי הטבע ממש.

משום כך משתמשת התורה בלשון "ויעתר" ולא בלשון צעקה בעלמא. במסכת סוכה (דף יד עמוד א) אמר רבי אלעזר: "למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר? לומר לך: מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת רגזנות למידת רחמנות."

זהו הסוד הגדול של התפילה. היא מטה עוז ביד האדם לשנות את הטבע ואת הגזרות. האמונה היא הבסיס לכל, ועליה צריך לעמול יום- יום. לא לזרוק את "הוראות השימוש" החוצה כפי שעשה אותו גוי, אלא להכניס את האמונה הזו אל תוך הלב, אל תוך המזוזות ושערי הגוף והדעת, לחיות אמונה, ולהשקיע בעמל התפילה בכל כוחנו.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כא)

פירש רש"י ויעתר- הרבה והפציר בתפילה. מפסוק זה אנו למדים את כוחה של תפילה אמיתית והפצרה המלווה בתחושת תלות מוחלטת בבורא עולם, הבוקעת מעומק הלב ומשנה סדרי עולם, כפי שמוכח בסיפור המופלא על אותה ישישה צדקנית שהתגוררה בבית אבות וסטתה משפחתה מן הדרך, וילדיה הבטיחו לה כי יערכו לה קבורה וטהרה כדת משה וישראל, אך בליבם פנימה תכננו שלא לקיים את צוואתה. אותה אישה, שהכירה את נפש ילדיה, לא פסק פיה מלצעוק ולשפוך תפילה לפני בורא עולם על דבר אחד בלבד, שתזכה לקבורה יהודית כהלכה. והנה, כאשר נפטרה שותפתה לחדר, חל בלבול מוחלט בבית האבות בשל מעטפה שאבדה, והצוות הוד יע בטעות למ שפחתה של הישישה כי אמם נפטרה, והם מיהרו וערכו לה קבורה וטהרה כדין, ורק ביום החמישי לשבעה התגלה הבלבול כאשר הישישה התקשרה בעצמה לביתה. וכאשר פנו אנשי בית האבות אל ילדיה של הנפטרת האמיתית כדי להודיע להם על פטירת אמם, ענו הללו בחוצפה כי אינם מעוניינים בשום טקס דתי, וכך סובב הקדוש ברוך הוא את כל הסיבוב והבלבול הזה, והפך את העולם כולו, כדי להביא לידי ביטוי את הפסוק בספר משלי פרק יט פסוק כא רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, ולהוכיח שתפילתה של אותה צדקנית התקבלה ברחמים והיא זכתה לקבורה כהלכה על ידי ילדיה שלה שכלל לא רצו בכך, כי השם שומע תפילת כל פה ומגלגל זכות על ידי זכאי. וכבר לימדנו הגאון רבי יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלר זצ"ל, כאשר נכנס אליו יהודי וביקש ברכה על ילדיו, ואמר לו הסטייפלר וכי בברכות בלבד מחנכים ילדים, הלא דרושים אינספור תפילות ובקשות תחנונים ודמעות. וכאשר אמר אותו יהודי שאינו מרגיש ראוי ותלמיד חכם מספיק כדי שתפילתו תתקבל, הציץ בו הסטייפלר בחיוך צא ואמור לרעייתך שתתפלל היא על הילדים, כי דמעותיהן המשתפכות של נשות ישראל הצדקניות, בזמן שהן עסוקות בין כביסה לגיהוץ ובדרך משטיפת כלים אל הסירים, הן אלו שמגדלות את הילדים לתורה ויראת שמים, ודמעה אחת של אמא יהודיה יכולה להביא את בניה אל פסגת ההצלחה. ומי שמשליך את יהבו על השם זוכה להשגחה פרטית מופלאה, כפי שקרה לאותם שני ענקי עולם, הגאון רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל ומלווהו רבי יצחק שהיה מוהל, אשר ישבו ברכבת בערב שבת קודש ושקעו בלימוד תורה עמוק, עד ששכחו את עצמם ועברו את התחנה והגיעו לעיירה נידחת שכולה גויים. מבוהלים החלו לצעוד ברחובות, ואמר רבי מרדכי למלווהו דע לך כי יהודי לעולם אינו תועה בדרך, ויהודי מגיע לכל מקום רק בהשגחה פרטית של הקדוש ברוך הוא. והנה, בפתח הבית היהודי היחיד בעיר עמד בעל הבית בדמעות וחיכה, וכשראה אותם קפץ משמחה וסיפר כי נולד לו בן ולפני שעה קלה התפלל לה' שימציא לו מוהל ליום השמיני, ומיד חזו בעיניהם כיצד התקיים בהם הפסוק בספר ישעיה פרק סה פסוק כד והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע.

וזהו היסוד שרצה צדיק אחד ללמד זוג עני שבא לבקש ברכה לילדים, ואמר להם הצדיק שלא יתפלל עליהם אלא אם כן ישלמו לו סכום עתק של מאות אלפי דולרים וימכרו את ביתם, וכשפרצה האישה בבכי ואמרה לבעלה נעזוב את הצדיק ונתפלל בכוחות עצנו ונבקש מהשם יתברך, אורו פניו של הצדיק ואמר להם לזה בדיוק חיכיתי, שהרי לכל יהודי יש אבא בשמיים הקשוב לתפילתו, כמו שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלקיכם, ונאמר (דברים ד, ז) כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו. על האדם להבין כי הישועה אינה תלויה ברופאים או במומחים אלא רק בפנייה ישירה אל השם יתברך, ומעשה שהיה לפני שנים רבות בתקופת הגאון מוילנא, בספינה ששטה בים ועליה היה הרב הצדיק רבי ישעיה, שהיה חתנו של תלמיד הגר"א, ויחד עמו היו בנו ובתו וחתנו, ופרצה רוח סערה נוראה בים והספינה נשברה כליל והם הוטלו אל המים הסוערים. רבי ישעיה לקח את שני ילדיו על גבו ושחה במשך שעות, עד שאפסו כוחותיו לחלוטין והרגיש שאם ימשיך כך יטבעו כולם, ובייסורי נפש קשים פנה אל בתו הגדולה ואמר לבתו היקרה נסתרתי מכוחותיי ואיני יכול לשאת אותך יותר, עליך להתמודד לבד עם הגלים ולהתפלל לה' שיצילך, והחל להרפות ממנה.

אך הילדה לא ויתרה, ואחזה באביה בכל כוחה וצעקה בקול קורע לב אבא שלי אין לי אבא אחר מלבדך למה אתה עושה לי את זה. כששמע רבי ישעיה את זעקת התלות המוחלטת הזו של בתו, לא נתן ליבו שלא להחזיק את הילדה שלו גם, ונכנסו בו כוחות נפש מחודשים ועל טבעיים שבאו מעוצמת הצעקה, והצליח בשארית כוחותיו לשחות עד שהגיעו לחוף מבטחים ושם התעלף ארוכות. וכאשר התעורר, פנה לבתו ואמר לה ביתי היקרה, קחי את הכלל הזה לכל ימי חייך, כאשר תצטרכי בעת צרה ומצוקה ישועה בגשמיות או ברוחניות, תפני אל הקדוש ברוך הוא ותצעקי אליו בדיוק את המילים הללו, אבא שבמרומים אין לי אבא אחר לבד ממך חושה להצילני ותעזור לי, וכשבורא עולם יראה את התלות המוחלטת שלך בו, ואת הדבקות שלך בו, הוא בוודאי יחוש לעזור לך ויושיעך מעל גדרי הטבע, כמו שנאמר בספר תהלים (קמה, יח) קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא (כה, כא)

פירש רש"י: "לנכח אשתו- זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת." מובא ב"מים חיים" במסכת בבא בתרא (כה) אמר רבי יהושע בן לוי: "בואו ונחזיק טובה לאנשי כנסת הגדולה שהודיעונו מקום תפילה". מדבריו אנו למדים שבתקופת האבות, בטרם תיקנו אנשי כנסת הגדולה את כיוון התפילה הקבוע (לכיוון ארץ ישראל ובית המקדש), היה רשאי כל אדם להתפלל לכל כיוון שיחפוץ.

מצד שני, ידוע ומקובל שכל רוח וכיוון בעולם מסוגלים להשפעה של שפע מסוים, כפי שאמרו "חז"ל: "הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין. יצחק ורבקה, שהשתוקקו בכל לבם להיפקד בילדים, חיפשו את הדרך הטובה ביותר שבה תפילתם תתקבל, אך הם לא ידעו בדיוק איזה כיוון בעולם הוא המקום המסוגל והמיוחד לפקידת עקרות וישועת הבנים.

מה עשו כדי להבטיח שתפילתם תקיף ותפגע בכל הכיוונים האפשריים?

הם השתמשו ביסוד ההלכתי שלמדונו חז"ל בדיני קורבנות "שתי מתנות שהן ארבע "בהלכות זריקת הדם על המזבח (כמו בקורבן עולה או שלמים,) התורה מצווה לזרוק את הדם "סביב". חכמים מסבירים שהכהן לא צריך להקיף פיזית את כל ארבעת צדדי המזבח, אלא הוא עומד ומזה את הדם על שתי זוויות (פינות) אלכסוניות של המזבח. מכיוון שכל זווית מורכבת מחיבור של שני קירות, הרי שעל ידי נתינת הדם בזווית, הדם מתפשט ונוגע בשני הצדדים בבת אחת. כך, על ידי שתי נתינות בלבד בשתי זוויות נגדיות, נמצא הדם מגיע לכל ארבע רוחות המזבח. זהו בדיוק העומק של "זה עומד בזוית זו וזו עומדת בזוית זו". יצחק ורבקה עמדו זה כנגד זו בשתי זוויות אלכסוניות של החדר. כאשר יצחק התפלל אל מול הזווית שלו, תפילתו פנתה והשפיעה בבת אחת על שני קירות, שהם שתי רוחות מהעולם. וכאשר רבקה עמדה בזווית הנגדית לו, תפילתה פנתה אל שני הקירות הנותרים, שהם שתי הרוחות האחרות. בדרך זו, ממש כמו דין שתי מתנות שהן ארבע במזבח, על ידי "שתי תפילות" של איש ואשתו בשתי הזוויות, הן הפכו ל"ארבע תפילות" שהקיפו את כל ארבע רוחות השמים בבת אחת! על ידי החלוקה המדויקת והנפלאה הזו, הם כיוונו לכל הכיוונים והסגולות הקיימים בעולם, ומתוך כך פתחו את שערי שמיים והבטיחו שתפילתם תתקבל ברחמים ובשלמות.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כא)

פירש רש"י: "ויעתר- הרבה והפציר בתפילה." יש להתבונן בלשון הפסוק ובפירושו של רש"י על אתר. מדוע הוצרך יצחק אבינו להרבות ולהפציר כל כך בתפילה? ומדוע דווקא ההפצרה וההעתרה הזו היא שגרמה לכך ש"ויעתר לו ה'" – שהקדוש ברוך הוא קיבל את תפילתו ונענה לו? הגאון רבי נחום זאב זצ"ל מקלם, בספרו "חכמה ומוסר", מבאר יסוד זה באמצעות משל נפלא: קבצן המחזר על הפתחים נכנס תוך כדי הילוכו לביתו של גביר גדול. הגביר, בראותו את העני, הוציא מכיסו מטבע קטנה ונתן לו כנדבתו. פנה הקבצן אל הגביר ואמר לו: "אדוני הגביר, הלא שמעתי עליך שאתה אדם בעל יכולת עצומה המסדר לאנשים את כל הצטרכותם ופרנסתם, ואם כן– מדוע אתה נותן לי רק נדבה קטנה ואינך דואג לכל מה שאני צריך?"

ענה לו הגביר בחיוך: "הלא אתה קבצן המחזר על הפתחים, אחרי שתצא מביתי תמשיך ללכת לבתים נוספים ותאסוף גם מהם. לכן, די לך בנדבה שנתתי לך ותמשיך הלאה בדרכך." לעומת זאת, נתאר לעצמו אדם מכובד שירד מנכסיו, המגיע אל אותו גביר ומבקש ממנו עזרה לכיסוי כל צרכיו. אם הגביר יאמר לו: "לך לעוד אנשים ועשירים בעיר שיעזרו לך גם הם", יענה לו אותו איש נכבד בבכי: "אדוני הגביר, אני איש נכבד, אינני מסוגל לחזר על הפתחים ולבייש את עצמי. אם אתה לא תיתן לי את כל צרכי ותציל אותי– אני מעדיף למות ולא לחזר על הפתחים." במצב כזה, לגביר אין ברירה. הוא מבין שאותו אדם תלוי אך ורק בו, ומשום כך הוא מחויב לעזור לו ולספק לו את כל מבוקשו בשלמות.

הנמשל מובן מאליו ובו בדיוק טמון הסוד של הנהגת הקדוש ברוך הוא איתנו. כאשר אדם בוטח בבשר ודם, מזה הוא מבקש הלוואה, מזה הוא מבקש עזרה ומאחר הוא מבקש קשרים, ולעיתים, תוך כדי החיזור על הפתחים, הוא פונה גם לקדוש ברוך הוא בבקשת עזרה– הרי הוא מתנהג כקבצן המחזר על הפתחים. אליו אומר כביכול הקדוש ברוך הוא: "הנך פונה לכל העולם ומחפש ישועות אצל כולם, תמשיך הלאה בדרכך ובאמצעים שאתה מאמין בהם."

לעומת זאת, כאשר אדם מגיע לקדוש ברוך הוא בהכרה מוחלטת ואמר: "ריבונו של עולם, אינני בוטח בשום אדם בעולם אלא בך לבדך! אם אתה לא תיתן לי ותושיע אותי– אין לי שום מקור אחר, אני אובד בלעדיך!". אל מול אדם שמשליך את כל יהבו ותקוותו אך ורק על השם יתברך, הקדוש ברוך הוא כביכול "מוכרח" לפתוח את שערי שמיים ולמלא את כל משאלות ליבו. זהו העומק של "ויעתר יצחק". יצחק אבינו הפציר והרבה בתפילה עד שהגיע למדרגה שבה הרגיש שאין לו שום פתח ושום משענת אחרת בעולם מלבד השם יתברך ודווקא מתוך ההפצרה הזו, שהוכיחה ביטחון מוחלט– "ויעתר לו ה'". יסוד זה מומחש בסיפור מופלא ועמוק שקרה בדורנו: מעשה באברך צעיר שהתגורר עם משפחתו המבורכת בדירה קטנה וצפופה. המצב בבית הפך לקשה מנשוא, עד שהאברך הרגיש שאינו מסוגל עוד להכיל את הלחץ והצפיפות. מתוך מצוקה גדולה, נסע האברך לציון הרשב"י במירון, ושם, הרחק מעין כל אדם, שפך את ליבו ובכה בדמעות שליש בפני ריבונו של עולם שימציא לו הרחבת הדעת ודירה מתאימה. באותה שעה שהה במקום עשיר גדול, אשר שמע את בכיו הפנימי והנחרד של האברך. לאחר שהאברך סיים את תפילתו, ניגש אליו העשיר ואמר לו בנימוס: "שמעתי את בכייתך המרעישה? אולי תספר לי מה מעיק עליך ואוכל לעזור לך. האברך התבייש מאוד ולא רצה לשתף, אך לאחר שהעשיר הפציר בו שוב ושוב, סיפר לו על הצפיפות הנוראה השוררת בביתו. העשיר, שלבו נגע מהדברים, לקח את האברך בו במקום אל מתווך דירות, ובתוך זמן קצר שילם טבין ותקילין עבור דירה חדשה ורחבת ידיים לאברך ומשפחתו.

למחרת, הגיע האברך אל הכולל כשפניו קורנות משמחה, וסיפר לחבריו בהתרגשות על הנס הגדול שהתרחש איתו במירון. כששמעו זאת קבוצה של אברכים מהכולל, החליטו שגם הם זקוקים לישועה בדיור. הם התארגנו יחדיו, נסעו למירון, והתפללו שם באותו המקום בדיוק. כשחזרו למחרת לכולל, שאל אותם ראש הכולל: "היכן הייתם אתמול?"

סיפרו לו האברכים: "היות ושמענו מאותו האברך שהתפלל במירון וקיבל מיד דירה, נסענו אף אנחנו להתפלל שם."

שאל אותם ראש הכולל: "נו, והאם גם אתם קיבלתם דירה?"

ענו לו באכזבה: "לא, אף אחד מאיתנו לא קיבל דבר."

פנה אליהם ראש הכולל ואמר להם יסוד הנוקב עד התהום: "השאלה היא למה לא קיבלתם? והתשובה היא פשוטה מאוד. האברך הראשון שנסע למירון, נסע להתפלל אך ורק להקדוש ברוך הוא. הוא בכה להשם מתוך תחושה שאין לו אף אחד בעולם מלבד אביו שבשמיים, ולכן השם שלח לו את הישועה מיד. אבל אתם, כשנסעתם למירון, לא התפללתם באמת להקדוש ברוך הוא; אתם התפללתם שמישהו יעבור מאחוריכם, ישמע את הבכי שלכם, ידפוק לכם על הגב וייתן לכם צ'ק לדירה... מכיוון שהתפילה שלכם היתה תלויה בבשר ודם וחיפשתם את העשיר שישמע אתכם, נותרתם תלויים בבשר ודם ולכן לא קיבלתם."

זהו הלימוד הנצחי של "ויעתר יצחק". התורה מגלה לנו שהמפתח המרכזי לקבלת התפילות אינו רק המילים שאנו מוציאים מהפה, אלא מקום המבט של הלב. כאשר אדם מנקה את ליבו מכל תלות באנשים, בתוכניות ובקשרים, ומפנה את כל כולו אל הקדוש ברוך הוא בהבנה שרק ממנו תצמח הישועה, הוא הופך מאותו "קבצן המחזר על הפתחים" לאותו "איש נכבד" שתפילתו מתקבלת מיד, ובזכות הביטחון המוחלט הזה הוא זוכה שיתקיים בו "ויעתר לו ה'" וימלא השם כל משאלות ליבו לטובה.

ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה, ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כ-כא)

בספר 'כף החיים (אורח חיים, סימן רפ"א סעיף קטן ח) נכתב בשם ספר חסד לאלפים כי ישנה קבלה בידינו מרבי יהודה החסיד ששבח נשמת כל חי מסוגל על כל צרה שלא תבוא. היסוד הוא שהאדם מקבל על עצמו שכאשר יהיה ניצול מהצרה, הוא יאמר את תפילת נשמת כל חי בתודה ובקול זמרה בפני עשרה אנשים. ובספרים 'כתבו רמז נפלא לכך מהפסוק ויעתר יצחק לה לנכח אשתו, שהמילה לנכ"ח היא ראשי תיבות של לומר נשמת כל חי.

