ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב (כה, כח)

מהותה של אהבה אמיתית בעלת תכלית, מול אהבה חיצונית ומטעה. המפרשים וחז"ל מעניקים לנו מראי מקומות מדויקים המבארים את ההבדל בין שתי האהבות הללו:

אהבת יצחק לעשיו: כתב רש"י: "ומדרשו: בפיו של עשיו, שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו, שואלו:

'אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן?', כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות." מקורו של רש"י הוא במדרש תנחומא (פרשת תולדות, סימן ח), שם מובא שעשיו הציג חזות חיצונית של צדיק כדי להטעות את אביו, אך מאחורי המילים היפות לא היה דבר.

אהבת רבקה ליעקב: על המילים "ורבקה אוהבת את יעקב" מביא רש"י את דברי חז"ל בבראשית רבה (פרשה סג, סימן יד ומחלק את אהבתה) לשני טעמים עמוקים:

הטעם המעשי "לפי שהייתה מכרת במעשיו "עשיו הסתובב בשדות והציג הצגות כשהגיע הביתה, אך רבקה שהתה בבית וראתה את יעקב ("שהיה "איש תם יושב אוהלים כה, כז). היא הכירה את מעשיו האמיתיים ביום- יום, ללא הסתר.

הטעם הרוחני רבקה פעלה על פי הנבואה שקיבלה כאשר הלכה לדרוש את ה' בזמן הריונה, שם נאמר לה "ורב יעבוד צעיר" (כה, כג). היא ידעה ברוח קודשה שיעקב הוא הממשיך האמיתי שעמו תיבנה התכלית של עם ישראל.

פשוטו של מקרא: לעומת המדרש, הרשב"ם מפרש על דרך הפשט: יצחק אהב את עשיו בגלל התועלת הגשמית– הבאת מאכלי הציד, ואילו רבקה אהבה את יעקב כטבעה של אם האוהבת את הבן הנמצא במחיצתה תדיר ומסייע לה בבית. אם נתבונן בדברים, חז"ל מגלים לנו כאן יסוד נצחי המובא במסכת אבות (פרק ה, משנה טז): "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה.

ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם." בתורה תלתה אהבת יצחק בדבר– "כי ציד בפיו "מה שאין כן אהבת רבקה, שהתורה אינה תולה אותה בדבר חומרי. אהבתו של עשיו לאביו, ואף הדרך שבה ניסה להשיג את אהבת אביו, הייתה "תלויה בדבר" – היא הייתה תלויה ב"ציד בפיו", בחיצוניות של מילים יפות, ולכן לא היה לה קיום אמיתי. לעומת זאת, אהבת רבקה ליעקב הייתה "שאינה תלויה בדבר," ולכן אהבה זו קיימת לעד והיא זו שהעמידה את עם ישראל. כדי להבין את כוחה של האהבה האמיתית והזיכרון שהיא חוקקת בלבבות, נתבונן בסיפור הבא: מספרים על אדם שבמשך כל חייו רדף אחרי הצלחה. הוא עבד קשה, בנה עסק משגשג, רכש בית גדול, צבר ממון רב וזכה להערכה חברתית עצומה. על הקירות במשרדו היו תלויות תעודות הוקרה, פרסים יוקרתיים ותמונות משותפות עם אישים חשובים שפגש לאורך השנים.

יום אחד, כשהזדקן והתיישב בביתו, הביט בכל ההישגים החומריים האלה ושאל את עצמו בכנות: "אם מחר אצטרך להיפרד מהעולם, מה מכל זה אני באמת יכול לקחת איתי?". הוא הסתכל על התעודות, על המותרות ועל הפרסים, ולא מצא בהם שום נחמה או תשובה. באותו ערב הגיע נכדו הקטן לבקרו. הילד טיפס על ברכיו, חיבק אותו בחום ושאל בתמימות: "סבא, אתה זוכר שהיית לוקח אותי לגינת המשחקים כשהייתי קטן? ואתה זוכר איך תמיד היית מחזיק לי חזק את היד כשהייתי מפחד מהחושך?"

הסבא חייך ועיניו מלאו דמעות של התרגשות. באותו רגע הוא הבין את האמת: הנכד לא זכר את הפרסים שלו, לא את העסקים, ואפילו לא את הבית המפואר. הוא זכר יד חמה שהחזיקה בידו, הוא זכר אהבה. זהו המסר שכולנו צריכים לזכור: בסוף הדרך, לא ישאלו אותנו כמה נכסים צברנו, אלא כמה אהבה אמיתית הצלחנו להשאיר אחרינו בלבבות של האחרים. כי מה שנשאר מאיתנו באמת הוא לא מה שהחזקנו בידיים, אלא מה שהשארנו בלבבות של האחרים.

