ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה (כה, לב)

אמר לי אבא זצ"ל מקובל בעולם שהדיבור על יום המיתה מביא את האדם לידי עצבות, ולכן יש המונעים עצמם מלהזכיר עניין זה. אך באמת אמר לי אבא שאין הדבר נכון כלל, והדבר תלוי לחלוטין במי שמדבר ומאזין. יהודי חרדי בעל יראת שמים, כשהוא מדבר מיום המיתה, הדבר אינו מפיל אותו לעצבות אלא אדרבה, מביא אותו לידי התעוררות גדולה לעבודת השם. ומי שאין לו יראת שמים, ממילא אינו מפחד ואינו מתעורר מזה. אך לבוא לידי דכדוך ועצבות מזיכרון המוות– זהו מעשה שטות, שכן הכול תלוי בתוכן ובמטרה של הזיכרון.

הוסיף אבא זצ"ל והראה לי כי בפרשת תולדות אנו מוצאים שתי דמויות ואישה אחת המדברים כולם מעניין יום המיתה, ומתוכם ניכר ההבדל התהומי שבין שמים לארץ. הראשון שבהם הוא עשיו, אשר כאשר הגיעה אליו המחשבה על המוות, אמר לעצמו שהיות והוא הולך למות, חבל לו להפסיד את תענוגות הגשמיות, ובא נתפוס ונחטוף כמה שיותר בעולם הזה כי הרי אין כלום לאחר מכן, רחמנא ליצלן. ומנגד אנו מוצאים את יצחק אבינו שאומר "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" (בראשית כז, ב), וכן את יעקב אבינו שממשיך את דרכו, ואצלם המחשבה על יום המיתה מביאה לרצון עז לתפוס עוד רוחניות בעולם הזה, להשפיע טוב ולברך את הזולת. ההבדל ביניהם הוא כמרחק מזרח ממערב– עשיו רוצה לבלוע את העולם הזה, ויעקב ויצחק רוצים להיטיב ולהכין צידה לדרך.

כדי להעמיק בזה, הביא לי את דברי הגמרא במסכת ברכות (ה.) האומרת: אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם. אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם. אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר ודומו סלה. למדנו מכאן שישנן כמה תרופות פלא שנמסרו לנו כדי להילחם ביצר הרע, אך עלייתה של התרופה האחרונה היא על כולנה– "יזכור לו יום המיתה". זהו ה"מכה בפטיש" הסופי על קודקודו של היצר המלווה אותנו בכל רגע, מהשכמת הבוקר ועד קריאת שמע שעל המיטה. ועל כך הקשה אבא זצ"ל: אם זיכרון יום המיתה הוא התרופה המנוסה והבדוקה ביותר, שאפילו עשיו הרגיש אותה בחוש על בשרו ואמר "הנה אנכי הולך למות", כיצד ייתכן שאצלו התוצאה הייתה כה מאכזבת, ולא רק שהתרופה לא הועילה אלא שהביאה אותו לידי "ויבז עשיו את הבכורה"? ועוד יש לדקדק, שאם זיכרון המוות הוא דבר שעוזר במאה אחוזים, מדוע שלא נשתמש בתרופה זו מיד בתחילת המערכה מול היצר? אלא ביאר אבא שיש כאן יסוד נורא: להזכיר את יום המיתה בלי בסיס קודם של תורה ועול מלכות שמים– אין בזה מאומה. עשיו נזכר במוות ללא תורה, ולכן הגיע למסקנה של "אכול ושתו כי מחר נמות". אבל יעקב אבינו, שהוא איש תם יושב אוהלים, העמל בתורה ויש לו יראת שמים, אצלו זיכרון המוות פועל את פעולתו ומדרבן אותו לנצל כל רגע פנוי לעשיית מצוות ומעשים טובים.

בתוך דבריו שילב גם את דברי רבקה אמנו "שאמרה "למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז, מה). חז"ל מגלים שבאותו היום ממש שבו נקבר יעקב אבינו, נהרג עשיו וראשו התגלגל לתוך מערת המכפלה, כך שגופו הטהור של יעקב וראשו של עשיו נטמנו באותו יום. ברעיון זה מונח עומק עצום: שניהם סיימו את תפקידם בעולם באותו היום, אולם מי שהכין את עצמו כל החיים בבחינת יעקב– יש לו מה לקחת עמו לחיי הנצח, ומי שלא הכין כלום כעשיו– נשאר בידיים ריקות, ועל זה נאמר "ותשחק ליום אחרון."

ולסיום הדברים, חזר ואמר בשם החפץ חיים זצ"ל על יסוד גדול שצריכים לשנן ולחזור עליו מגיל צעיר. על הפסוק "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי" (בראשית כז, ב), מביא רש"י שיצחק אבינו היה אז בן מאה עשרים ושלוש שנים. ועורר על כך החפץ חיים, שהנה יצחק חי עוד חמישים ושבע שנים שלמות לאחר שבירך את יעקב, ובכל זאת בכל יום ויום הוא חשב על זמן מיתתו והתכונן אליו. ואמר אבא שזה בא ללמדנו מוסר השכל אלינו, שאם ימי שנותינו הם שבעים שנה, עלינו להתחיל להתכונן חמישים שנה קודם לכן, לומר בכל יום "לא ידעתי יום מותי" ולהזדרז להכין צידה רוחנית רבה לדרך הארוכה העומדת לפנינו.