בתוך תפילת נשמת כל חי ישנו רמז קבוע ליצחק ורבקה, כפי שמסומן במחזורים ובסידורים בתיבות בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל, המרמזות בראשי התיבות את שמותיהם של יצחק ורבקה. רבי חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א, בספרו שמחת הרגל (על הגדה של פסח), מסביר שהסימון הזה מיועד להיות לטוטפות אל הראש בבין העיניים, כלומר תזכורת קבועה מול עינינו לחשוב על תפילות יצחק ורבקה אשר שפכו תפילות בעושר והיו משתטחים בהכנעה ובלב נשבר כלפי מעלה. מכאן יש לקחת מוסר השכל עצום: אם יצחק ורבקה, שהקדוש ברוך הוא התאווה לתפילתם, הפליגו כל כך בסדר תפילה, בהשתחואה ובדבקות כדי להיענות, אנו מה נענה. ראוי שנשא לבבנו אל כפיים אל קל בשמים, וכמו שענה ליצחק ורבקה כך ישמע אלינו ויעננו ותפילתנו תעשה פירות.

עוד כתב החיד"א בספרו דבש לפי (מערכת האות ת') רמז מופלא לפיו מניין האותיות של המילה תפלה שווה בדיוק למניין האותיות של השמות יצחק ורבקה יחד. כמה נעימים לפי זה הדברים, שכן בנוסח בפי ישרים תתרומם מרומזים השמות יצחק ורבקה כיוון שהם עצם המהות והחשבון של המילה תפלה.

לחיבור זה מצטרף רובד נוסף, שכן בחז"ל נקראת תפילת נשמת כל חי בשם ברכת השיר, והנה תיבת השיר עולה באותו מניין בדיוק כמו השמות יצחק ורבקה וכמו המילה תפלה. הדברים כולם מתלכדים ליחידה אחת המראה כיצד כוחם של יצחק ורבקה, מהות התפילה, ותפילת נשמת כל חי שהיא השיר, כולם קשורים זה בזה ומלמדים על עוצמת התפילה וההודיה.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כא)

פירש רש"י ויעתר – הרבה והפציר בתפילה. פתח הפרשה בפסוק ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק (כה, יט), וכבר נשתברו קולמוסין רבים לבאר את כפל הלשון, ובספר "תפארת נפתלי" מבאר יסוד לחינוך הבנים, שהאב והאם מחויבים לעשות כל אשר ביכולתם למען הצאצאים, להשקיע, לחנך ולהפציר בתפילה, אך יחד עם זאת אסור להם להישבר חלילה אם התוצאה אינה יוצאת בדיוק כפי שחשבו ותיכננו, שהרי יצחק ורבקה השקיעו המון למען ילדיהם, ובסוף יצאו יעקב ועשו שונים מן הקצה אל הקצה, ולכן רש"י מפרש על הפסוק (כה, יט) את המילים יעקב ועשו האמורים בפרשה, לומר לך שמשניהם יצאה פרשה שלמה בתורה, כי מה שההורים השקיעו זוהי קיום המצוה לחנך, אך התוצאה הסופית אינה קשורה אלינו ואינה בשליטתנו אלא היא בידיו של בורא עולם. יסוד זה מצינו גם בדברי שלמה המלך בספר משלי (כב, ו): חנך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, ובספר "חובות הלבבות" (שער עבודת האלוקים, פרק ג) מובא משל על חקלאי הזורע זרעים באדמה, המחויב לחרוש, לזרוע, להשקות ולנכש את העשבים השוטים כפי דרך הטבע, אך לאחר שסיים את כל מלאכתו, אין בידו שום יכולת להצמיח אפילו עלה אחד והוא תלוי לחלוטין בגשמי שמיים ובברכת השם, וכך הוא גם בחינוך הילדים, ההורים עושים את כל ההשתדלות, משקים בדמעות ובאהבה, אך הגידול והתוצאה הם רק מאת השם יתברך, ולכן אין להם להישבר אם התוצאה מתעכבת. ובהמשך הפרשה נאמר: ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו (כה, כז- כח). הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל ביאר שיצחק אבינו ידע היטב שעשו שואל שאלות סתם כדי להטעות, כגון כיצד מעשרים את המלח ואת התבן (מדרש תנחומא, פרשת תולדות, סימן ח) אך יצחק עשה את עצמו כאילו הוא לא מבין את כוונתו השלילית של עשו, והכל כדי לקרבו, וזהו כי ציד בפיו, שיצחק צד את עשו ברשת של אהבה. במדרש רבה (בראשית רבה, פרק סג, פסקה יד) מובא המקור לכך שיצחק אבינו היה מחפש צדדים חיוביים בעשו ומרעיף עליו אהבה, מפני שחז"ל מלמדים אותנו במסכת סנהדרין (קז,): לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ובחינוך ילדים ובפרט כאלו שנראים שמסרבים לדרך התורה, הימין המקרבת, החום והאהבה הם הכלים היחידים שיכולים ללמד זכות על הילד אפילו כשזה לא נראה כלל על פני השטח, ובזכות החום והאהבה הללו, עשו תמיד רצה לחזור הביתה, ואפילו במצבו הגרוע ביותר הוא נשמר קשור אל הבית מפני שקירבו אותו. ויסוד זה של עטיפת הילד באהבה בכל מצב מומחש כדבר פלא במעשה המובא בספר "פאר הדור" (חלק ד, עמ' קנב) כאשר נכנס אב אחד אל הגאון בעל החזון איש זצ"ל, והתייעץ עמו לגבי בנו שירד לתרבות רעה, ושאל האם להוציאו מהבית כדי ששאר הילדים במשפחה לא יושפעו ממנו וילכו בדרכו הרעה, וענה לו החזון איש תשובה מרעישה ואמר לו תוציא את כל שאר הילדים מהבית ואותו תשאיר בבית, כי הילד הזה, אם תוציא אותו החוצה, לשום מקום שילך הוא לא יקבל את האהבה המספקת כמו שאתם יכולים לתת לו בבית, אבל שאר הילדים הטובים יקבלו אהבה בכל מקום שיהיו. ובענין חינוך הבנים צריכים להיות זהירים בצורה יוצאת דופן, וכפי שהיה מעשה שהתרחש בתלמוד תורה, בילד אחד שהיה תמיד שקט ורגיל, ופתאום ביום אחד התחיל להתחצף בצורה נוראה כלפי המלמד, ושלחו את הילד אל המנהל, והמנהל דיבר על ליבו והחזיר אותו שוב אל הכיתה, והנה, מיד כשנכנס, הרים הילד את אצבעותיו וסימן שהוא רוצה לשאול משהו, אך המלמד סימן לו בידו שיוריד את היד מפני שנותרו עוד עשר דקות בלבד עד ליציאה להפסקה, ואז יוכל לשאול, והילד, ברוב עצבים וכעס, סגר את החומש שלו בחזקה ובחבטה עזה, אך המלמד נהג בתבונה וקיים בעצמו את מצוות והתעלמת, ולא הגיב באותו הרגע, ובהפסקה קרא המלמד לילד בצד, ושאלו בנועם מה רצית לשאול קודם, וענה הילד רציתי לשאול איפה אוחזים בלימוד. בוא ונגיד שזה היה אמת ממש, הרי זה היה נס עצום שהמלמד לא צעק עליו קודם לכן, כי אילו היה צועק, היו אלו צעקות לחינם על ילד שסך הכל איבד את המקום בחומש, ואפילו אם נגיד שהילד סתם רצה לעצבן את המלמד, בכך שהמלמד נתן לו לדבר ועשה את עצמו כאילו הוא מאמין לו ואמר לו רצית לדעת איפה אוחזים, אז בפעם הבאה תראה לי סימן על החומש שאתה לא יודע איפה אוחזים, בזה הוא נתן לילד בכבוד לרדת מן העץ הגבוה שטיפס עליו. האהבה והסבלנות שנותנים לילדים, בזה בונים אותם, ובוודאי שמצד שני צריכים להיזהר שלא להפריז מדי, אך המבט החיובי הוא העיקר.

ובענין החובה הגדולה לדון כל אדם לכף זכות, במסכת אבות (פרק א, משנה ו) שנינו: יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות, ומלשון המשנה למדו רבותינו את גודל החובה לדון לכף זכות לא רק אנשים זרים, אלא בראש ובראשונה את בני הבית ואת התלמידים והילדים, שהרי המילה כל באה לרבות את כולם בלי יוצא מן הכלל. ודבר זה מומחש בסיפור הידוע על אדם אחד שהזמין רופא מומחה ומפורסם לבצע ניתוח דחוף, וקבעו זמן מדויק לניתוח, והגיע הזמן והשעה, אך הרופא התעכב ולא הגיע, ועברה חצי שעה, ועוד חצי שעה, ובני המשפחה מצלצלים אליו שוב ושוב והרופא אינו עונה לטלפון כלל, וכל הנוכחים מסביב זעמו על התנהגותו חסרת האחריות. כעבור שעתיים וחצי ענה הרופא לטלפון ואמר בקצרות אני כבר מגיע, כשהגיע ונכנס אל בית החולים, מיהר אל חדר הניתוח מבלי להגיד שלום או להתנצל, ופניו היו חתומות, ובני המשפחה כעסו ואמר שזה לא נקרא אנושי לתת לאנשים לחכות כך, וכאילו הוא מתנהג עם האף למעלה ובזלזול, והרופא ביצע את הניתוח בהצלחה ויצא מיד החוצה מבלי לומר מילה, ורק מאוחר יותר נודע להם הסיפור המרעיש, כי שעה קלה לפני הניתוח נקלע בנו של הרופא לתאונת דרכים קשה ונפטר, ובזמן שהם צלצלו אליו הוא היה בעיצומה של הלוויה, ומיד עם סיום הלוויה מיהר להגיע לבית החולים כדי לנתח ולהציל חיים, ובאותו רגע הבינו כולם את האמת הנוראה, ופרצו בבכי וביקשו סליחה ומחילה על ששפטו אותו וצעקו עליו לחינם. ומעשה אמיתי ונורא המחדד את "החובה הזו בחינוך מובא בספר "עלינו לשבח (עמ' קצג) בשם הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל ראש ישיבת הנגב, שסיפר על בחור צעיר בישיבה שהיה מתנהג בצורה מוזרה, היה מאחר לתפילות, נרדם בלימוד, ונראה היה לכל סובביו כאילו הוא מזלזל לחלוטין ובז לכל סדרי הישיבה, והמשגיח של הישיבה רצה להוציאו ולגרשו, אך ראש הישיבה ביקש להמתין ולדון אותו לכף זכות שמשהו עובר עליו, ולאחר בדיקה רגישה ועמוקה התברר כי הבחור סבל ממחלה פנימית קשה שגרמה לו לחולשה עצומה ולחוסר שינה בלילות, וכל רגע שבו הצליח להחזיק את עצמו בישיבה היה בגדר מסירות נפש ממש, וכאשר גילו זאת, הבינו כולם כמה טעו כששפטו אותו לחומרה, ובזכות לימוד הזכות והסבלנות של ראש הישיבה, הבחור התרפא, שקד על תלמודו והפך לתלמיד חכם עצום, והדברים מתחברים לפסוק בספר שמואל א (טז, ז): כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, ולנו נשאר ללמוד מזה לימוד עצום לכל החיים, שלא לדון שום אדם מהר מדי ולא לשפוט בני אדם על פי מראה עיניים חיצוני, ובפרט בחינוך צעירים, שבגלל שלא נדון אותם לכף זכות אנו עלולים לחסום אותם והם לא יפרחו ויצמחו כפי שהם צריכים.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא (כה, כא)

יצחק אבינו מתפלל לה' משום שאשתו עקרה. המפרשים מבארים כי מהות קיומו של האדם בעולם היא התפילה, והקדוש ברוך הוא חפץ בקשר הזה איתנו. אלא שלעיתים האדם שוקע בשגרת חייו ושוכח להתפלל, ואז מביאים עליו קשיים ובעיות מן השמים, שמטרתם היחידה היא לעורר אותו ולהזכיר לו לפנות אל בוראו. יסוד זה מצינו כבר בבריאת העולם. התורה מספרת שבימי הבריאה הראשונים הצמחים לא צמחו, והסיבה לכך היא: "וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב, ה). רש"י מפרש שם שהגשם לא ירד משום שלא היה אדם שיכיר בטובתם של הגשמים, ורק כאשר בא אדם הראשון והתפלל עליהם– ירדו הגשמים והצמיחו את האילנות (רש"י, בראשית ב, ה). מכאן אנו למדים שחוק הטבע שקבע הבורא הוא שהשפע לא יורד לעולם ללא תפילה.

לפי זה מובן מדוע התורה מדגישה "כי עקרה היא". לכאורה, סדר הדברים היה צריך להיות הפוך: התורה הייתה צריכה לספר שהם התחתנו, שהיו עקרים עשרים שנה, ואז לספר שהלכו להתפלל. אך הדגש בפסוק מראה שהעקרות לא הייתה חסרון מוחלט או גזירה בלתי הפיכה, אלא כלי שנועד להביא לתפילה. כפי שמובא במדרש, הקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים, ולכן עשה את שרה, רבקה ורחל עקרות, כדי שישפכו את ליבן לפניו (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף סד, עמוד א). אין פה חוסר אמיתי בשפע של המאושפז, הכל כבר מוכן בשמים, אלא שהשער נעול עד שתבוא התפילה ותפתח אותו.

הדבר נכון גם לגבי זיווגו של אדם. חז"ל לימדונו כי "ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סוטה ב.). השידוך של האדם כבר נקבע והוכן עבורו עוד לפני שנולד. אם כן, מדוע ישנם בחורים או בחורות הממתינים שנים ארוכות לזיווגם? התשובה היא שהשידוך אמנם מוכן ומחכה, אך הגעת השפע מעוכבת משום שהאדם צריך להרבות בתפילה מעומק הלב כדי לזכות בו.

כדי להמחיש עד כמה דרכי ההשגחה העליונה מסובכות ומדויקות, ועד כמה הצרות והישועות מכוונות לעיתים כדי לעורר אדם ספציפי שמעתי, מהמגיד רבי שלמה לוינשטיין שליט"א: מעשה בזוג שלא זכה לילדים במשך עשרים ושלוש שנים. קרוב משפחה שהגיע מחוץ לארץ לבקרם, ראה אותם שבורים ורצוצים, וליבו נחמר עליהם. מתוך רצון להקל על סבלם הנפשי ולשחרר אותם מהמתח המתמיד, אמר להם: "תשלימו עם המצב שאין לכם ילדים. תמשיכו לחיות את החיים שלכם יחד, ואל תהרסו את בריאותכם ואת נישואיכם בציפייה בלתי פוסקת שמחריבה כל חלקה טובה."

כשחזר אותו קרוב לביתו, סיפר לבני משפחתו על העצה שנתן להם. בני המשפחה נרעשו ואמרו לו: "האם השתגעת? כיצד אתה מסוגל לומר מילים מייאשות כאלה לזוג שמצפה לילדים?". הקרוב ניסה להגן על עמדתו ואמר: "לו הייתם רואים את פניהם המיוסרות, הייתם מבינים שעשיתי זאת רק כדי להציל אותם מעצמם". מתוך הוויכוח הסוער והאינטנסיבי שנוצר בבית, פלט אותו קרוב בעידנא דרתחא: "ממילא לא יהיו להם ילדים." בני המשפחה הזדעזעו ושאלו אותו: "ואם כן יהיו להם ילדים, מה תעשה?". מתוך ביטחון עצמי מופרז השיב להם בקבלה חגיגית: "אם ייוולד להם ילד, אני עוזב את כל עיסוקיי ועבודתי באמריקה, עולה לארץ ישראל ונכנס ללמוד בכולל." והנה, ההשגחה העליונה גלגלה את הדברים, ושנתיים לאחר אותה שיחה, כנגד כל הסיכויים הרפואיים, נולד לאותו זוג בן זכר. הקרוב ההמום הבין מיד את גודל השבועה וההתחייבות שקיבל על עצמו. הוא נטל כרטיס טיסה, הגיע לבני ברק ונכנס לביתו של שר התורה, מרן הרב חיים קנייבסקי זכר צדיק לברכה. הוא גולל בפניו את הסיפור כולו ושאל אובד עצות: "מה עלי לעשות כעת?"

ענה לו הרב קנייבסקי בפשטות ובחיוך: "מה השאלה? עליך לקיים את הבטחתך, לעלות לארץ וללמוד בכולל."

'הקשה האיש: "האם אינני יכול לעשות 'שליח שילמד במקומי, ואני אמשיך לעבוד?" השיב לו שר התורה בפיקחותו: "בוודאי שאתה יכול לעשות שליח– תשלח שליח שיעבוד במקומך באמריקה, ואתה שב פה בכולל ותלמד תורה."

והוסיף הרב קנייבסקי משפט נורא שמרעיד את הלב: "דע לך, שאותו זוג לא היו להם ילדים במשך עשרים ושלוש שנים, רק בשביל הגלגול הזה– כדי שאתה תגיע למצב שתקבל על עצמך להיכנס לכולל וללמוד תורה! כל הצער שלהם והישועה שלהם נועדו בשבילך, ואחרי כל זה אתה רוצה לחזור בך?"

מכאן רואים אנו עין בעין: המצבים הקשים והניסיונות של החיים– בין אם זו עקרות, עיכוב שידוך או כל קושי אחר– אינם מקריים. הם מכוונים ומדויקים להפליא על ידי הבורא כדי לעורר את האדם לתפילה, לתשובה ולעלייה רוחנית. השפע תמיד קיים וממתין, וכל שעלינו לעשות הוא לפתוח לו את הדלת.

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כא)

פירש רש"י: "ויעתר יצחק – הרבה והפציר בתפילה". מכאן אנו למדים שישועה אינה מגיעה תמיד ברגע, אלא דורשת מאיתנו ריבוי תפילה והפצרה. אולם מיד בהמשך מביא רש"י את מאמר חז"ל הידוע: "לו ולא לה, שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע" (יבמות סד ע"א). לכאורה: מדוע תפילתו של צדיק בן צדיק מתקבלת יותר? הרי לכאורה, צדיק בן רשע שעשה מהפך בחייו, נלחם ביצר הרע ושיבר את 'כל המוסכמות של בית אביו כדי להתקרב לה– מעלתו גדולה ועצומה.

מביא הרה"ק ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע (ישמח ישראל, פרשת תולדות הבחנה דקה.) ועמוקה במה שמתרחש בלב בזמן התפילה: צדיק בן צדיק, שגדל בבית של קדושה, כשהוא עומד להתפלל לפני ריבונו של עולם, הוא מרגיש שפלות וענווה מוחלטת. הוא מביט אחורה על שושלת אבותיו ואומר לעצמו: "מה היא התפילה שלי לעומת תפילתו של אבי הצדיק? איך אני יכול להידמות לסבא קדישא? הדורות הולכים ופוחתים, ואני כאין וכאפס". מתוך תחושת האפסיות הזו, הוא מבטל את מציאותו לגמרי, מוציא את ה"אני" שלו מן המשוואה ומפנה את כל המקום לקדוש ברוך הוא.

