ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו (כה, כו)

פירש רש"י: "שיעקב היה אוחז בו לעכבו וכו'". ולכאורה תימה היא, הלא על הראשונים אנו מצטערים והוא בא להוסיף עליהם? וכי מעט הוא הצער שסבל יעקב אבינו מעשיו עד כה, שישב אצלו בבטן וראה שעובד עבודה זרה, ועתה עוד "בא להוסיף ולעכבו עוד אצלו? אדרבה, "צא טמא תאמר לו! ופירוש רש"י ידוע.

אלא יש לומר, מובא בדברי ישראל– מודז'יץ, על דרך שאמר אא"ז הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר זי"ע בדרך צחות על פירוש רש"י לעיל: 'כשהיתה עוברת על פתחי תורה יעקב רץ ומפרכס לצאת, 'עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. והקשה: בשלמא יעקב פירכס לתורה ולא יצא, משום כי עשו, הראשון ללידה, היה מעכבו ולא יכול לצאת; אבל עשו, כיון שפירכס לצאת אמאי לא יצא? מי מעכבו? אלא עשו ישב על הפתח ולא רצה לצאת כדי שיעקב לא יוכל לצאת לתורה, עכ"ל ודפח"ח.

ועל דרך זה יש לומר כאן, לאידך גיסא: כיון שראה יעקב שעשו מפרכס לצאת לעבודה זרה, היה אוחז בו לעכבו שלא יצא מן הדת. ואף שעל ידי זה היה ליעקב ביטול תורה– כי כיון שעכבו מלצאת גם הוא לא יכול לצאת לתורה– אמנם 'עת לעשות לד' הפרו תורתך' (תהלים קיט, קכו,) וביטל את עצמו ואת תורתו כדי לעכבו לעשו שלא יצא מן הדת, אולי יוכל להחזירו למוטב. ושמעתי תוספת ביאור מידידי הרה"ח ר' יהודה "הכהן שטראסער שליט"א בשם ה"חתן סופר זי"ע:

מה נרגעה רבקה אמנו, שאמרו לה "שני גויים בבטנך"? אלא היא ראתה שבבית הכנסת רוצה לצאת וגם בעבודה זרה רוצה לצאת, והיא רצתה לדעת האם הילד שבבית הכנסת יתנהג כמו צדיק וכשיצא לרחוב יתנהג כגוי (אדם צבוע בעל שני "פנים). ולזה אמרו לה "ממעייך יפרדו– כי במעיים שם מגיע האוכל ביחד עם הפסולת, ושם במעיים נבדל הפסולת מתוך האוכל, וזה גם אצל הילדים האלו, שמיד יראו חילוק ברור בין היהודי לגוי, עוד במעיים את רואה החילוק, ולא יהיה אדם אחד שיש בו את שני ההפכים ברחוב ובבית הכנסת.

ולזה כשעשו סעודה כשיצחק גדל ("ביום הגמל את יצחק"), היו נמצאים שם גדולי עולם, ומי הם? אברהם ואבימלך. למה באמת קראו להם יחד? אלא כדי להראות ולהציג לעין כל באופן המוחשי ביותר את החילוק הברור שבין יהודי לגוי. וביאר הגאון ר' יוסף נחמיה קורניצר ז"ל את הפסוק בעבודת יום הכיפורים: "וכל אדם לא יהיה "באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו (ויקרא טז, יז). הפשט הפשוט הוא שבשעת העבודה אף אחד לא היה בבית המקדש. אבל על דרך דרוש: תישאר "בן אדם" אפילו כשאתה יוצא החוצה, ולא רק בתוך בית הכנסת! וזהו "וכל האדם" – שהכּוּלוֹ של אדם, מעלתו וקדושתו, לא תהיה מוגבלת רק "עד צאתו" מהקודש, אלא אפילו בחוץ ברחוב תישאר בן אדם קדוש. וזה הלימוד בשבילנו, להיות קדוש כל הזמן ולא לעשות קצת חופש בחוץ או בטיול להתנהג בזלזול.

מובא ב"חוט המשולש" וכן בספרי קורות חייו של אבי השושלת, רבינו ה"חתם סופר" זצ"ל, פעם אחת נאלץ ה"חתם סופר" לצאת לדרך ארוכה וממושכת לצורך עניין ציבורי דחוף. תנאי הנסיעה בימים ההם היו קשים ומפרכים, והדרכים היו מלאות בטלטולים, בלכלוך ובאנשים גסים. תלמידיו שליוו אותו חששו שמא טרדות הדרך והיעדר הנוחות יפגמו בסדר יומו הרוחני המרומם של רבם.

להפתעתם הגמורה, לאורך כל ימי המסע, שום דבר בהנהגתו של הרבי לא השתנה. ברגע שעצרה העגלה למנוחה קלה בצד הדרך, התיישב ה"חתם סופר" על אבן פשוטה בשדה, פתח את הספר והחל ללמוד באותו עומק, באותה מתיקות ובאותה דבקות שבהן למד על כיסאו המרופד בישיבתו הרמה בפרשבורג. תפ ילותיו בשדות ובפונדקי הדרכים נאמרו באותה התעוררות ובאותו כובד ראש של יום הכיפורים. כשחזרו, התבטא אחד מתלמידיו הגדולים ואמר: "שם ראינו את כוחו האמיתי של עבד ה'. בפרשבורג קל להיות צדיק כשכולם מקיפים אותך 'בקדושה; אך לראות אדם שנותר 'באוהל מועד ומתנהג כמלאך ה' צבאות גם כשהוא שרוי בלב השדות ובאכסניות של גויים– זוהי ההוכחה שקדושתו היא מהותו העצמית, ואינה תלויה "בשום מקום שבו הוא נמצא.