אבל מהי אהבה אמיתית אך כאן מגיע הלימוד העמוק שהתורה ומסורת אבותינו מלמדות אותנו: מהי אהבה שיש לה קיום ותועלת? בדורנו, המושג "אהבה" הפך לעיתים קרובות לסיסמה ריקה מרקם. אנשים חושבים שאהבה היא רק רגש מופשט, הרגשה נעימה באוויר או דיבורים נאים. מרוב שעסוקים ברגשנות, שוכחים את התכלית, את המטרה ואת המחויבות. וכאן אנו נזכרים בדברי שמעון בנו של רבן גמליאל במסכת אבות (פרק א, משנה יז): "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה." אהבה שאינה מביאה לידי מעשה בפועל ואין לה תכלית– אין בה מאומה. על כך מספרים בבדיחות הדעת: מעשה ביהודי אחד שנפטר לבית עולמו לאחר אריכות ימים ושנים, ועלה לבית דין של מעלה. פתחו את ספריו, בדקו את זכויותיו, ולבסוף אמר לו ראש בית הדין: "עברת את כל החיים שלך בעולם הזה, למדת ועשית מצוות, אך הכל נעשה בצורה יבשה ומכנית– הייתה חסרה לך מידת האהבה והרגש שבלב. לכן, עליך לחזור שוב בגלגול לעולם הזה, ולתקן אך ורק את עניין האהבה." ירדה הנשמה שוב לעולם. כעבור שנים רבות, נפטר אותו יהודי בשנית ועלה שוב לבית דין של מעלה. המלאכים הביטו בו בפליאה: הוא ישב בחיבוק ידיים, פניו קורנות והוא רק חייך לכל עבר. שאל אותו הדיין: "נו, מה עשית בפעם השנייה שלך למטה? האם תיקנת את מה שהיה חסר"?. ענה היהודי בשמחה עצומה: "בוודאי! מאחר שאמרתם לי שהכל כבר מתוקן אצלי ורק חסרה לי אהבה, ברגע שירדתי לעולם לא עשיתי שום דבר אחר– רק אהבתי! ישבתי כל היום ואהבתי את הקדוש ברוך הוא, אהבתי את התורה, אהבתי את עם ישראל ואהבתי את השבת. לא הנחתי תפילין כי הייתי עסוק בלהתרכז באהבה, לא פתחתי ספר כדי שהשכל לא יפריע לרגש, ולא נתתי צדקה לעניים כי הרגשתי שאהבה שבלב שווה יותר מכסף. פשוט אהבתי ואהבתי." תפסו הדיינים את ראשם ואמרו לו בצער: "אוי, אוי... אהבה כזו היא כמו ענן של עשן! אהבה שאין בה תכלית, אהבה שלא מביאה לידי מעשה בפועל– אין בה שום תועלת! חזרת לכאן עם ידיים ריקות לגמרי."

שני הסיפורים הללו משלימים זה את זה ומחזירים אותנו במישרין להבדל שבין עשיו ליעקב.

עשיו הציג "אהבה" חיצונית ודיבורים יפים. הוא ידע לשאול שאלות דתיות מתחסדות כמו "איך מעשרין את המלח?", אך מאחורי המילים הללו לא עמד שום מעשה אמיתי. זוהי אהבה ריקה, ללא תכלית, שנועדה רק לצוד לבבות. לעומת זאת, רבקה אמנו לא הלכה שולל אחר דיבורים ורגשות פורחים באוויר. היא אהבה את יעקב כי היא "ה ייתה מכרת במעשיו." היא הבינה שרגש אמיתי ואהבה נצחית נמדדים במחויבות, באחריות, בתכלית רוחנית ובתוצאות בשטח. גם בסיפור על הסבא והנכד, הנכד לא זכר רגש תיאורטי מופשט– הוא זכר מעשה בפועל: סבא שהחזיק לו את היד.

כיוצא בזה אנו רואים גם בעולם החינוך: אמירת "אני אוהב אותך" בלבד, או מתן חופש לילד לעשות ככל העולה על רוחו, אינן בהכרח גילוי של אהבה אמיתית. הראיה לכך היא שכשמשוחחים עם ילדים שגדלו, מגלים תופעה מעניינת: ישנם ילדים שגדלו בבתים שבהם חוו גבולות נוקשים, ובכל זאת הם מרגישים בעומק לבם שהוריהם אהבו אותם אהבת נפש; ולעומת זאת, ישנם ילדים שגדלו בבתים ללא ענישה או גבולות, אך דווקא הם מרגישים שלא אהבו אותם באמת.

מכאן אנו למדים שאהבה הורית אמיתית אינה נמדדת בסיסמאות או בפינוק מתוך נוחות, ואף "לא בציפייה שקטה שהילד ישמש "תעודת כבוד להוריו. אהבה אמיתית היא כשאתה דואג לילד עצמו, לטובתו, לעתידו ולבניינו האישי והרוחני מתוך דאגה אמיתית וכנה שאינה תלויה בדבר. התורה הקדושה מלמדת אותנו שאהבה אמיתית אינה מטרה בפני עצמה שנועדה לפטור אותנו מחובותינו, אלא היא המנוע הדוחף אותנו לעשייה, לקיום התורה והמצוות ולבניית הדורות הבאים.