לעומת זאת, צדיק בן רשע שעבר דרך קשה באופן עצמאי כדי להגיע אל ה', כשהוא עומד להתפלל, עלולה להתגנב לליבו תחושת סיפוק עצמי מרוממת: "אבי לא התפלל, משפחתי רחוקה, ואילו אני זכיתי לעמוד כאן, להתגבר ולשפוך את ליבי!". תחושה זו של "אני עשיתי והשגתי", אפילו שהיא טבעית ומובנת, מחזקת את הישות שלו ומחלישה מעט את הביטול המוחלט הנדרש בתפילה. עיקר מעלת התפילה היא כשהאדם מבין שמצד עצמו אין לו כלום, כפי שאמרו חז"ל: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (ברכות ל), שפירושו הכנעה וביטול עצמי מוחלט.

כדי להבין את היסוד הזה יש להתבונן במשל נפלא שסיפר המגיד מדובנא: מלך אחד הוציא כרוז בכל המדינה: "כל מי שיש לו צורך, בקשה או חיסרון, מוזמן להגיע לארמון ביום המיועד, "לעמוד לפני כס המלכות ולבקש את מבוקשו. באותו היום הגיעו לארמון שני אנשים: אחד היה עשיר גדול ונכבד, והשני היה עני מרוד, לבוש סחבות.

נכנס העשיר ראשון אל המלך. הוא נעמד, השתחווה ואמר: "אדוני המלך, ברוך השם חנני אלוקים ויש לי שדות, כרמים, בתים ומשרתים. חסר לי רק דבר אחד קטן– הדרך המובילה אל הכרם שלי משובשת, ואני מבקש שהמלך יצווה לסלול שם כביש ישר". המלך שמע את הבקשה, אך בגלל שהעשיר הציג את עצמו כמי שמלא וגדוש בכל טוב ורק "דבר קטן" חסר לו, המלך לא התרגש מהבקשה והורה למזכירים לרשום אותה בצד, לטיפול בעתיד הרחוק.

לאחר מכן נכנס העני המרוד. איך שדרך על מפתן הדלת, נפל על הרצפה, פרץ בבכי מר ואמר: "אדוני המלך! אין לי כלום. אין לי בית, אין לי לחם לאכול, הילדים שלי רעבים ללחם ואין לי שום בגד מלבד הסחבות האלו. אם המלך לא ירחם עליי וישפיע עליי מחסדו!" אני ואנשי ביתי אבודים כשראה המלך את הביטול המוחלט של העני, שאין לו מעצמו שום דבר והוא תלוי לחלוטין אך ורק בחסדי המלך– נכמרו רחמיו עליו, והוא ציווה מיד להעניק לו כל טוב בשפע. זהו בדיוק הנמשל: כשאנו מגיעים לתפילה בתחושה שיש לנו זכויות משלנו, שהשגנו משהו בכוחות עצמנו, אנו דומים לאותו עשיר והתפילה חסרה את השלמות שלה. אך כשאנו מגיעים מתוך תחושה של עני ואביון, שיודע שאין לו מעצמו דבר והוא תלוי אך ורק ברחמי שמים– הקדוש ברוך הוא פותח לנו את כל השערים וממלא את משאלות ליבנו לטובה. וחז"ל לימדונו יסוד גדול: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל" (ברכות לב ע"ב). תפילות אף פעם לא הולכות לאיבוד. יש להן השפעה עצומה, לפעמים במקומות ובזמנים שאיננו משערים כלל. מעשה שהיה במנהלת בית ספר שסיפרה על תלמידה לשעבר שפגשה אותה לאחר שנים רבות. אותה תלמידה ניגשה ואמרה לה: "אני רוצה להודות לך על דבר שאמרת לנו כשהייתי בת שתים- עשרה בלבד. באחד הימים המורה איחרה, ואת נכנסת לכיתה ושוחחת איתנו. אמרת לנו: 'בנות, אל תחכו לגיל השידוכים כדי לבקש על חתן תלמיד חכם וירא שמיים. תתחילו להתפלל על כך כבר עכשיו, מהלב, ותראו שתזכו לכך'. המילים הללו נכנסו לליבי", סיפרה האישה. "מאז, בכל תפילה, ביקשתי מעומק הלב על בעל בן תורה. וברוך ה', זכיתי לבעל מופלג, תלמיד חכם עצום שמחדש חידושי תורה נפלאים." אך בכך לא תם הסיפור. היא המשיכה וסיפרה למנהלת: "יום אחד שחזרנו בעלי ואני את שנות הילדות. בעלי סיפר לי שכשהיה נער, הוא היה שובב גדול, הפך את הישיבה וגרם צער רב למשגיחים ולמנהלים. ופתאום, ביום בהיר אחד, הוא הרגיש דחיפה עצומה ובלתי מוסברת ללמוד ולהתפלל. כולם היו המומים מהמהפך הפתאומי שלו. כשבדקנו יחד מתי בדיוק קרה המהפך הזה, נדהמנו לגלות שזה היה באותו הזמן בדיוק שבו אני, כילדה בת שתים- עשרה, התחלתי לשפוך את ליבי בתפילה עליו!". הרי לנו שתפילה של יהודי במקום אחד, יכולה לזעזע עולמות ולהניע נפש של יהודי אחר במקום מרוחק.

אך כדי שהתפילה תפעל בצורה כזו, היא צריכה לבקוע מעומק הלב. מסופר על צדיק אחד שבליל יום הכיפורים, קודם כל נדרי, קרא לילדיו ואמר להם: "הביאו לי את המחזורים שלכם". הוא הביט בהם, ראה שדפיהם יבשים, ואמר בצער: "וכי זו נקראת תפילה? תפילה אמיתית צריכה להיות מלווה בדמעות ומתוך הלב, כפי שנאמר: 'שפכי כמים לבך נוכח פני ה'" (איכה ב, יט). לצערו של דבר, אנשים נוטים להשקיע אנרגיה רבה בדאגות, במקום להפוך את הדאגה לתפילה. יהודי אחד הגיע אל אחד מאדמו"רי קרלין והתלונן בבכי על קשיי הפרנסה שלו. שאל אותו הרבי: "ולמה אינך מתפלל על כך?". ענה החסיד: "מרוב דאגות וטרדות, ראשי אינו פנוי לתפילה. נענה הרבי ואמר לו: "לתאר לעצמך את הדאגות 'ולדאוג אתה יכול, ולתרגם את זה לתפילה לה אינך יכול?". הבעיה אצלנו היא שאנו שוכחים שיש לנו אבא בשמיים שמחכה ומצפה לתפילתנו, כמאמר חז"ל שהקדוש ברוך הוא "מתאווה לתפילתם של צדיקים" (יבמות סד ע"א).

רבי יעקב ניימן סיפר פעם, שנכנס אל המשגיח של ישיבת לומז'ה, הגאון רבי אליהו דושניצר (או כפי שהיה נקרא בהקשרים אלו הגאון רבי אבא גרוסברד), וראה אותו בוחן ילד קטן בחביבות עצומה. שאל רבי יעקב את המשגיח: "מי הילד הזה?". השיב לו המשגיח: "זהו בנו של הקדוש ברוך הוא!". תמה רבי יעקב על התשובה, אמר לו המשגיח "אילו הייתי אומר לך את שם אביו בשר:

ודם, היית מהנהן בראשך כאילו אתה מכיר אותו.

ועכשיו, כשאני אומר לך את האמת לאמיתה– שהוא בנו של הקדוש ברוך הוא, כמו כל אחד ואחד מישראל– אתה מתפלא?" "בנים אתם לה' אלוקיכם" (דברים יד, א). הקדוש ברוך הוא מכיר בנו, הוא אבא שלנו, והוא מחכה שנכיר בו ונפנה אליו בתפילה ישר מן הלב. "ויעתר לו ה'" – אם נרבה ונפציר בתפילה, מתוך הכנעה, ביטול עצמי ואמונה שלמה.

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה' (כה, כב); ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב (כה, כו)

כשפותחים את פרשת תולדות, המילים הראשונות של התורה זורקות אותנו ישר אל תוך מציאות עמוקה ומסעירה, אל תוך המערבולת הנסתרת והסגורה.

כל בר דעת שמתבונן בפסוקים שואל את עצמו: למה אנחנו צריכים לדעת את כל זה? מה אכפת לנו מה קרה שם בפנים, בתוך הרחם, במקום שאף עין אנושית לא ראתה ולא יכלה לראות בזמן אמת? הרי אם התורה היא ספר היסטוריה או ספר חוקים, היה מספיק לכתוב "ואלה תולדות אברהם ויצחק", לספר שנולדו להם תאומים אחרי עשרים שנות עקרות, וכשהם גדלו– עשו נהיה איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים. בשביל מה לפתוח את כל הסיפור הגדול של האומה שלנו דווקא מתוך הסודות האלה שאף אחד לא ראה? כדי להבין את העניין בואו ונבין על ידי משל שהיו בשעריו של מפעל קרטון אמיתי. אדם שמגיע לסיור במפעל כזה בפעם הראשונה, נכנס לאולם הייצור ומזדעזע. הוא רואה ערימות עצומות של קופסאות קרטון ישנות, מלוכלכות, מקומטות ומלאות כתמים. פועלים חזקים לוקחים את הקופסאות הללו, משליכים אותן לתוך מגרסת ענק שקורעת אותן לגזרים קטנים, ואז מטביעים את הכל בתוך דוד מבעבע של מים רותחים וחומצות קשות. הכל הופך שם לעיסה דייסתית, דלוחה, אפורה ומגעילה. אדם שלא מבין במיחזור יסתכל על המראות הללו ויגיד: איזה חורבן! מה ההיגיון פה? לקחו קופסאות שהיה להן שימוש והפכו אותן לבוץ אטום.

אבל אז מנהל המפעל מחייך, פותח דלת כבדה ומכניס אותו לאולם הבא, אל ההמשך שמוסתר מן העין. שם, פתאום, הוא רואה שהעיסה הזו עוברת דרך מכבשי ענק, מתייבשת, ויוצאת מהצד השני כגלילים מרהיבים של נייר אריזה חדש, חלק ונקי, נייר משובח שעליו עומדים להדפיס את ספרי הקודש העמוקים ביותר. ואז המנהל מסביר לו את חוק היסוד של המפעל: הנייר הנקי הזה לא יכול להיווצר לפני השלב של הגריסה. כדי שהלכלוך הישן ייעלם והסיבים יתחברו מחדש בצורה חזקה וישרה– החומר חייב לעבור את השלב של הפירוק והאיבוד המוחלט. זה לא נהיה לפני זה, רק אחרי זה.

התורה הקדושה פותחת את הסיפור של יעקב ועשו דווקא עוד לפני הלידה, כדי להראות לנו את "שלב ההתחלה" של ההיסטוריה. ה"ויתרוצצו– המאבק, הקושי, הבלגן והכאב הנסתר– הם לא טעות והם לא מקרה. זהו כור ההיתוך ההכרחי שבו נגרסת המציאות החומרית, כדי שמתוכה יוכל להיוולד "אחרי זה" עם ישראל, זקוק, ישר וקדוש.

וכאן מבינים מי הם באמת אותם "ל צי "ני הדור שהתורה רומזת עליהם מיד בהתחלה, אלו שאמרו "מאבימלך נתעברה שרה". הרי כולם שואלים: למה הם נקראים לצים ולא רשעים והתשובה היא שלציני הדור הם האנשים שמתגאים בזה שהם "הכי שכליים". הם באים ואומרים: מה שאני רואה בעיניים ומה שאני מבין בשכל הקטן שלי פה למטה– זה כל מה שיש בעולם! אין נסתר, אין עומק, אין עולמות עליונים. כשאני רואה קרטון קרוע במגרסה– מבחינתי יש פה רק חורבן וטיפשות. כשאני רואה את שרה אמנו יולדת בגיל תשעים, אני לא מוכן לחפש נס אלוקי עמוק ומתוכנן, אלא אני אקח את הפלא הזה ואוריד אותו לרמה השטחית ביותר, החומרית והרכילותית ביותר: אבימלך לקח אותה, וזהו. הליצנות היא המלכודת הגדולה ביותר של נפש האדם, כי היא מנסה למחוק את העומק של המציאות באמצעות קריצה ובדיחה שטחית, ולנתק את החיבור שבין הארץ לשמיים. אבל התורה באה ומנפצת את השטחיות הזו לרסיסים. כמו שמלמד אותנו רבי חיים מוולוז'ין "בספרו הגדול "נפש החיים– העולם הזה הוא בסך הכל השתקפות של העולמות העליונים. אדם מגיע לעולם הזה, מתחיל לעבוד, לרוץ, לאסוף, והוא בטוח שהוא נשאר פה לתמיד. הוא שוכח לחלוטין שהוא בא לכאן עם שליחות מדויקת, ושבסוף הוא צריך לחזור למעלה ולתת דין וחשבון. הוא משלה את עצמו שהמעשים שלו פה למטה הם סתמיים וחסרי השפעה. באה פרשת תולדות וקוראת לנו קריאת השכמה מהדהדת מתוך הנסתר של הבטן: תדע לך, כמו שלפני שבכלל הגעת לעולם הזה, הכל כבר הסתובב, נרקם והוכן למעלה בעולם הנסתר– כך בדיוק גם עכשיו! כל פעולה קטנה שאתה עושה פה למטה, כל דיבור, כל מצווה וכל התגברות על קושי, מהדהדים, נרשמים ומפעילים כוחות אדירים ועולמות עצומים למעלה בנסתר. כשאתה עושה מעשה קטן של קדושה פה למטה, אתה אוחז בעקב של המערכת כולה ומניע את הקומות העליונות ביותר. לכן הקדוש ברוך הוא עשה נס וצר את קלסתרון פניו של יצחק שיהיה דומה לאברהם העתק מדויק– כדי לומר לכל הליצנים השטחיים: אתם מנסים להישאר בחוץ ולצחוק על מה שלא מסתדר לכם בשכל? אני אקח את האמת הפנימית והנסתרת, ואטביע אותה בצורה כל כך חזקה בתוך החומר, שאפילו העיניים השכליות והציניות שלכם ייאלצו לראות את יד 'ד.

הבה נלמד מהפרשה הזו לא להישאר על פני השטח, לא להיות כל צי ני הדור המביטים רק על המגרסה והבוץ. נזכור תמיד שיש מנהל למפעל, שיש תוכנית סודית ומדויקת שמנהלת את חיינו, "וגם כשאנחנו עוברים זמנים של "ויתרוצצו וגריסה פנימית, הכל קשור בחוט סמוי אל העולמות העליונים, ונועד לזקק אותנו כדי שנהיה ראויים לתפקידנו ומעלתנו, בבחינת "זה לא נהיה לפני זה, רק אחרי זה."

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה' (כה, כב)

מפרש רש"י הקדוש על אתר: רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, כשהייתה עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר: מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות.

מדרש תנחומא (פרשת פקודי, סימן ג) מוסיף נדבך מפליא על הרגעים הללו ומגלה לנו כיצד יצירת הוולד מתרחשת. חז"ל מספרים שכאשר אדם נוצר, המלאך מביא את הנשמה לפני הקדוש ברוך הוא ושואל מה יהא עליה, ואז מוליכים את הנשמה ומראים לה את גן עדן ואת הגיהנום, ומראים לה את המקום שבו תחיה ואת המקום שבו תפטר. ולא רק זאת, אלא שהגמרא במסכת נדה (ל:) מעידה שבבטנה של האם, נר דלוק לו על ראשו של עובר וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ומלמדים אותו את כל התורה כולה.

אך באותה שעה ממש, בתוך אותו חלל קדוש ומסתורי בבטנה של רבקה אמנו, התחוללה המריבה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. לא הייתה זו מריבה פיזית גרידא, אלא מאבק רעיוני, קיומי, על עצם האמונה בנצח. נתאר לעצמם את השיח והשיג שהתנהל שם, בין שתי הנשמות הללו, בחשיכת הרחם.

עשו מתנועע באי-שקט: בועט בדפנות ואומר אחי, אמור לי נא, כלום מאמין אתה שיש מציאות כלשהי מעבר לחשכה הזו? האם יש חיים לאחר הלידה, או שמא כל קיומנו אינו אלא הפרוזדור הצר והאפל הזה?

יעקב משיב לו בנחת, בקול חדור ביטחון: הן, אחי בוודאי ובוודאי שיש חיים נשגבים לאחר מכן. כל השהות שלנו כאן, בתוך הדוחק והאפלה, אינה אלא הכנה. אנו עתידים לצאת מכאן אל מרחב עצום, אל עולם מלא אור, ושם נחיה את החיים האמיתיים.

עשו צוחק בלעג, בועט שוב ואומר: אילו הבלים אתה סח! וכי סבור אתה שיש חיים לאחר היציאה? הרי המקום הזה הוא חזות הכל! כאן אנו ניזונים, כאן אנו גדלים, וכאן הוא הסוף המוחלט. אל תבלבל את מוחי בדמיונות שווא על מה ש"בחוץ". למה תעשה עצמך כשוטה בעיניי?

יעקב עונה לו: איני יודע את כל הפרטים הנעשים שם בחוץ, אחי, אך זאת ידעתי נאמנה: המבנה שלנו כאן מוכיח זאת. למה יש לנו רגליים מקופלות אם לא כדי ללכת עליהן שם? למה יש לנו פה סגור ועיניים עצומות? שם, בעולם האמיתי, נוכל להלך על רגלינו, נפקח את עינינו לראות, ונפתח את פינו כדי לאכול ולדבר.

עשו מתמלא כעס ואומר: עכשיו אני מבין לחלוטין שיצאת מדעתך! לאכול על ידי הפה? מה הבלים תדבר?! הלא קשורים אנו בחבל הטבור, וממנו אנו חיים. כל החיים אינם אלא החבל הקצר הזה– הוא המזין והוא המחיה, ובלעדיו אין לנו כל קיום. ברגע שהחבל הזה יינתק, זהו קצנו! המחשבה שיש חיים ללא חבל הטבור היא שגעון גמור שנוגד את כל חוקי המציאות שסביבנו.

יעקב בשלו: שמע נא אחי, אני מאמין ובטוח בזה חבל הטבור הוא רק אמצעי זמני כדי שנבנה את הכלים שלנו לקראת החוץ. והרי, פוק חזי, הרבה בני אדם היו כאן לפנינו, האמינו ביציאה, והם אינם נמצאים כאן עוד משום שהם כבר יצאו אל אותו עולם נהדר!

עשו מקניט אותו: וכי ראית מישהו מהם שחזר משם וסיפר שאכן חיים שם?! הם נעלמו באותה נקודה מפחידה שנקראת "לידה", ומאז לא נודעו עקבותיהם. דברי הבל אתה מדבר, מתוך פחד מן הקיצין הבלתי נמנע.

יעקב אומר ברעד של התרגשות. לא, אחי, לא: איני יודע בדיוק מה נעשה שם, אך דבר אחד עמוק אני יודע: בסוף, כשאצא, אראה שם את אמי. היא זו שנושאת אותנו כעת, היא דואגת לנו לכל מחסורנו, ושם– בחוץ– היא תאמץ אותי אל לבה ותדאג לי בגלוי.

עשו מתקומם? איזו אם ואיזו אמא?! היכן היא: האם רואה אתה אותה? האם נגעת בה אי פעם? מדוע אתה משגע אותי באמונות טפלות על יצור מופשט שאיש לא ראה?!

יעקב מסביר ברכות: אין הדבר כן. אף על פי שעינינו סגורות, מאמין אני שהיא עוטפת את כולנו. היא נמצאת סביבנו ובתוכנו, מחבקת כל תנועה שלנו, ואין דבר זולתה המאפשר את קיומנו כאן. איני יודע להסביר זאת במדע המצומצם של הרחם, אך זאת אני מרגיש בכל נימי נפשי: שעיניה צופות עליי, ולבה עמי.

עשו מניף ידו בייאוש ואומר: אם כן שמע, אין כאן שום אם, אין כאן שום עולם אחר, ואין כאן כלום מלבד החושך והחומר.

לפתע, הגיע הקץ. החלו צירי הלידה והרחם החל ללחוץ בעוצמה. יעקב הרגיש את המשיכה החוצה, נפרד מחבל הטבור, ובכוח גדול נפלט אל אוויר העולם. באותו רגע, כדברי הגמרא בנידה, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, אך מיד נפקחו עיניו הגשמיות, הוא נשם את נשימתו הראשונה, וראה אור גדול ומאיר. הוא הביט למעלה וראה את פניה המחייכות והאוהבות של אמו, רבקה, כשהיא מחבקת אותו ומעניקה לו חיים חדשים. יעקב נולד אל העולם האמיתי.

ובתוך הרחם האפל, נותר עשו לרגע לבדו. הוא שמע את הניתוק, חש בהיעלמותו של אחיו, ופרץ בבכי מר ומבולבל בתוך החשכה: אוי, אחי איננו! הוא אבד לנצח! מסכן שלי, שדימה בנפשו שיש שם בחוץ איזה דבר מתוק, והנה הוא נעלם אל הכלום. והיה בוכה ובהבלי העולם בוכה בתוך האפלה, מבלי להבין שאחיו פשוט התחיל באמת לחיות.

הוויכוח הזה לא הסתיים ברחם הוא נמשך לאורך כל ימי. חייהם, והגיע לשיאו בסיפור המפורסם של מכירת הבכורה. התורה מספרת שעשו חזר מן השדה והוא עיף, ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה (בראשית כה, לב.) הגמרא במסכת בבא בתרא (דף טז עמוד ב) חושפת שבאותו יום מת אברהם אבינו, ועשו כפר בתחיית המתים ובחל חלקו של עולם. עשו נשאר באותה קונספציה של הרחם: "הנה אנכי הולך "למות, חבל הטבור קצר, העולם הזה הוא הכל אין חיים לאחר המוות, אז למה לי להשקיע ברוחניות, בבכורה, בעבודה שכולה הכנה לעולם הבא? אכול ושתה כי מחר נמות.

מעשה באדם עשיר גדול שלא האמין בעולם הבא, וכל ימיו לעג לחכמים ולמאמינים. כשחלה ועמד למות, קרא לבניו ואמר להם: אני משאיר לכם הון תועפות, אך יש לי בקשה אחת. תפרו לי תכריכים עם כיסים גדולים, ושימו בהם את כל שטרי החוב, הזהב והיהלומים שלי. אני רוצה לקחת את רכושי עמי. הבנים, בלית ברירה, עשו כדבריו. לאחר פטירתו, באחד הלילות, חלם אחד הבנים את אביו כשהוא עומד אובד עצות, תכריכיו קרועים וכיסיו ריקים. שאל אותו הבן: אבא, איפה כל הכסף? ענה לו האב בבכי: בני, כאן המטבע היחיד שעובר לסוחר הוא מצוות ומעשים טובים, הכיסים שנתתם לי לא הועילו בדבר, נותרתי בעירום ובחוסר כל. ההבנה העמוקה הזו, שהעולם הזה הוא רק שלב הכנה, משתקפת באופן מבהיל גם בהמשך הפרשה, כאשר מגיע הרגע שבו יצחק אבינו מבקש לברך את בניו. התורה מתארת את המפגש הטעון הזה במילים: ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדול (בראשית כז, א.) חז"ל במדרש רבה שואלים, מדוע כהו עיניו של יצחק? ואחת התשובות המרעישות היא: מחמת עשנן של נשות עשו שהיו מעשירות ומקטירות לעבודה זרה. יצחק, בקדושתו, לא יכול היה לשאת את הראייה של מי שמחבר את עצמו לחומריות המגושמת והאפלה של העולם הזה, ולכן כהו עיניו הגשמיות כדי שיוכל לראות דווקא בראייה רוחנית עמוקה.

כאשר יעקב אבינו נכנס לקבל את הברכות במקומו של עשו, הוא מגיע בלבוש בגדי עשו החמודות. יצחק מריח את בגדיו ואומר: ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' (בראשית כז, כז.) הגמרא במסכת סנהדרין (דף לז עמוד א) מגלה לנו שבאותו רגע נכנס עם יעקב ריח גן עדן. כיצד יייתכן שבגדיו של עשו הרשע מפיצים ריח של גן עדן? אלא שיעקב לקח את הלבושים הללו– שהם משל לחומריות ולעולם הזה– והפך אותם לכלי שרת עבור הרוחניות. הוא הראה ליצחק שניתן לקחת את ה"רחם" הגשמי, את השדה, את האוכל והלבוש, ולרומם אותם לקדושה. לעומת זאת, כשיצחק מברך את עשו, הוא אומר לו: הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, ועל חרבך תחיה (בראשית כז, לט- מ). יצחק מעניק לעשו בדיוק את מה שהוא ביקש– את "משמני הארץ". הוא נותן לו את העולם הזה כמות שהוא, חומר גולמי ומנותק. עשו מקבל את מבוקשו ברחם, הוא מקבל את המיידיות, את הכאן ועכשיו.

המגיד מדובנא מביא על כך משל נפלא לאדם פשוט מן הכפר שהגיע לראשונה בחייו לעיר הגדולה, ונכנס להתארח בארמונו של אחד השרים העשירים ביותר במלכות. ישב הכפרי בטרקלין המפואר והמתין לשר. בינתיים, נכנס המשרת והניח על השולחן קערה קטנה ובה מלח ופלפל, וחתיכות קטנות של לחם יבש שנועדו רק כדי לעורר את התיאבון לפני הסעודה הגדולה. הכפרי, שהיה רעב מאוד מהדרך, התנפל על הלחם היבש והמלח, אכל ואכל עד ששבע לחלוטין ובטנו מלאה. כעבור שעה קלה, נפתחו דלתות הטרקלין, והמשרתים החלו להזרים לשולחן מגשים עמוסים במאכלי מלכים, בשרים משובחים, יינות עתיקים ומגדנות שלא נראו כמותם. הביט הכפרי במאכלים, החל לבכות ואמר: אוי לי, מילאתי את בטני בלחם יבש ובמלח, וכעת אין לי שום מקום לטעום ממאכלי המלכות הללו.

זהו בדיוק ההבדל בין יעקב לעשו. עשו הוא אותו כפרי רעב. הוא נכנס לעולם הזה, רואה את ה"חבל הקצר", את התאוות המיידיות, ומתנפל עליהן לחלוטין. הוא מוכר את הבכורה בשביל נזיד עדשים ואומר "למה זה לי בכורה". הוא ממלא את כרסו בלחם היבש של העולם הזה, וכשמגיעות הברכות האמיתיות, כשמגיע העולם הבא שהוא סעודת המלכים האמיתית, אין לו כבר מקום. הוא נותר בחוץ וצועק צעקה גדולה ומרה עד מאוד.

יעקב אבינו, לעומת זאת, מתאפק. הוא יודע שהלחם היבש והמלח של העולם הזה הם רק מנה ראשונה, מעורר תיאבון. הוא שומר את התיאבון שלו, את השאיפות שלו ואת הכוחות שלו בשביל הדבר האמיתי– בשביל חיי הנצח, בשביל המפגש הגלוי עם אמו ועם השכינה הקדושה בחוץ.

זהו עומק דברי רש"י: "ומריבים בנחלת שני עולמות". עשו רוצה את נחלת העולם הזה, את הרחם הזמני, כי מבחינתו אין בלתו. יעקב אבינו, לעומת זאת, מבין שהעולם הזה אינו אלא פרוזדור בפני העולם הבא, כדברי התנא במסכת אבות (פרק ד משנה טז): התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. אנו צריכים לחיות עם ההכרה הזו יום יום, לדעת שכל קושי וכל חשיכה בעולם הזה הם רק שלב בבניית הכלים הרוחניים שלנו. עלינו להשתמש בכל הכלים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, ברגליים כדי ללכת לבתי מדרשות בפה כדי לעסוק בתורה ובתפילה– ולהכין את עצמנו בכל רגע לטרקלין, כדי שכאשר נצא מכאן אל האור הגדול.

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה' (כה, כב)

פירש רש"י לבית מדרשו של שם. מפסוק זה למדים אנו על מהות הנהגתו של עשיו הרשע. בהמשך הפרשה, (כז, מא), נאמר ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, ומכאן מוכח שכל מעשיו ומחשבותיו של עשיו הונחו אך ורק על פי החשבון האישי, הנוחות הרגעית והאינטרס הצר של אותו הרגע, מבלי להביט אל העתיד ואל התכלית הנצחית. עשיו מייצג את תפיסת העולם של כאן ועכשיו, בעוד שיעקב אבינו מלמד אותנו את הדרך המנוגדת לחלוטין, דרך של סבלנות, עמל פנימי, נשיאת עול מתוך מבט צופר עתיד ותהליך ארוך ומזכך שמוביל אל הנצח, וההבדל הזה רמוז בשמותיהם, שכן עשיו הוא אותיות עכשיו, ואילו יעקב הוא אותיות עקבי, המורה על הליכה עקב בצד אגודל ולאט לאט. חז"ל מלמדים אותנו כי עלינו להפסיק להתבונן בנעשה בעולם הזה כאילו הוא מהווה את חזות הכל, וכבר אמרו בספרי חסידות על דברי שלמה המלך בקהלת (א, ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, שהיתרון האמיתי של האדם הוא דווקא מה שהוא עמל תחת השמש עבור מה שמעל השמש, כי בשמים לא מסתכלים על התוצאות אלא מתבוננים על העמל והיגיעה. במרוץ החיים המטורף, שבו הלחצים הכלכליים והטרדות היומיומיות מאיימים להטביע את האדם, חובה עלינו לדעת להבחין בין העיקר לבין הטפל, ועלינו להבין כי הברכה האמיתית והשפע המקיים את האדם אינם מגיעים מההשתדלות הגשמית בלבד, אלא הם תוצאה ישירה של ההתקשרות לרוחניות, אם זה על ידי קביעת עתים לתורה, הקפדה על תפילה במנין או החזקת התורה והמצוות שהם הצינור להשפעה השמימית.

כדי להמחיש את הטעות הנפוצה שבה בני אדם מחליפים בין הטפל לעיקר בעתות משבר, מובא בשיחות המוסר, וביסודו של הגאון המגיד רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, משל נפלא ועמוק על שמיל העגלון, שהיה העגלון המפורסם והמתוחכם ביותר בכל הסביבה, ולא היה סתם עגלון פשוט, אלא בעל עסק עצמאי שהשקיע את כל הונו ובנה לעצמו עגלה ייחודית, חזקה ויציבה בצורה יוצאת דופן. העגלה הייתה רתומה לשני סוסים בריאים וחסונים, ומצוידת בחישוקי גלגלים מברזל עבה, קורות תמיכה כפולות וארגזי כלים מלאים בכל הציוד הנדרש. בימי החורף הקשים, כאשר הדרכים הפכו למשובשות ומל, אות בבוץ עמוק עגלותיהם של שאר העגלונים בעיירה היו סובלות מתקלות תדירות, נשברות באמצע הדרך או שוקעות בבוץ מבלי יכולת לזוז, אך שמיל בנה את עגלתו בצורה כה מושלמת, עד שהיא הייתה מסוגלת לשאת את המשאות הכבדים ביותר ולעבור את כל המהמורות והבוץ בבטחה, והעגלונים האחרים היו מביטים בו בקנאה ובפליאה, שכן בזמן שהם עמדו חסרי אונים בדרכים, שמיל היה מציג את עגלתו החזקה, ממשיך בנסיעה וסחורתו הגיעה תמיד ראשונה ליעדה, שלמה ונקיה.

אולם, הדרך בין העיירות הגדולות הייתה ארוכה ומפותלת, ובאחת הנסיעות הקשות, כאשר העגלה הייתה עמוסה לעייפה בשקים ענקיים של חיטה ושעורה יקרת ערך, הגיע שמיל אל עליה תלולה, ממושכת והררית במיוחד, וככל שהעגלה העפילה במעלה ההר, הסוסים החלו להתעייף, נשימתם כבדה, קצב ההתקדמות הואט, ועד מהרה נעמדה העגלה מלכת באמצע העליה. שמיל העגלון הבין מיד את גודל הסכנה, שכן ידע היטב שאם העגלה תישאר לעמוד במצב כזה, המשקל העצום עלול להכריע את הסוסים והעגלה תידרדר חלילה לאחור אל התהום, דבר שיגרום לאסון בנפש ולחורבן העסק כולו, ולכן הוא ירד ממושב הנהג והחליט כי הדרך היחידה להציל את המצב ולהקל על הסוסים היא להשליך חלק מהמשא של העגלה כדי שיוכלו להמשיך ולטפס מעלה. הוא ניגש אל אחורי העגלה והחל לפרוק חפצים, אך במקום להוריד את שקי החיטה והשעורה הכבדים, שהם אלו שהכבידו באמת על העגלה אך היוו את עיקר הסחורה ומקור פרנסתו, עשה שמיל חשבון מוטעה, ואמר לעצמו שהחיטה היא הכסף שלו ואותה אסור לו להפסיד בשום אופן, ולכן הוא בחר להשליך מהעגלה את ארגזי הכלים, את גלגלי הרזרבה, את קורות העץ התומכות ואת חלקי החילוף של העגלה.

התוצאה הייתה קטסטרופלית, שכן אמנם למשך מספר רגעים העגלה הפכה לקלה יותר והסוסים הצליחו להתקדם עוד מספר מטרים במעלה ההר, אך ברגע שהעגלה נתקלה באבן קטנה ובמהמורה בדרך, נשבר אחד הגלגלים הראשיים, ומכיוון ששמיל השליך קודם לכן את גלגלי הרזרבה, את כלי העבודה ואת קורות התמיכה, לא היה לו שום כלי כדי לתקן או לאזן את העגלה, והיא כולה קרסה על צידה, נשברה לחתיכות, וכל שקי החיטה היקרים נשפכו אל הבוץ, נהרסו ואבדו מן העולם. והנמשל הוא שהרבה פעמים בני האדם מתנהגים בדיוק כמו שמיל העגלון, וכאשר אדם חווה קשיים בפרנסה, משברים כלכליים או לחץ נפשי ומשפחתי, והוא מרגיש שעגלת החיים שלו כבדה מכדי לטפס בעליית החיים, הוא מחליט שעליו להפחית מהעול ולצמצם פעילויות, אך במקום לצמצם בדברים הטפלים, במותרות, בבילויים, או בהוצאות החומריות המיותרות, הוא עושה חשבון הפוך ובוחר להשליך מהעגלה דווקא את הדברים המהווים את התשתית הרוחנית והיסוד של חייו, והוא מוותר על שיעור התורה הקבוע, מקצץ בזמן התפילה, או ממעיט בצדקה ובמעשים טובים, מפני שהוא בטוח שהעסק והממון הם החיטה והעיקר שאותו אסור להפסיד, ואילו הרוחניות היא משא זניח שאפשר לוותר עליו בעת צרה, אך האמת היא הפוכה לחלוטין, שכן התורה, התפילה והמצוות אינן משא עודף, אלא הן הגלגלים, קורות התמיכה וכלי העבודה האמיתיים שמחזיקים את עגלת האדם ומאפשרים לו לשרוד את מהמורות החיים, ומי שמשליך את הרוחניות כדי להקל על עול הפרנסה, סופו שעגלתו תישבר לחלוטין באמצע העליה, ואז גם הגשמיות שבעבורה הקריב את הכל תרד לטמיון ולא תישאר בידו מאומה. הבדל זה בהערכת השווי של הדברים בין העולם הזה החולף לבין העולם הבא הנצחי, מומחש בצורה נפלאה בסיפור המפורסם על תלמידו של הרב הקדוש מאפטא זצ"ל, בעל ספר אוהב ישראל, והוא מעשה שהיה באדון הלפרין, יהודי עשיר ונכבד, שבבעלותו היה שעון זהב עתיק ונדיר ביותר, שעבר אליו בירושה מאבותיו, והיה מעשה אומן מופלא, מעוטר באבנים טובות ובפיתוחים מרהיבים, וכל גדולי המומחים היו משתוממים מיופיו ומדיוקו. השעון היה נכס המשפחה המרכזי וערכו נאמד בלמעלה מחמש מאות לירות זהב, שהיו הון תועפות שלא היה כדוגמתו באותם ימים, ולימים, גלגל הגלגל וירד אדון הלפרין מנכסיו בעקבות משבר קשה בעסקיו שברוסיה, חובותיו תפחו, והוא הגיע למצב שבו היה עליו למכור את השעון היקר כדי להציל את משפחתו מרעב ומחרפת בית האסורים. הוא ניסה למכור את השעון באזור מגוריו, אך בשל המיתון הכבד ששרר באותה תקופה, איש לא היה מסוגל לשלם את ערכו האמיתי של החפץ הנדיר, ובצר לו, נטל הלפרין את השעון והפליג למרחקים, עד שהגיע לעיר קנטון שבסין, שם נודע כי חי סוחר חפצי אמנות ועתיקות עשיר מופלג, המשוגע לדבר וקונה שעונים נדירים. כשהציג הלפרין את השעון בפני הסוחר הסיני, אורו עיניו של העשיר, והוא הבין מיד כי מדובר ביצירת מופת שאין שנייה לה בעולם כולו, ובלי להתווכח על המחיר ובלי להסס, ספר הסוחר את כל הסכום העצום במזומן ובשטרות בנקאיים, ורכש את השעון בסכום של תרי"ב רובל, שהוא כמניין אותיות תשובה, ואדון הלפרין שמח שמחה עצומה, כי הרגיש שהישועה הגיעה, הפקיד את רוב המעות בבנק המקומי לקבלת שטרות לפרעון ברוסיה, שמר חלק מהמזומנים בארנקו, והמתין בבית המלון להפלגה חזרה לביתו למחרת בבוקר.

אולם, באותו הלילה התרחש אסון נורא, ושרפה עצומה פרצה ברובע המגורים ובבית המלון שבו התאכסן, והאש התפשטה במהירות מבהילה מכוח הרוח וכילתה עשרות מבני עץ. הלפרין התעורר בבהלה והצליח למלט את נפשו החוצה ברגע האחרון ממש, כשרק בגדיו לעורו, וכל חפציו האישיים, חסכונותיו, ארנק המזומנים ושטרות הבנק עלו באש ונשרפו כליל, והוא נותר עומד ברחוב זר, במדינה מרוחקת, חסר כל לחלוטין, מבלי יכולת להוכיח את בעלותו על הכסף ומבלי פרוטה אחת כדי לקנות אוכל או כרטיס הפלגה חזרה למולדתו. מיואש ושבור לבב, התהלך הלפרין ברחובות העיר הזרה והחל לבכות, ופתאום, בתוך תהום הייאוש, נצנצה במוחו מחשבה עמוקה, והוא הבין שהשעון העתיק, שהוא חפץ מוחשי וקיים, נמצא כעת שלם ובטוח אצל הסוחר הסיני, בעוד שכל השטרות והממון שנראו לו כה בטוחים נהפכו לאפר חולף בתוך דקות ספורות. הוא רץ בבהלה אל ביתו של הסוחר הסיני, נפל לרגליו, סיפר לו בבכי קורע לב על השריפה הנוראה שפקדה אותו, והתחנן לפניו שהוא מבקש ממנו לקחת את הכסף שנותר בבנק, לבטל את העסקה ולהחזיר לו את השעון שלו, כי הכסף נשרף ואיננו, אך השעון נותר קיים וקיבל ערך עצום בעיניו. הביט בו הסוחר הסיני במבט מלא רחמים אך ענה לו בתקיפות שידידי היקר, אני משתתף בצערך העמוק, אך העסקה נחתמה וכבר אינה ניתנת לביטול, שכן בחרת להחליף את השעון בעל הערך הממשי והנצחי בשטרות נייר זמניים וחולפים, משום שהם היו נראים לך באותו הרגע כדבר החשוב ביותר לפתרון בעיותיך, והניירות נשרפו באש כמנהגו של עולם, אך השעון הנדיר נותר אצלי בבטחה ואינני מחזיר אותו. השעון העתיק של אדון הלפרין הוא הנמשל המדויק ביותר לחיי האדם בעולם הזה, שכן התורה, המצוות, המעשים הטובים וקביעות העתים לרוחניות שאדם אוסף במהלך שנות חייו הם כמו השעון היקר, והם בעלי ערך נצחי, מהותי וקיים, ששום שריפה, משבר, מיתון או פגע בעולם אינם יכולים לגעת בהם, להפחית מערכם או להשמיד אותם, והם המלווים את האדם לעולם הבא. לעומת זאת, נכסי העולם הזה, הממון, הרדיפה אחר המותרות וההצלחה החומרית השטחית הם כמו שטרות הנייר, שהם יכולים להיראות נוצצים, מבטיחים והכרחיים מאוד ברגע מסוים, אך הם זמניים, חולפים כהרף עין, ובשעת המבחן האמיתית של החיים ושל הנצח, הם עלולים להפוך לאפר ולא להותיר בידי האדם דבר, והמשפיע החסידי הוסיף על מעשה זה, כי בזכות דבקותם והקפדתם העצומה של בני משפחת הלפרין לדורותיהם על שמירת השבת וקביעת עתים לתורה בכל מצב, הם זכו בסופו של דבר לניסים גלויים ולשחזור מעמדם, שכן הכלל הרוחני קובע שמי שמוסר את נפשו על העיקר ואינו משליך אותו מהעגלה, בסופו של דבר, העיקר הוא זה ששומר עליו ומציל אותו מכל פגע.

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה' (כה, כב)

פירש רש"י: "ותלך לדרש את ה' – לבית מדרשו של שם." מובא במסכת פסחים (כב:) ומסכת בבא קמא (מא).: "תניא, שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתין שבתורה. כיון שהגיע ל'את ה' אלקיך תירא' פירש... עד שבא רבי עקיבא ולימד: את ה' אלקיך תירא– לרבות תלמידי חכמים."

על דברי חז"ל ורש"י שהליכתה של רבקה היתה לבית מדרשו של שם, מתעוררת קושיה עצומה: מדוע הוצרכה רבקה ללכת למקום מרוחק כל כך? הלא בביתה שלה ממש ישבו ופעלו שני צדיקים עצומים, ענקי עולם– אברהם אבינו ויצחק אבינו עליהם השלום. מדוע היא לא שאלה את פיהם, ולמה לא ביקשה מהם לבאר לה את פשר המאבק המתחולל בבטנה?

כדי לבאר זאת, יש להקדים את המובא בגמרא במסכת פסחים לגבי התנא שמעון העמסוני. הוא היה דורש כל מקום שנאמר בו בתורה התיבה "את" כדי לרבות דבר מה נוסף, עד שהגיע לפסוק "את ה' אלקיך תירא" וחזר בו, שכן אמר: כיצד ניתן לרבות דבר נוסף ולהשוותו ליראתו של הקדוש ברוך הוא? תלמידיה שאלו אותו: רבי, כל אותם מקומות שדרשת מה יהא עליהם? וענה להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא "ודרש: "את ה' אלקיך תירא– בא לרבות תלמידי חכמים.

ויש להבין, מדוע שמעון העמסוני לא רצה לדרוש דרשה זו בעצמו, וכי נעלם מעיניו שיש לירא ולכבד תלמידי חכמים?

והביאור הוא בדרך מליצה: שמעון העמסוני, שהיה רב ומרא דאתרא בדורו, חשש לדרוש בעצמו ש"את" בא לרבות תלמידי חכמים, שמא יחשדוהו בני עיירתו שכל כוונתו בדרשה זו היא בשביל כבודו האישי, כדי שהם יכבדו וירוממו אותו. משום כך העדיף לפרוש מהדרשה ולא לדרוש דבר. אולם רבי עקיבא, שהגיע מאוחר יותר ולא היה הרב המקומי של אותו המקום, יכול היה לדרוש זאת בלבם שלם ובלי שום חשש של נגיעה אישית, שהרי כולם ידעו שהוא דורש זאת לכבודה של תורה ולא לכבודו שלו. מכאן אנו למדים יסוד גדול בדרכי ההנהגה: לעיתים קרובות, רב ומנהיג מקומי אינו יכול לדרוש בפני אנשי מקומו דברים שיש בהם תוכחה או דין, מחשש שהדברים יתפרשו בצורה לא נכונה או כאילו יש לו נגיעה בדבר. במצבים כאלו, יש צורך לשמוע את הדברים דווקא מפי אדם חיצוני, שאינו קרוב או מוכר, כדי שהאמת תישמע בצורה הצרופה והנקיה ביותר. זהו בדיוק העומק בהליכתה של רבקה: רבקה אמנו חשה בצער העיבור הנורא והרגישה שמדובר בדין ועונש משמים. כאשר ראתה שיצחק ואברהם, למרות קדושתם העצומה, אינם אומרים לה דבר ואינם מוכיחים אותה, היא הבינה שהם נמנעים מכך מחמת קירבתם המשפחתית וכבודה. היא הבינה שתוכחה ודין מעין זה אינם יכולים להישמע מפי הבעל או החמי, אלא צריכים להישמע מפי רב מובהק ונביא שאין לו נגיעה אליה, ולכן "ותלך לדרש את ה'" – לבית מדרשו המרוחק של שם, כדי לשמוע את דבר השם בלי שום מסכים ונגיעות.

בהמשך המעשה נאמר "ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'". חז"ל מלמדים אותנו שהקדוש ברוך הוא שמע לתפילתו של יצחק מפני שהוא "צדיק בן צדיק", ואילו תפילתה של רבקה לא התקבלה באותו אופן מפני שהיתה "צדיק בן רשע" (שהרי היתה בתו של בתואל הרשע).

כאשר חשה רבקה בצער העיבור הנורא, עלתה בליבה תמיהה כואבת: "אם אני באמת אישה רשעה, והיסורים המרעישים האלו מגיעים לי בגלל שבאתי מבית של רשעים. אני מבינה זאת אך מצד שני, הרי חזרתי בתשובה, הצטרפתי לכלל ישראל ואני נשואה לצדיק במעלה הגדולה ביותר, ואם כן– למה זה אנכי סובלת בצורה כה חריגה וקשה?". רבקה היתה נבוכה ולא הבינה מדוע צדיקים סובלים.

על כך ענה לה הקדוש ברוך הוא בנבואה: "שני גוים בבטנך". יש כאן חשבון שמיים עמוק שאנחנו בני האדם לא מסוגלים להבין עד הסוף. עשיו הרשע ילך בדרך קלה, יזכה לטוב ושלווה בחייו בעולם הזה, ואילו יעקב הצדיק, בחיר האבות, יעבור מסלול חיים רווי מכאובים, צער, גלות ותלאות אצל לבן ובחייו האישיים. זהו היסוד הגדול של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". התורה מגלה לנו דרך דברי השם לרבקה, שהנהגת השם בעולם אינה מבוססת על שכר מיידי וגלוי בעולם הזה. הצדיקים עוברים כור היתוך של יסורים כדי לזכך ולרומם את נשמתם, ואילו הרשעים מקבלים את שכרם המועט בעולם הזה כדי להאבידם מן העולם הבא. התפקיד שלנו כאנשים מאמינים הוא להשליך את יהבנו על הקדוש ברוך הוא, לקבל את הנהגתו באמונה תמימה ובלי שאלות, מתוך ידיעה ברורה ומוחלטת שכל מה שעושה השם– לטובה הוא עושה, וציווה עלינו זו אמת.

ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו (כה, כו)

פירש רש"י: "שיעקב היה אוחז בו לעכבו וכו'". ולכאורה תימה היא, הלא על הראשונים אנו מצטערים והוא בא להוסיף עליהם? וכי מעט הוא הצער שסבל יעקב אבינו מעשיו עד כה, שישב אצלו בבטן וראה שעובד עבודה זרה, ועתה עוד "בא להוסיף ולעכבו עוד אצלו? אדרבה, "צא טמא תאמר לו! ופירוש רש"י ידוע.

אלא יש לומר, מובא בדברי ישראל– מודז'יץ, על דרך שאמר אא"ז הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר זי"ע בדרך צחות על פירוש רש"י לעיל: 'כשהיתה עוברת על פתחי תורה יעקב רץ ומפרכס לצאת, 'עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. והקשה: בשלמא יעקב פירכס לתורה ולא יצא, משום כי עשו, הראשון ללידה, היה מעכבו ולא יכול לצאת; אבל עשו, כיון שפירכס לצאת אמאי לא יצא? מי מעכבו? אלא עשו ישב על הפתח ולא רצה לצאת כדי שיעקב לא יוכל לצאת לתורה, עכ"ל ודפח"ח.

ועל דרך זה יש לומר כאן, לאידך גיסא: כיון שראה יעקב שעשו מפרכס לצאת לעבודה זרה, היה אוחז בו לעכבו שלא יצא מן הדת. ואף שעל ידי זה היה ליעקב ביטול תורה– כי כיון שעכבו מלצאת גם הוא לא יכול לצאת לתורה– אמנם 'עת לעשות לד' הפרו תורתך' (תהלים קיט, קכו,) וביטל את עצמו ואת תורתו כדי לעכבו לעשו שלא יצא מן הדת, אולי יוכל להחזירו למוטב. ושמעתי תוספת ביאור מידידי הרה"ח ר' יהודה "הכהן שטראסער שליט"א בשם ה"חתן סופר זי"ע:

מה נרגעה רבקה אמנו, שאמרו לה "שני גויים בבטנך"? אלא היא ראתה שבבית הכנסת רוצה לצאת וגם בעבודה זרה רוצה לצאת, והיא רצתה לדעת האם הילד שבבית הכנסת יתנהג כמו צדיק וכשיצא לרחוב יתנהג כגוי (אדם צבוע בעל שני "פנים). ולזה אמרו לה "ממעייך יפרדו– כי במעיים שם מגיע האוכל ביחד עם הפסולת, ושם במעיים נבדל הפסולת מתוך האוכל, וזה גם אצל הילדים האלו, שמיד יראו חילוק ברור בין היהודי לגוי, עוד במעיים את רואה החילוק, ולא יהיה אדם אחד שיש בו את שני ההפכים ברחוב ובבית הכנסת.

ולזה כשעשו סעודה כשיצחק גדל ("ביום הגמל את יצחק"), היו נמצאים שם גדולי עולם, ומי הם? אברהם ואבימלך. למה באמת קראו להם יחד? אלא כדי להראות ולהציג לעין כל באופן המוחשי ביותר את החילוק הברור שבין יהודי לגוי. וביאר הגאון ר' יוסף נחמיה קורניצר ז"ל את הפסוק בעבודת יום הכיפורים: "וכל אדם לא יהיה "באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו (ויקרא טז, יז). הפשט הפשוט הוא שבשעת העבודה אף אחד לא היה בבית המקדש. אבל על דרך דרוש: תישאר "בן אדם" אפילו כשאתה יוצא החוצה, ולא רק בתוך בית הכנסת! וזהו "וכל האדם" – שהכּוּלוֹ של אדם, מעלתו וקדושתו, לא תהיה מוגבלת רק "עד צאתו" מהקודש, אלא אפילו בחוץ ברחוב תישאר בן אדם קדוש. וזה הלימוד בשבילנו, להיות קדוש כל הזמן ולא לעשות קצת חופש בחוץ או בטיול להתנהג בזלזול.

מובא ב"חוט המשולש" וכן בספרי קורות חייו של אבי השושלת, רבינו ה"חתם סופר" זצ"ל, פעם אחת נאלץ ה"חתם סופר" לצאת לדרך ארוכה וממושכת לצורך עניין ציבורי דחוף. תנאי הנסיעה בימים ההם היו קשים ומפרכים, והדרכים היו מלאות בטלטולים, בלכלוך ובאנשים גסים. תלמידיו שליוו אותו חששו שמא טרדות הדרך והיעדר הנוחות יפגמו בסדר יומו הרוחני המרומם של רבם.

להפתעתם הגמורה, לאורך כל ימי המסע, שום דבר בהנהגתו של הרבי לא השתנה. ברגע שעצרה העגלה למנוחה קלה בצד הדרך, התיישב ה"חתם סופר" על אבן פשוטה בשדה, פתח את הספר והחל ללמוד באותו עומק, באותה מתיקות ובאותה דבקות שבהן למד על כיסאו המרופד בישיבתו הרמה בפרשבורג. תפ ילותיו בשדות ובפונדקי הדרכים נאמרו באותה התעוררות ובאותו כובד ראש של יום הכיפורים. כשחזרו, התבטא אחד מתלמידיו הגדולים ואמר: "שם ראינו את כוחו האמיתי של עבד ה'. בפרשבורג קל להיות צדיק כשכולם מקיפים אותך 'בקדושה; אך לראות אדם שנותר 'באוהל מועד ומתנהג כמלאך ה' צבאות גם כשהוא שרוי בלב השדות ובאכסניות של גויים– זוהי ההוכחה שקדושתו היא מהותו העצמית, ואינה תלויה "בשום מקום שבו הוא נמצא.

ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים (כה, כז)

פירש רש"י: "כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה."

על הפער העצום שנפער בין שני האחים, הרי זה כאילו שאלנו "מה בין אור לחושך", כפי שכתב האור החיים הקדוש זצ"ל. אך רשאים וחייבים אנו לשאול: מהו מקור השוני? כיצד ייתכן ששני אחים תאומים, שגדלו באותו הבית, התחנכו אצל אותם הורים קדושים ונהנו מאותו ייחוס אבות מפואר, יהיו שונים מן הקצה אל הקצה– כהבדל בין יום ללילה?

על כך מביא הגאון רבי ששון מרדכי זצ"ל מבגדד משל וחידה נפלאים: שני אנשים נכנסו לכוך הסדנא של פחמי וצורף נחושת. אחד מהם יצא כשפניו מושחרות כשולי הקדירה, ואילו השני נזהר ויצא נקי. מי מבין השניים ימהר לרחוץ את פניו?

התשובה המפתיעה היא: בעל הפנים הנקיות. ומדוע? משום שהוא מביט בפני חברו השחורות ומניח שמאחר שהם שהו יחד באותו החלל, בוודאי גם הוא התלכלך כמותו. לעומתו, חברו המלוכלך מביט בפני רעהו הנקיות, ובטוח לתומו שגם הוא עצמו נותר נקי וטהור... כך בדיוק התרחש בין האחים: עשיו ראה לנגד עיניו את יעקב, איש תם יושב אהלים, זך וישר. הוא הביט באחיו והניח שמאחר שהם תאומים מאותו הבית, מצבו שלו מצוין. הוא הרגיש כמי ששמו מעיד עליו– "עשוי" ומושלם, ולא מצא שום סיבה לתקן את דרכיו, ומשם הדרך להתבטלות ולהתהוללות היתה קצרה. יעקב אבינו, לעומת זאת, ראה לנגד עיניו את תוצאות הפקרותו של עשיו, את ההידרדרות, הציד וההשחתה. הוא נחרד עמוקות וחשש שמא שמץ מן הלכלוך והרוח הרעה הזו דבקו גם בו. החשש המתמיד הזה הוא שדחף אותו לא למוש מתוך האוהל, להזדכך, להתקדש ולהתעלות מעלה מעלה, עד שהיה לבחיר שבאבות הקדושים, זכותם תגן עלינו לעד. המשל העמוק הזה מתחבר לסיפור ידוע על פרופסור אחד שפנה לרב ואמר לו: "אתם לומדים תלמוד בבלי ומתפעלים ממנו כל כך, מה כבר יכול להיות כל כך חכם בחשיבה הזו?" ענה לו הרב: "כל צורת המחשבה האמיתית של האדם נבנית מתוך הגמרא. אתן לך דוגמה קלה, אך חוששני שלא תרד לסוף דעתי." נעלב הפרופסור ואמר: "אני אדם משכיל ובעל תואר, בוודאי שאבין. שאל ותראה." שאל הרב: "שני אנשים נפלו דרך ארובה. אחד יצא פניו מלוכלכות בפיח, ואחד יצא פניו נקיות. מי מהם ילך להתקלח?"

"זה פשוט מאוד", ענה הפרופסור, "שהתלכלך".

". טעות" אמר הרב. "הנקי הולך להתקלח המלוכלך מביט בנקי וחושב שגם הוא נקי, אך הנקי מביט במלוכלך ובטוח שגם הוא התלכלך, ולכן הוא ממהר להתרחץ."

ביקש הפרופסור הזדמנות נוספת. שאל הרב שוב: "שני אנשים נפלו מארובה, אחד התלכלך ואחד לא, מי מתקלח?"

אמר הפרופסור בביטחון: "נו, כפי שהסברת כעת – הנקי."

"טעות" ענה הרב. "הפעם שניהם מסתכלים על עצמם במראה. הנקי רואה שהוא נקי, המלוכלך רואה שהוא מלוכלך– ולכן המלוכלך מתקלח." ביקש הפרופסור ניסיון שלישי, והרב המשיך והפך את התשובות (פעם שניהם מתקלחים ופעם אף אחד לא), כשהוא מראה כיצד כל שינוי קטן בזווית הראייה וההסתכלות משנה את המסקנה הלוגית לחלוטין.

בסופו של דבר, כשהפרופסור כבר התבלבל לגמרי, אמר לו הרב את היסוד התורני העמוק מכולם": אתה מנסה לענות בכלים של היגיון אנושי שטחי, אבל הגישה התלמודית בכלל מערערת על עצם השאלה– איך ייתכן ששני אנשים יפלו מאותה ארובה בדיוק, ואחד יתלכלך והשני יישאר נקי?"

כאן מתחברים הדברים ומאירים באור נפלא: בעוד שהעולם החיצוני מנסה לנתח מצבים קיימים כעובדה מוגמרת, התורה הקדושה מלמדת אותנו לבחון את המציאות מהשורש. המפגש של יעקב עם עשיו הוליד אצל יעקב את הבדיקה העצמית העמוקה ביותר. דווקא מתוך החשש שמא "הפיח" והסביבה ישפיעו עליו– הוא בחר להסתגר באוהלה של תורה, לעמול ולזכך את עצמו, ובכך הבטיח שיישאר טהור ונקי לחלוטין.

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב (כה, כח)

מהותה של אהבה אמיתית בעלת תכלית, מול אהבה חיצונית ומטעה. המפרשים וחז"ל מעניקים לנו מראי מקומות מדויקים המבארים את ההבדל בין שתי האהבות הללו:

אהבת יצחק לעשיו: כתב רש"י: "ומדרשו: בפיו של עשיו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו, שואלו:

'אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן?', כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות." מקורו של רש"י הוא במדרש תנחומא (פרשת תולדות, סימן ח), שם מובא שעשיו הציג חזות חיצונית של צדיק כדי להטעות את אביו, אך מאחורי המילים היפות לא היה דבר.

אהבת רבקה ליעקב: על המילים "ורבקה אוהבת את יעקב" מביא רש"י את דברי חז"ל בבראשית רבה (פרשה סג, סימן יד ומחלק את אהבתה) לשני טעמים עמוקים:

הטעם המעשי "לפי שהייתה מכרת במעשיו "עשיו הסתובב בשדות והציג הצגות כשהגיע הביתה, אך רבקה שהתה בבית וראתה את יעקב ("שהיה "איש תם יושב אוהלים כה, כז). היא הכירה את מעשיו האמיתיים ביום- יום, ללא הסתר.

הטעם הרוחני רבקה פעלה על פי הנבואה שקיבלה כאשר הלכה לדרוש את ה' בזמן הריונה, שם נאמר לה "ורב יעבוד צעיר" (כה, כג). היא ידעה ברוח קודשה שיעקב הוא הממשיך האמיתי שעמו תיבנה התכלית של עם ישראל.

פשוטו של מקרא: לעומת המדרש, הרשב"ם מפרש על דרך הפשט: יצחק אהב את עשיו בגלל התועלת הגשמית– הבאת מאכלי הציד, ואילו רבקה אהבה את יעקב כטבעה של אם האוהבת את הבן הנמצא במחיצתה תדיר ומסייע לה בבית. אם נתבונן בדברים, חז"ל מגלים לנו כאן יסוד נצחי המובא במסכת אבות (פרק ה, משנה טז): "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה.

ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם." בתורה תלתה אהבת יצחק בדבר– "כי ציד בפיו "מה שאין כן אהבת רבקה, שהתורה אינה תולה אותה בדבר חומרי. אהבתו של עשיו לאביו, ואף הדרך שבה ניסה להשיג את אהבת אביו, הייתה "תלויה בדבר" – היא הייתה תלויה ב"ציד בפיו", בחיצוניות של מילים יפות, ולכן לא היה לה קיום אמיתי. לעומת זאת, אהבת רבקה ליעקב הייתה "שאינה תלויה בדבר," ולכן אהבה זו קיימת לעד והיא זו שהעמידה את עם ישראל. כדי להבין את כוחה של האהבה האמיתית והזיכרון שהיא חוקקת בלבבות, נתבונן בסיפור הבא: מספרים על אדם שבמשך כל חייו רדף אחרי הצלחה. הוא עבד קשה, בנה עסק משגשג, רכש בית גדול, צבר ממון רב וזכה להערכה חברתית עצומה. על הקירות במשרדו היו תלויות תעודות הוקרה, פרסים יוקרתיים ותמונות משותפות עם אישים חשובים שפגש לאורך השנים.

יום אחד, כשהזדקן והתיישב בביתו, הביט בכל ההישגים החומריים האלה ושאל את עצמו בכנות: "אם מחר אצטרך להיפרד מהעולם, מה מכל זה אני באמת יכול לקחת איתי?". הוא הסתכל על התעודות, על המותרות ועל הפרסים, ולא מצא בהם שום נחמה או תשובה. באותו ערב הגיע נכדו הקטן לבקרו. הילד טיפס על ברכיו, חיבק אותו בחום ושאל בתמימות: "סבא, אתה זוכר שהיית לוקח אותי לגינת המשחקים כשהייתי קטן? ואתה זוכר איך תמיד היית מחזיק לי חזק את היד כשהייתי מפחד מהחושך?"

הסבא חייך ועיניו מלאו דמעות של התרגשות. באותו רגע הוא הבין את האמת: הנכד לא זכר את הפרסים שלו, לא את העסקים, ואפילו לא את הבית המפואר. הוא זכר יד חמה שהחזיקה בידו, הוא זכר אהבה. זהו המסר שכולנו צריכים לזכור: בסוף הדרך, לא ישאלו אותנו כמה נכסים צברנו, אלא כמה אהבה אמיתית הצלחנו להשאיר אחרינו בלבבות של האחרים. כי מה שנשאר מאיתנו באמת הוא לא מה שהחזקנו בידיים, אלא מה שהשארנו בלבבות של האחרים.

אבל מהי אהבה אמיתית אך כאן מגיע הלימוד העמוק שהתורה ומסורת אבותינו מלמדות אותנו: מהי אהבה שיש לה קיום ותועלת? בדורנו, המושג "אהבה" הפך לעיתים קרובות לסיסמה ריקה מרקם. אנשים חושבים שאהבה היא רק רגש מופשט, הרגשה נעימה באוויר או דיבורים נאים. מרוב שעסוקים ברגשנות, שוכחים את התכלית, את המטרה ואת המחויבות. וכאן אנו נזכרים בדברי שמעון בנו של רבן גמליאל במסכת אבות (פרק א, משנה יז): "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה." אהבה שאינה מביאה לידי מעשה בפועל ואין לה תכלית– אין בה מאומה. על כך מספרים בבדיחות הדעת: מעשה ביהודי אחד שנפטר לבית עולמו לאחר אריכות ימים ושנים, ועלה לבית דין של מעלה. פתחו את ספריו, בדקו את זכויותיו, ולבסוף אמר לו ראש בית הדין: "עברת את כל החיים שלך בעולם הזה, למדת ועשית מצוות, אך הכל נעשה בצורה יבשה ומכנית– הייתה חסרה לך מידת האהבה והרגש שבלב. לכן, עליך לחזור שוב בגלגול לעולם הזה, ולתקן אך ורק את עניין האהבה." ירדה הנשמה שוב לעולם. כעבור שנים רבות, נפטר אותו יהודי בשנית ועלה שוב לבית דין של מעלה. המלאכים הביטו בו בפליאה: הוא ישב בחיבוק ידיים, פניו קורנות והוא רק חייך לכל עבר. שאל אותו הדיין: "נו, מה עשית בפעם השנייה שלך למטה? האם תיקנת את מה שהיה חסר"?. ענה היהודי בשמחה עצומה: "בוודאי! מאחר שאמרתם לי שהכל כבר מתוקן אצלי ורק חסרה לי אהבה, ברגע שירדתי לעולם לא עשיתי שום דבר אחר– רק אהבתי! ישבתי כל היום ואהבתי את הקדוש ברוך הוא, אהבתי את התורה, אהבתי את עם ישראל ואהבתי את השבת. לא הנחתי תפילין כי הייתי עסוק בלהתרכז באהבה, לא פתחתי ספר כדי שהשכל לא יפריע לרגש, ולא נתתי צדקה לעניים כי הרגשתי שאהבה שבלב שווה יותר מכסף. פשוט אהבתי ואהבתי." תפסו הדיינים את ראשם ואמרו לו בצער: "אוי, אוי... אהבה כזו היא כמו ענן של עשן! אהבה שאין בה תכלית, אהבה שלא מביאה לידי מעשה בפועל– אין בה שום תועלת! חזרת לכאן עם ידיים ריקות לגמרי."

שני הסיפורים הללו משלימים זה את זה ומחזירים אותנו במישרין להבדל שבין עשיו ליעקב.

עשיו הציג "אהבה" חיצונית ודיבורים יפים. הוא ידע לשאול שאלות דתיות מתחסדות כמו "איך מעשרין את המלח?", אך מאחורי המילים הללו לא עמד שום מעשה אמיתי. זוהי אהבה ריקה, ללא תכלית, שנועדה רק לצוד לבבות. לעומת זאת, רבקה אמנו לא הלכה שולל אחר דיבורים ורגשות פורחים באוויר. היא אהבה את יעקב כי היא "ה ייתה מכרת במעשיו." היא הבינה שרגש אמיתי ואהבה נצחית נמדדים במחויבות, באחריות, בתכלית רוחנית ובתוצאות בשטח. גם בסיפור על הסבא והנכד, הנכד לא זכר רגש תיאורטי מופשט– הוא זכר מעשה בפועל: סבא שהחזיק לו את היד.

כיוצא בזה אנו רואים גם בעולם החינוך: אמירת "אני אוהב אותך" בלבד, או מתן חופש לילד לעשות ככל העולה על רוחו, אינן בהכרח גילוי של אהבה אמיתית. הראיה לכך היא שכשמשוחחים עם ילדים שגדלו, מגלים תופעה מעניינת: ישנם ילדים שגדלו בבתים שבהם חוו גבולות נוקשים, ובכל זאת הם מרגישים בעומק לבם שהוריהם אהבו אותם אהבת נפש; ולעומת זאת, ישנם ילדים שגדלו בבתים ללא ענישה או גבולות, אך דווקא הם מרגישים שלא אהבו אותם באמת.

מכאן אנו למדים שאהבה הורית אמיתית אינה נמדדת בסיסמאות או בפינוק מתוך נוחות, ואף "לא בציפייה שקטה שהילד ישמש "תעודת כבוד להוריו. אהבה אמיתית היא כשאתה דואג לילד עצמו, לטובתו, לעתידו ולבניינו האישי והרוחני מתוך דאגה אמיתית וכנה שאינה תלויה בדבר. התורה הקדושה מלמדת אותנו שאהבה אמיתית אינה מטרה בפני עצמה שנועדה לפטור אותנו מחובותינו, אלא היא המנוע הדוחף אותנו לעשייה, לקיום התורה והמצוות ולבניית הדורות הבאים.

ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה (כה, לב)

אמר לי אבא זצ"ל מקובל בעולם שהדיבור על יום המיתה מביא את האדם לידי עצבות, ולכן יש המונעים עצמם מלהזכיר עניין זה. אך באמת אמר לי אבא שאין הדבר נכון כלל, והדבר תלוי לחלוטין במי שמדבר ומאזין. יהודי חרדי בעל יראת שמים, כשהוא מדבר מיום המיתה, הדבר אינו מפיל אותו לעצבות אלא אדרבה, מביא אותו לידי התעוררות גדולה לעבודת השם. ומי שאין לו יראת שמים, ממילא אינו מפחד ואינו מתעורר מזה. אך לבוא לידי דכדוך ועצבות מזיכרון המוות– זהו מעשה שטות, שכן הכול תלוי בתוכן ובמטרה של הזיכרון.

הוסיף אבא זצ"ל והראה לי כי בפרשת תולדות אנו מוצאים שתי דמויות ואישה אחת המדברים כולם מעניין יום המיתה, ומתוכם ניכר ההבדל התהומי שבין שמים לארץ. הראשון שבהם הוא עשיו, אשר כאשר הגיעה אליו המחשבה על המוות, אמר לעצמו שהיות והוא הולך למות, חבל לו להפסיד את תענוגות הגשמיות, ובא נתפוס ונחטוף כמה שיותר בעולם הזה כי הרי אין כלום לאחר מכן, רחמנא ליצלן. ומנגד אנו מוצאים את יצחק אבינו שאומר "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" (בראשית כז, ב), וכן את יעקב אבינו שממשיך את דרכו, ואצלם המחשבה על יום המיתה מביאה לרצון עז לתפוס עוד רוחניות בעולם הזה, להשפיע טוב ולברך את הזולת. ההבדל ביניהם הוא כמרחק מזרח ממערב– עשיו רוצה לבלוע את העולם הזה, ויעקב ויצחק רוצים להיטיב ולהכין צידה לדרך.

כדי להעמיק בזה, הביא לי את דברי הגמרא במסכת ברכות (ה.) האומרת: אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם. אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם. אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר ודומו סלה. למדנו מכאן שישנן כמה תרופות פלא שנמסרו לנו כדי להילחם ביצר הרע, אך עלייתה של התרופה האחרונה היא על כולנה– "יזכור לו יום המיתה". זהו ה"מכה בפטיש" הסופי על קודקודו של היצר המלווה אותנו בכל רגע, מהשכמת הבוקר ועד קריאת שמע שעל המיטה. ועל כך הקשה אבא זצ"ל: אם זיכרון יום המיתה הוא התרופה המנוסה והבדוקה ביותר, שאפילו עשיו הרגיש אותה בחוש על בשרו ואמר "הנה אנכי הולך למות", כיצד ייתכן שאצלו התוצאה הייתה כה מאכזבת, ולא רק שהתרופה לא הועילה אלא שהביאה אותו לידי "ויבז עשיו את הבכורה"? ועוד יש לדקדק, שאם זיכרון המוות הוא דבר שעוזר במאה אחוזים, מדוע שלא נשתמש בתרופה זו מיד בתחילת המערכה מול היצר? אלא ביאר אבא שיש כאן יסוד נורא: להזכיר את יום המיתה בלי בסיס קודם של תורה ועול מלכות שמים– אין בזה מאומה. עשיו נזכר במוות ללא תורה, ולכן הגיע למסקנה של "אכול ושתו כי מחר נמות". אבל יעקב אבינו, שהוא איש תם יושב אוהלים, העמל בתורה ויש לו יראת שמים, אצלו זיכרון המוות פועל את פעולתו ומדרבן אותו לנצל כל רגע פנוי לעשיית מצוות ומעשים טובים.

בתוך דבריו שילב גם את דברי רבקה אמנו "שאמרה "למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז, מה). חז"ל מגלים שבאותו היום ממש שבו נקבר יעקב אבינו, נהרג עשיו וראשו התגלגל לתוך מערת המכפלה, כך שגופו הטהור של יעקב וראשו של עשיו נטמנו באותו יום. ברעיון זה מונח עומק עצום: שניהם סיימו את תפקידם בעולם באותו היום, אולם מי שהכין את עצמו כל החיים בבחינת יעקב– יש לו מה לקחת עמו לחיי הנצח, ומי שלא הכין כלום כעשיו– נשאר בידיים ריקות, ועל זה נאמר "ותשחק ליום אחרון."

ולסיום הדברים, חזר ואמר בשם החפץ חיים זצ"ל על יסוד גדול שצריכים לשנן ולחזור עליו מגיל צעיר. על הפסוק "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" (בראשית כז, ב), מביא רש"י שיצחק אבינו היה אז בן מאה עשרים ושלוש שנים. ועורר על כך החפץ חיים, שהנה יצחק חי עוד חמישים ושבע שנים שלמות לאחר שבירך את יעקב, ובכל זאת בכל יום ויום הוא חשב על זמן מיתתו והתכונן אליו. ואמר אבא שזה בא ללמדנו מוסר השכל אלינו, שאם ימי שנותינו הם שבעים שנה, עלינו להתחיל להתכונן חמישים שנה קודם לכן, לומר בכל יום "לא ידעתי יום מותי" ולהזדרז להכין צידה רוחנית רבה לדרך הארוכה העומדת לפנינו.

ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה (כה, לד)

המאבק השורשי והנצחי בין יעקב לעשו, מאבק שאינו רק סיפור היסטורי אלא מייצג שני קטבים בעבודת השם ובנפש האדם. בעוד שיעקב אבינו מייצג את יסוד העמל, ההמשכיות והקדושה, עשו הרשע מייצג את תרבות העכשיו, הריצה אחר הסיפוק המיידי והזלזול המופגן בפרטים הקטנים ובכל תהליך הדורש יגיעה.

בתינוקות של בית רבן, כשלומדים את חומש בראשית בתלמודי התורה, המחנכים מחדירים בלב הילדים את עומק השבר הגלום במילים הללו. התורה מתארת רצף של פעולות מהירות "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז". חכמינו ופרשני המקרא מדגישים שעשו קם ואכל בלי לברך, הלך בלי לתת דעתו על קדושת הפתח ובלי לנשק את המזוזה. המילה את בפסוק באה ללמדנו חוק רוחני עמוק, עשו לא ביזה רק את עצם התפקיד הרוחני של הבכור, אלא הוא ביזה את כל מה שסובב אותו– את המאמץ, את הברכה, את ההכנה ואת הדקדוק בפרטים שנראו בעיניו כטפלים. הוא חיפש את התוצאה הסופית והקלה, כפי שצעק קודם לכן (בראשית כה, ל): הלעיטני נא, שפירושו לשפוך ישירות אל הגרון בלי כלי, בלי דרך ובלי יגיעה.

בעולם הרוחני קיים כלל ברזל שלמדונו חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דעמלק, פרשה א), שכל התחלות קשות. שלמה המלך שואל (קהלת א, ג): מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. בספרי החסידות ובספרי המחשבה מפרשים את הפסוק מתוך פיסוק מחדש המאיר את הפרשה, מהו היתרון האמיתי שיש לאדם בעולם, היתרון הוא בכל עמלו. מדוע, משום שיעמול תחת השמש, עצם העמל והיגיעה הם התכלית. יסוד זה מעוגן בדברי הגמרא (סנהדרין צט:), שם אמר רבי אלעזר, כל אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה, ז) כי אדם לעמל יולד. הגמרא מבררת האם מדובר בעמל מלאכה או עמל פה, ומסיימת, הוי אומר לעמל תורה נברא. חכמינו מלמדים כאן בפירוש שאין מנוסה מהעמל, והבחירה היחידה של האדם היא במה להשקיע אותו– בעמל רוחני ותורה או בעמל העולם הזה.

עשו סירב בכל תוקף לקבל את עקרון העמל ואת עול המצוות. במדרש חז"ל (מדרש תנחומא פרשת תולדות, סימן ח; וכן בבראשית רבה, פרשה סג, סימן יג) מובא שעשו שאל את יעקב, מה טיבה של עבודה זו של הבכורה. יעקב השיב לו שיש בה אזהרות, עונשין ודקדוקים, כמו האיסור לעבוד כשהם שתויי יין או פרועי ראש. כששמע זאת עשו, אמר, אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה. עשו ראה במצוות ובהגבלות הרוחניות נטל ומכשול, והעדיף לוותר על הנצח בשביל הנוחות המיידית. המדרש (מדרש לקח טוב, בראשית כה, לד) מוסיף שהמילה את בפסוק באה לרבות שביזה גם את תחיית המתים. הזלזול בפרטים הקטנים ובמעטפת של המצווה הוביל אותו לנתק מוחלט מחיי הנצח.

התוצאה ההרסנית של הגישה הזו מתגלמת במשלו הנוקב של המגיד הידוע, רבי יענקלה גלינסקי זכר צדיק לברכה, שהיה נוהג להמחיש את הטיפשות ועצימת העיניים של עשו וההולכים בדרכו באמצעות סיפור קולע על חבורה של הולכי קבוצה שישבו ושתתו יחדיו לילה אחר לילה, מנותקים מכל עול וחשבון נפש. באחד הלילות, התעורר אצל אחד מהם חשש קל מיום הדין הגדול וממה שיקרה בעולם הבא. אמר לחבריו, מה אגיד לכם, אני חי את הרגע, אין לי שכל לחשוב על המחר, אני פשוט זורם עם מה שיש עכשיו. הם החליטו לתקוע כף ולכרות ברית, מי שימות ראשון, יחזור בחלום ויספר לחברים מה קורה בבית דין של מעלה. לא עברו ימים רבים, ואותו חבר נפטר מן העולם. לילה אחד הוא הופיע בחלום לאחד מחבריו. שאלו החבר בבהלה, נו, מה קורה שם, איך דנו אותך. השיב הנפטר, אל תשאל. כשהעמידו אותי לדין, אמרתי לדיינים, אני אדם פשוט, לא ידעתי, חייתי את הרגע, לא הייתי מסוגל לחשוב על מה שיהיה אחר כך. הדיינים הביטו בי ושאלו, אם כך, מדוע כל לילה שתית ויסקי, הרי ויסקי הוא משקה מר וחריף ברגע הראשון, ורק לאחר מכן הוא משפיע ונותן טעם טוב. מדוע לא שתית ליקר בננה מתוק וקל, אלא מוכח מכאן שכשמדובר בתאוות שלך, ידעת היטב להבליג על המרירות של הרגע בשביל התוצאה של אחר כך. אם כן, מדוע כשזה הגיע לתורה, למצוות וליראת שמיים, טענת שאינך מסוגל לחשוב על האחר כך ועל העולם הבא. כששמעו החברים השיכורים את הסיפור הנורא, במקום להתעורר בתשובה, הם הגיבו בחכמה של עשו ואמרו, נו, אם זה המצב, מהיום לא שותים יותר ויסקי מר, עוברים לשתות רק וודקה. עשו לא היה טיפש שלא ידע את האמת, הוא ידע היטב את מעלת הבכורה, אך בחר בתירוצים קלים כדי להתחמק מהמחויבות ומהעמל שבדבר. פרשת תולדות מלמדת אותנו את היפוך התפיסה של עשו, הקדושה והברכה שורות דווקא במקום שבו האדם מוכן להשקיע, להזיע, לברך בכוונה, לנשק את המזוזה ולזכור שכל עמל וכל קושי של התחלה, הם הם עיקר עבודת השם ורצון הבורא.

ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' (כו, יב)

התורה מעידה שהוא "מצא מאה שערים". פירש רש"י: "מאה שערים – שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה מאה." כלומר, הברכה הגדולה ביותר אינה רק בעצם קיומה של התבואה, אלא בפער העצום שבין נתוני הפתיחה הדלים של השנה והאדמה ("כמה היא ראויה לעשות" לפי הטבע,) לבין התוצאה המפוארת והמבורכת שצמחה בפועל. יצחק אבינו לימד אותנו לעצור, להתבונן בשלבי הגידול, להסתכל על התוצאות הסופיות– ולהכיר טובה לקדוש ברוך הוא על הפירות העצומים של העמל.

היסוד העצום הזה– ההבנה שהכרת הטוב האמיתית אינה מסתכמת במחווה קטנה וחולפת, אלא בהצגת פירות העמל החיים והנושמים– מתבטא בצורה מפעימה בסיפור אמיתי ומרגש שהתרחש עם אחד מתלמידיו של ראש ישיבת פילדלפיה, הגאון רבי אליהו שווי זצוק"ל: לאותו תלמיד נולד בן פג. בחודשי חייו הראשונים הוא היה שרוי בסכנה וטופל בפגייה בבית החולים תחת השגחה רפואית צמודה. הצוות הרפואי, הרופאים והאחיות, התמסרו לתינוק הקטן לילות כימים, נלחמו על כל נשימה שלו, עד שהילד התחזק ויצא לביתו כשהוא בריא ושלם. אבי הבן, שהיה מלא בחוש פנימי ועמוק של הכרת הטוב כלפי אותם מלאכים בלבן, ניגש לרבו, רבי אלי שווי, ושאל אותו: "כיצד ראוי לי להביע את תודתי העמוקה למחלקה? האם לקנות להם מכתב הוקרה מפואר, זר פרחים ענק, אולי לצבוע להם ציור קיר דקורטיבי, או לשלוח חבילות ממתקים יוקרתיות?"

רבי אלי שווי הביט בו ואמר בקביעות ובחכמה: "אל תקנה להם כלום."

הוא הסביר לו: במקום לגמול להם במתנות זמניות וחולפות, קבל על עצמך החלטה– בכל שנה, ביום ההולדת של הילד, קח אותו איתך, סעו יחד לבית החולים ותיכנסו לפגייה. האברך קיים את דברי רבו ככתבם וכלשונם. מדי שנה בשנה, ביום ההולדת של הבן, הם היו מופיעים במחלקה. האב היה מראה לצוות הרפואי את הילד שהולך וגדל, מתפתח, רץ, לומד ומחייך– עדות חיה ונושמת לעמלם. חלפו השנים, והנה הילד הגיע לגיל מצוות. לקראת בר המצווה, נכנסו האב ובנו בפעם השלוש- עשרה למחלקה, אך הפעם כדי לחלק הזמנות אישיות לצוות שטיפל בו בימיו הראשונים. זמן קצר לאחר מכן, קיבל אבי הבן מכתב אישי ומרגש עד דמעות מראש המחלקה. וכך כתב לו הרופא:

מזל טוב! רצינו שתדעו עד כמה הביקורים השנתיים שלכם ריגשו וחיזקו אותנו לאורך כל השנים. בדרך כלל, לאחר שהיילודים משתחררים מטיפולנו ועוזבים את הפגייה, אין לנו מושג מה עלה בגורלם ומה יצא מכל העמל המפרך והמתיש שלנו.

אני אישית בכלל לא עבדתי בבית החולים הזה כשהבן שלכם טופל כאן, אבל במשך השנים בנכם הפך עבור כולנו במחלקה כדוגמה החיה והמוחשית ביותר למה שיכול להתהוות ולהתפתח מכל פג קטן וחלש. שוב ושוב, ברגעים קשים של דאגה וייאוש מול תינוק במצב קריטי, אנו מזכירים לעצמנו את אותו התינוק שלכם, מתוך ידיעה שכל פג שאנו מטפלים בו כעת– עשוי לגדול, להתפתח ולהגיע לבר מצווה בדיוק כמו הבן שלכם.

אנשים רבים שולחים לנו פרחים, בלונים וממתקים. הפרחים נובלים, הבלונים מתפוצצים, והממתקים נאכלים ונשכחים. אבל שוויה וערכה של המתנה שאתם נתתם לנו– האפשרות לראות את הפירות של העבודה שלנו צומחים ומצליחים מדי שנה בשנה– עולה מעבר לכל דמיון, ונותנת לנו כוח להמשיך ולהציל חיים." כמה מדויקים דברי המכתב לפסוק בפרשה. "הרופאים והאחיות זורעים "בארץ ההיא– במציאות הרפואית הקשה והמדאיגה של פגייה, כנגד כל הסיכויים הטבעיים. המתנות החומריות הן נחמדות לשעתן, אך רבי אלי שווי בעומק חכמתו הבין שהכרת הטוב האמיתית היא "להראות להם את ה"מאה שערים– להראות למי שזרע והשקיע, כיצד הזרע הקטן והחלש צמח, גדל והפך לאילן מפואר של תורה ומצוות. זהו, כשאנו רוצים להכיר טובה להורים, למורים או לכל מי שהשקיע בנו– המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת להם היא לא חפץ חולף, אלא להראות להם שאנו צומחים, מתעלים ומממשים את הפירות של כל העמל והתפילות שלהם.

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (כז, א)

יצחק אבינו, רבקה אמנו, והמאבק בין יעקב לבין עשו על קבלת הברכות. התורה הקדושה מתארת מערכת יחסים מורכבת שבה עשו מצליח, למראית עין, להונות ולרמות את אביו יצחק. רש"י הקדוש, בפירושו על המילים "כי ציד בפיו", מגלה כי עשו היה צד ומטעה את יצחק בדיבוריו. הוא היה נכנס אליו בסבר פנים רציני ובזקן מסודר, ושואל בתמימות מעושה: "אבא, כיצד מעשרים את המלח? כיצד מעשרים את התבן?" יצחק אבינו, כשהיה רואה את ההתעניינות ההלכתית הזו, סבר שעשו הוא צדיק הדור, חסיד וצדיק מופלג שכל מעייניו נתונים לדקדוקי הלכה וקדשי שמיים.

מכאן עולה שאלה נוקבת: כיצד ייתכן שיצחק העליון– מי שהוא בחינת "פחד יצחק", שמסר נפשו הטהורה על גבי המזבח בעקידה וחזה בגילוי שכינה– לא הבחין שכל זה אינו אלא הצגה חלולה ומעשה תרמית?

כדי להבין את עומק הדברים, ראוי להזכיר מעשה המורגל בעולם הישיבות. מעשה באברך צעיר שהחליט לקבל על עצמו חומרה מיוחדת במצוות כיבוד אב ואם. הוא קרא בספרים כי יש עניין רוחני לנשק את ידיו של האב בכל עת שנפגשים עמו. ביום שישי אחד נכנס לבית הוריו. אביו היקר, יהודי פשוט העובד לפרנסתו ביגע כפיו, ישב בסלון וקרא שניים מקרא ואחד תרגום. ניגש אליו האברך בחרדת קודש, נטל את ידו של אביו, עצם עיניו בדביקות והדביק נשיקה עזה על גב היד. האב, שלא היה מורגל בגינונים אלו, נבהל עד עמקי נשמתו. הוא משך את ידו לאחור ושאל בדאגה: "מוישה, מה קרה?! למה אתה מנשק את ידי? חלילה וחס, האם הרופא אמר לך משהו עלי – שמא אני עומד להחזיר נשמתי לבורא?!" פתח מוישה עיניו בפליאה ואמר: "מה פתאום, טאטע! זוהי חומרה נפלאה שראיתי בשם צדיקים, כדי לזכות לקיים כיבוד אב בתכלית השלמות!" הביט בו האב, חייך בחום ואמר לו: "מוישה בני היקר... אם אתה באמת רוצה לקיים כיבוד אב שיוסיף לי נחת רוח, במקום לנשק את ידי בכוונות קבליות אולי פשוט תיקח את שקית האשפה שיושבת במטבח כבר יומיים ותוריד אותה לפח למטה?" זהו בדיוק מה שעשה עשו. הוא חיפש "חומרות מרשימות" – כגון עישור מלח ותבן, דברים הפטורים מן התורה הטהורה– כדי לכסות על העובדה שבבסיסו הפנימי, במצוות הפשוטות של בין אדם לחברו ובאיסורים החמורים של גילוי עריות ושפיכות דמים, הוא היה חלול וריק. עשו הציג חזות חיצונית מבריקה של חומרות כדי להסתיר את ההיעדר המוחלט של היסודות היסודיים. יצחק אבינו, מתוך גודל קדושתו ותמימותו, לא יכול היה להעלות על דעתו שיהודי מסוגל להגיע לרמת צביעות כה עמוקה; על כן האמין לו וקיווה לקרבו.

לעומת זאת, בספרי החסידות ובספר חסידים מובא יסוד הפוך ומפורסם דרך מעשה נפלא על רועה צאן פשוט שלא ידע להתפלל מתוך הסידור. בכל יום היה פונה אל השמים מעומק ליבו הטהור ואומר: "ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שאם היו לך בהמות והיית מוסר אותן לי לשמור– בשעה שאני שומר לכל אדם אחר בשכר– עבורך הייתי רועה אותן בחינם, מפני שאני אוהב אותך בכל נפשי!" אותו רועה צאן לא הכיר הלכות סבוכות ולא שאל שאלות מבריקות, אך ליבו היה מלא באמת פשוטה וטהורה– תפילה שבקעה את כל הרקיעים והיתה חביבה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל פלפול וגינון חיצוני.

התורה מגדירה את יעקב אבינו במילים קצרות: "ויעקב איש תם יושב אהלים". המילה "תם" מורה על תמימות צרופה ואמת מזוקקת, כפי שנאמר: "תתן אמת ליעקב". יעקב הקדוש לא חיפש "תרגילים" או מראית עין, ולא ניסה להרשים בשאלות על מלח ותבן. הוא פשוט ישב והגה בתורה– באמת, ביושר ובצניעות. רבקה אמנו הבינה שבית שמיימי אינו יכול להיבנות על גבי תיאטרון חיצוני, ושעל כן הברכות חייבות להינתן דווקא למי ש"תוכו כברו", למי שהאמת היא יסוד החיים שלו.

המסר עבורנו בדור זה של שפע וחיצוניות הוא "נוקב ועמוק. קל להתפתות ל"שאלות על מלח– להשקיע את כל האנרגיה במראה החיצוני ובחומרות שמצטלמות היטב בחברה שלנו. הפרשה קוראת לנו לעצור לרגע, להביט פנימה אל "המטבח" של הנשמה שלנו, ולשאול את עצמנו בכנות: האם אנחנו מוציאים את האשפה? האם אנחנו עובדים ברצינות על המידות הבסיסיות בבית? האם עבודת השם שלנו נובעת מאותה נקודת אמת פנימית ותמימות של אותו רועה צאן פשוט?

כאשר נזכה לבחור בדרך האמת והתמימות של יעקב, נהיה ראויים לקבל את ברכותיו של יצחק אבינו בצורה אמיתית ושלמה: "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש".

הקל קול יעקב והידים ידי עשו (כז, כב)

כאן המצב שהמראה החיצוני משקר– אבל הקול הפנימי מגלה את האמת. וזה מזכיר לנו סיפור: זה קרה בלילה גשום וסוער במיוחד, בשעה שתיים לפנות בוקר. ראש ארגון חסד גדול בארץ מקבל שיחת טלפון דחופה מבית החולים. על הקו– רופא בכיר שמדבר בלחש ובדרמה: הגיע לכאן עכשיו בטיסה פרופסור בין- לאומי מגרמניה. הוא היחיד בעולם שיודע לבצע ניתוח לב נדיר ומסובך, ויש לנו ילד קטן בחדר מיון שנמצא בסכנת חיים מיידית. אבל יש בעיה: הפרופסור הזה אובססיבי לכבוד ולסדר. הוא רגיל שמתייחסים אליו כמו למלך. אם הוא יראה שהבאנו אותו במונית רגילה, או שהנהג לא נראה רשמי– הוא עלול להסתובב, לבטל את הניתוח ולחזור לגרמניה. אנחנו חייבים לימוזינה מפוארת ונהג - תוך חצי שעה. אם לא– הילד אבוד.' ראש הארגון מביט בשעון. שתיים בלילה. מאיפה משיגים לימוזינה עכשיו? אחרי מאמצים מטורפים הוא מצליח לאתר בעל אולם אירועים שיש לו רכב יוקרה ענק, שחור ומבריק. הוא אומר לו: 'מעולה! תביא לי את המפתחות, אני אנהג.'? אבל בעל הרכב עוצר אותו: 'השתגעת תסתכל במראה! אתה עם חולצה פתוחה, ציציות בחוץ, נעלי בית רטובות וזקן פרוע של שתיים בלילה. הפרופסור הגרמני יראה אותך וייבהל! אתה חייב להיראות כמו נהג של מיליונרים.' לא הייתה ברירה. הם עלו למחסן הבגדים של האולם. האיש מצא שם חליפה שחורה ומחויטת של חתן (שהייתה קצת קטנה עליו), נעליים שחורות מבריקות שלחצו לו על האצבעות, וגולת הכותרת– כובע מצחייה שחור ורשמי של נהגי לימוזינות בחו"ל.

הוא הכניס את הזקן פנימה לתוך החולצה, סידר את הכובע כך שיסתיר את הפנים, ויצא לדרך "זו הייתה תחפושת מושלמת של נהג אוליגרכים חמור סבר."

הוא מגיע לנתב"ג. הפרופסור הגרמני יוצא החוצה בחליפת מיליוני דולרים. האיש המחופש ניגש אליו, קד קידה עמוקה, לוקח את המזוודה ופותח לו את הדלת. הפרופסור מחייך– השירות הגרמני המושלם הגיע לישראל.

כל הנסיעה עוברת בשתיקה מותחת. הנהג לא מוציא מילה כדי שהמבטא שלו לא יסגיר אותו. הוא רק נוהג בריכוז, כשהנעליים הלוחצות והחליפה הצמודה לוחצת אותו. הם מגיעים לבית החולים. הנהג רץ, פותח לפרופסור את הדלת, ומלווה אותו עד לפתח חדר הניתוח. הפרופסור נכנס, הדלתות נסגרות, והניתוח הדרמטי להצלת חיי הילד מתחיל. האיש שלנו, שהיה גמור מעייפות, הבין שהמשימה שלו הסתיימה. הוא התיישב על ספסל במסדרון, הוריד את כובע המצחייה, פתח את כפתורי החליפה, שלף את הזקן שלו החוצה, חלץ את הנעליים הלוחצות ונשאר בגרביים– ונרדם תוך שנייה כמו שרברב עייף אחרי יום עבודה.

כעבור ארבע שעות, הדלת של חדר הניתוח נפתחת בסערה. הניתוח הצליח! הילד ניצל. הפרופסור הגרמני יוצא החוצה, כולו גאה ומרוצה. הוא מחפש בעיניו את הנהג המפואר שלו כדי שיחזיר אותו למלון. הוא מסתכל ימינה ושמאלה, ולא רואה שום נהג. כל מה שהוא רואה על הספסל זה אדם עם זקן, חצי פרוע, יושב בגרביים ונראה כמו מישהו שישן שם ברחוב. הפרופסור ניגש אליו, נוגע לו בכתף ושואל באנגלית: 'סליחה, ראית לאן נעלם הנהג שלי עם הכובע השחור?' האיש פוקח עיניים, מסתכל על הפרופסור, מחייך חיוך ענק ומצביע על עצמו ' זה אני! הנהג שלך זה אני.' הפרופסור כמעט חטף התקף לב. הוא הסתכל עליו, ואז על הכובע השחור, ושאל בתדהמה ' הקול... הקול שלך הוא של איש דתי עם זקן, אבל הבגדים... הבגדים היו של נהג איך זה יכול להיות?' כשהאיש סיפר לו את כל האמת– שאין לימוזינות בשעה כזאת, שהוא לא נהג, ושהוא התחפש רק כדי שהפרופסור ירגיש בנוח ויבוא להציל את הילד– הפרופסור הגרמני הקשוח פשוט פרץ בבכי מרוב התרגשות. הוא חיבק אותו ואמר לו ', בחיים שלי לא ראיתי אנשים כאלה שמוכנים להפוך את עצמם למישהו אחר לחלוטין – רק כדי להציל חיים של ילד שהם בכלל לא מכירים.

יעקב אבינו נאלץ להתחפש לעשיו, ללבוש את הבגדים שלו ולשים עורות גדיים על הידיים, לא כדי לעבוד על מישהו בשביל עצמו– אלא כי הוא ידע שהברכות האלה הן העתיד של עם ישראל, והן מה שיציל את העולם. הוא 'התחפש' לזמן קצר בשביל מטרה ענקית, ואז חזר להיות בדיוק מי שהוא.

הקל קול יעקב והידים ידי עשו (כז, כב)

יעקב אבינו נכנס אל יצחק אביו כשהוא לבוש בבגדי עשו, ויצחק, שעיניו כהו, מנסה לזהות מי עומד לפניו. הוא ממשש את ידיו של יעקב, מרגיש את עור גדיי העזים השעיר, ומצד שני שומע את קולו העדין, קול שמזכיר שמיים ורוחניות. באותו רגע מטלטל, מתבטא יצחק אבינו במשפט: "הקל קול יעקב והידים ידי עשו."

בעלי המוסר אמרו כמה קל לאדם להיות במדרגת "קול יעקב"! כשאדם מגיע לבית הכנסת, מתפלל בכוונה, שומע שיעור תורה מרומם או חווה רגע של התעוררות רוחנית. הוא כולו אחוז שרעפים באותם רגעים הוא מבטיח לקדוש ברוך הוא, ובעיקר לעצמו, שהנה– מהיום הכל משתנה. הוא הולך לפתוח דף חדש, להיות טוב יותר, רוחני יותר, ישר יותר. הכל בסדר, הכל "קול יעקב." אבל המבחן האמיתי."הוא לעולם לא ב"קול", המבחן האמיתי הוא ב"ידיים". ברגע המעשה כשאדם יוצא מבית המדרש ואל תוך עולם העסקים, החומר והמציאות הגשמית פתאום, הידיים משתנות והופכות ל"ידי עשו". הוא שוכח את כל ההבטחות, נכנס למרוץ החיים, ונופל למחשבה המוכרת המובאת בפרשת עקב "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), הוא מתחיל להרגיש שהוא ורק הוא, מנהל את העולם, ומנתק לחלוטין את ה"ידיים" מה"קול" שדיבר רק לפני רגע. בעניין זה, ישנו משל שכל אחד מאיתנו מכיר מקרוב. בדורנו, לכל בחור ולכל אדם יש שעון מעורר, וליתר דיוק– "את פונקציית ה"נודניק בטלפון. בלילה, כשהאדם הולך לישון, הוא מלא ברצונות טובים, הוא בבחינת "קול יעקב" מובהק: "מחר אני קם מוקדם, מגיע ראשון למניין, לומד שעה לפני התפילה". הוא מכוון את השעון והולך לישון בתחושת רוממות.

אבל מה קורה בבוקר? השעון מתחיל לצלצל. זהו רגע האמת, רגע המעשה. ומה עושות הידיים? האדם, חצי רדום, פשוט מניף את ידו, דופק על השעון בעצבים ומפעיל את ה"נודניק" שוב ושוב, כדי להרוויח עוד כמה דקות של עצלות. השעון המצלצל כאילו צועק עליו באותם רגעים": הקול קול יעקב והידיים ידי עשו"! אתמול בלילה הבטחת בקול של יעקב, אבל עכשיו בבוקר– המעשה של הידיים שלך הוא מעשה של עש ו" אנחנו חייבים להיזהר שההבטחות הרוחניות שלנו לא יישארו רק בגדר דיבורים של לילה, אלא יתורגמו למעשים של בוקר.

הפער הזה, בין התדמית והדיבור לבין המציאות, מזכיר סיפור משעשע ביידיש על יהודי פשוט שהגיע לעיר מרוחקת. כשהגבאי שאל אותו לשמו, ענה: "יוסל'ה רוזנטל". הגבאי, מרוב רעש "והתרגשות, שמע בטעות "יוסל'ה רוזנבלט– הלא הוא החזן המיתולוגי והמפורסם ביותר בדורות הקודמים! השמועה פשטה בעיר כמו אש בשדה קוצים: "יוסל'ה רוזנבלט הגדול נמצא אצלנו לשבת!". כל בני העיר נהרו בהמוניהם לבית הכנסת, הצטופפו בעזרת הגברים וחיכו לשמוע את קולו המרטיט.

בליל שבת, ניגש הגבאי בכבוד עצום אל האורח וביקש ממנו לגשת לעמוד לקבלת שבת. האורח סירב ואמר ביידיש "איך דארף האלטן דעם קול" (תרגום מילולי: אני צריך להחזיק/לשמור את הקול). הגבאי הנהן בהבנה וחשב לעצמו: "בוואדי, "הוא שומר את קולו היקר לתפילת שחרית. בבוקר, שוב ביקשו ממנו לגשת ל"שוכן עד", ושוב הוא סירב באותו משפט "איך דארף האלטן דעם קול". חשבו: אה, הוא שומר את עצמו לתפילת מוסף, שם העיקר". הגיעה תפילת מוסף, והוא בשלו– מסרב לגשת.

במוצאי שבת, כשהתפילות הסתיימו והאכזבה בקהל הייתה עצומה, ניגש אליו הגבאי המתוסכל ושאל אותו: "תגיד לי, השבת כבר נגמרה, על איזה קול אתה מדבר? למה היית צריך להשאיר ולשמור את הקול שלך כל השבת?". ענה לו היהודי בפשטות: "תבין, יוסל'ה רוזנבלט הוא חזן ענק, אבל אני יוסל'ה רוזנ- טל... אין לי קול ואין לי מושג בחזנות. אם הייתי ניגש לעמוד, כולם היו מגלים מיד שאני לא יודע לשיר וכל הבלון היה 'מתפוצץ. הייתי חייב 'להשאיר את הקול– כלומר, לשמור על השמועה והתדמית שאני חזן גדול, כדי שהרושם הזה ימשיך הלאה." בעבודת השם אנחנו לא יכולים רק "להשאיר את, הקול". אי אפשר להסתפק בתדמית חיצונית, בדיבורים יפים וברושם רוחני, מבלי שיש מאחוריהם כיסוי במציאות. הדיבורים חייבים לרדת אל הידיים, אל המעשים בפועל. אם נתבונן בתחילת הפרשה, התורה מספרת לנו על יעקב ועשו "ויגדלו הנערים" (כה, כז). ומסביר שם רש"י: "כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה." כלומר, כל עוד היו קטנים, לא הבחינו בשום סימן המבדיל ביניהם ושניהם נראו אותו דבר, ורק כשגדלו פירש כל אחד לדרכו.

האם? עשו היה סתם רמאי קטן ושחקן אלא מובא בספרי חסידות (גם ה ''שפת אמת) עשו היה פוטנציאל רוחני אדיר 'עשו היה 'איש יודע ציד! כי היה לו כוח מיוחד בשורשו לצוד את הסטרא אחרא, לצוד את היצר הרע ולברר את הניצוצות מהמקומות הכי נמוכים בעולם. לכן הוא שאל את 'יצחק 'איך מעשרין את המלח ואת התבן– מלח ותבן הם דברים שהם פטורים ממעשר, הם מסמלים את הפסולת והיובש של העולם. עשו רצה להראות שיש לו כוח לקדש אפילו את הפסולת! יצחק אבינו ראה את הפוטנציאל הזה ואהב אותו, כי הוא רצה שעשו ישתמש בכוח הציד שלו לטובה. אילו עשו היה נשאר בבית המדרש עם יעקב, ה'קול' וה'ידיים' היו מתחברים והעולם היה מגיע לתיקונו. אבל עשו השאיר את הכל רק בדיבורים ובפה, וברח אל השדה." כשאנו מנתקים את ה"קול" מה"ידיים", אנו עלולים ליפול לעיוות מוחלט של המציאות. זה מזכיר את הסיפור על אותו יהודי שרצה לברר על בחור מסוים בישיבה עבור בתו. הוא הלך לראש הישיבה, והרב, שידע שהבחור אינה מתאים כלל וכל התנהגותו אינה לעניין, עמד בפני דילמה קשה: מצד אחד חובתו להגיד את האמת, ומצד שני הוא נזהר מאוד מאיסור לשון הרע. חשב הרב וניסח זאת כך: "תשמע, הבחור הזה... אצלו הכל לא בסדר."

לא עוברים שבועיים, והרב שומע שהבחור התארס, ולא עם מישהי אחרת אלא עם בתו של אותו יהודי שבא לברר! כעבור זמן מה פגש הרב את האב המאושר, איחל לו מזל טוב, והאב פנה אליו בהתרגשות: "כבוד הרב, הכל בזכותך! הכל בזכות הברור שעשיתי אצלך!". הרב נדהם ושאל: "בזכותי?! הרי אמרתי לך שאצלו הכל לא בסדר." חייך האב ואמר: "נכון מאוד! באתי הביתה, וסיפרתי לבת שלי שהרב אמר שאצלו 'הכל' לא בסדר. ישבנו וחשבנו: מה זה 'הכל'? נו, הבחור כנראה לא יהיה חזן בבית הכנסת, ולא יהיה שוחט, ולא יחזור על התורה בעל פה... בסדר, אז ה'הכל' הזה לא בסדר. אבל חוץ מה'הכל' הזה– הרי הכל בסדר גמור! הרי כתוב בתורה בפרשת 'וירא: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה (בראשית כא, יב), אז הבנו שחוץ מהפרטים הקטנים האלה, הוא בטח בחור מצוין." זהו בדיוק העיוות שאדם עושה לעצמו לפעמים. הוא רואה שהמעשים שלו ("הידיים") אינם תואמים את הדיבורים שלו ("הקול"), ובמקום לתקן את המעשים, הוא מתחיל לעקם את המציאות, לתרץ תירוצים ולספר לעצמו סיפורים ש"חוץ מזה הכל בסדר."

חז"ל מלמדים אותנו במדרש בראשית רבה (פרשה סה, סימן כ) יסוד מלחמתי עצום "אמר רבי יוחנן: בשעה שהקול קול יעקב מצפצף בבתי כנסיות– אין הידיים ידי עשו. ואם לאו– הידיים ידי עשו." המשמעות העמוקה היא, שכאשר ה"קול" שלנו אמיתי, כשהתורה והתפילה בבתי הכנסיות ובבתי המדרש הן חזקות, פנימיות ומחוברות ללב– יש להן את הכוח להכניע ולבטל את "ידי עשו" שבעולם, ולשמור עלינו מפני הרוע והגשמיות השלילית.

כפי שאומרת המשנה במסכת אבות (פרק א, משנה יז): "שמעון בנו אומר... ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה," והגמרא במסכת חגיגה (יד:) משבחת את מי ש"נאה דורש ונאה מקיים", ומציינת שיעקב אבינו היה נאה דורש ונאה מקיים – הדיבור והמעשה שלו היו אחד. התפקיד שלנו הוא לא לפרוש כמו עשו, ולא להסתפק ב"להשאיר את הקול" כמו אותו חזן. התפקיד שלנו הוא לחבר בין הקול לידיים. לדאוג שהקול רוחני, העדין והקדוש של יעקב אבינו– הקול של התורה, של התפילה ושל ההבטחות הטובות שלנו– יחדור לתוך המעשים היומיומיים שלנו, ינהיג את הידיים שלנו בעבודה, בבית וברחוב.

וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (כז, מא)

כשמתבוננים בלשונו של המקרא, מתעוררת תמיהה רבתי: מדוע תולה עשו את מזימת הרצח דווקא ב"ימי אבל" אביו? אם כל רצונו היה למנוע צער מיצחק, היה לפסוק לומר "יקרבו ימי פטירת אבי" או "מות אבי", שהרי ברגע שיצחק נפטר מן העולם שוב אין הוא יכול להצטער! מה פשר ההמתנה המיוחדת דווקא לימי האבלות? רבותינו, מפרשני הפשט ועד לענקי המוסר והחסידות, גילו בפסוק זה יסודות מבהילים המאירים את מהות מאבק הדורות בין יעקב לעשו.

ביאור נפלא ומחודש מצינו בדברי רבינו שלמה אפרים מלונטשיץ, בעל ה"כלי יקר". עשו הרשע, עם כל היותו איש שדה, הבין היטב את סוד כוחו של יעקב. הוא ידע את אשר לימדונו חז"ל במסכת סוטה (כא ע"א): "תורה מגנא ומצלא– התורה מגינה מן הייסורים ומצילה מן החטא ומן המבקשים להרע. כל זמן שיעקב יושב באוהלי תורה, שום כלי יוצר עליו לא יוצלח, ואין לעשו שום אחיזה בו. היכן מצא עשו "סדק" בחומת האש של התורה? בהלכות אבלות! הלכה פסוקה היא במועד קטן (טו ע"א) ובשולחן ערוך (יורה דעה, סימן שפד): "אבל אסור בדברי תורה, שנאמר 'האנק דם', ודברי תורה משמחין הם את הלב, שנאמר 'פקודי ה׳ ישרים משמחי לב'". חשב עשו בליבו: ברגע שימות אבינו, ייאלץ יעקב להיכנס לימי אבלות ולחדול מלימודו. זו תהיה שעת הכושר בה חומת ההגנה הרוחנית שלו תיסדק– "יקרבו ימי אבל אבי", הימים שבהם יעקב מנוע מלעסוק בתורה, ואז "ואהרה את יעקב אחי."

אמנם, על דברי הכלי יקר יש להקשות: הרי אבל אינו בטל לגמרי מתורה, ומותר לו ללמוד בדברים הרעים והעצובים, כגון ספר איוב, קינות, ופרק 'אלו מגלחין'! ואם כן, עדיין יש ליעקב הגנת התורה? על כך תירצו גדולי המוסר והחסידות שתי אבחנות עמוקות: ראשית, היתר הלימוד לאבל הוא רק בקריאה שטחית של ענייני אבלות ולא בדרך של עיון מעמיק ופלפול, ותורה שאינה בעיון, אין כוח הגנתה שלם ומקיף. שנית, בעלי החסידות הטעימו שעיקר שמירתה של התורה תלוי בשמחת המצווה שבה, ומכיוון שהאבל לומד מתוך לב נשבר ובלא שמחה, פגום כוח השמירה של הלימוד, ומכוח זה זמם עשו להרע לו.

רבי יושע בער מבריסק, בעל ה"בית הלוי", האיר את הפסוק באור אקטואלי ומזעזע בעקבות מעשה שהיה בבית המדרש שלו. באותו יום פרצה מחלוקת נוראה בין שני אבלים, "אומרי קדיש", ששניהם רצו לעבור לפני התיבה ולשמש כחזנים, והדברים הגיעו לידי מכות נאמנות ושפיכות דמים. כשנכנס ה"בית הלוי" וראה את המחזה המביש, נזף בקהל ואמר: "כעת מחוור לי פשוטו של מקרא בדיבורו של עשו!". חז"ל במדרש (בראשית רבה סה, יד) מתארים את עשו כצבוע הגדול ביותר: "עשו היה צד את הבריות בפיו... שהיה שואל לאביו: אבא, היאך מעשרין את המלח? היאך מעשרין את התבן– כל ימיו הציג עצמו כירא שמים ומדקדק במצוות. עשו עשה חשבון: אם ארצח את יעקב סתם כך ביום חול, העולם יוקיע אותי כרוצח שפל ואיש דמים, בדיוק כמו קין שנשאר לדיראון עולם. מה עשה? המתין ל"ימי אבל אבי". הוא ידע שבימי האבל, כשכולם נסערים ומבקשים לכבד את הנפטר, יגיעו שניהם לבית המדרש. עשו יתעקש דווקא הוא לעבור לפני העמוד כחזן או לקבל את עליית ה"מפטיר" היוקרתית לעילוי נשמת אביו. יעקב, כמובן, לא יוותר על חובתו, ואז יחולל עשו תגרה רבתי, צעקות ומבוכה. בתוך המהומה ההמונית, "ואהרה את יעקב אחי". כך, הרצח לא ייראה כפשע, אלא כ"מלחמה קדושה" של בן מסור הנלחם על כבוד אביו המנוח, ועוד יהיו כאלו בקהילה שיצדיקו את עשו וישבחו את "מסירות הנפש" שלו למען המצווה! כעין זה ממש מובא גם בספר "שיח יעקב." לסיום, אומרים העולם בדרך צחות וחידוד הלכתי: עשו הרשע, שהיה עצלן במצוות וכבד לב, עשה לעצמו חשבון כלכלי ופרקטי. הוא אמר: אם אהרוג את יעקב כעת, הרי הוא אחי, ואצטרך לשבת עליו שבעה כדין אבל ולומר עליו קדיש. לאחר מכן, כשימות אבי, אצטרך שוב להתאבל ולומר קדיש מחדש. חבל על הזמן והטרחה! "מוטב לי להמתין עד "שיקרבו ימי אבל אבי– ואז, כשאבי ימות, אהרוג מיד את יעקב, ואוכל בלחיצת כפתור אחת לשבת 'שבעה' אחת ולומר קדיש אחד על שניהם בבת אחת.

כמה מוסר השכל יש בדברים. עשו מלמד אותנו את הסכנה הנוראה של מצוות הנעשות מתוך נגיעה, אנוכיות ומחלוקת, כשהוא מוכן להרוג את אחיו בשם "כיבוד אב" ו"אמירת קדיש". לעומתו, כוחו של יעקב הוא בלימוד התורה האמיתי, הנובע מתוך שמחה ועיון, תורה שמביאה שלום לעולם ומגנה על האדם מכל פגע.