ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' (כו, יב)

התורה מעידה שהוא "מצא מאה שערים". פירש רש"י: "מאה שערים – שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה על אחת שאמדוה מאה." כלומר, הברכה הגדולה ביותר אינה רק בעצם קיומה של התבואה, אלא בפער העצום שבין נתוני הפתיחה הדלים של השנה והאדמה ("כמה היא ראויה לעשות" לפי הטבע,) לבין התוצאה המפוארת והמבורכת שצמחה בפועל. יצחק אבינו לימד אותנו לעצור, להתבונן בשלבי הגידול, להסתכל על התוצאות הסופיות– ולהכיר טובה לקדוש ברוך הוא על הפירות העצומים של העמל.

היסוד העצום הזה– ההבנה שהכרת הטוב האמיתית אינה מסתכמת במחווה קטנה וחולפת, אלא בהצגת פירות העמל החיים והנושמים– מתבטא בצורה מפעימה בסיפור אמיתי ומרגש שהתרחש עם אחד מתלמידיו של ראש ישיבת פילדלפיה, הגאון רבי אליהו שווי זצוק"ל: לאותו תלמיד נולד בן פג. בחודשי חייו הראשונים הוא היה שרוי בסכנה וטופל בפגייה בבית החולים תחת השגחה רפואית צמודה. הצוות הרפואי, הרופאים והאחיות, התמסרו לתינוק הקטן לילות כימים, נלחמו על כל נשימה שלו, עד שהילד התחזק ויצא לביתו כשהוא בריא ושלם. אבי הבן, שהיה מלא בחוש פנימי ועמוק של הכרת הטוב כלפי אותם מלאכים בלבן, ניגש לרבו, רבי אלי שווי, ושאל אותו: "כיצד ראוי לי להביע את תודתי העמוקה למחלקה? האם לקנות להם מכתב הוקרה מפואר, זר פרחים ענק, אולי לצבוע להם ציור קיר דקורטיבי, או לשלוח חבילות ממתקים יוקרתיות?"

רבי אלי שווי הביט בו ואמר בקביעות ובחכמה: "אל תקנה להם כלום."

הוא הסביר לו: במקום לגמול להם במתנות זמניות וחולפות, קבל על עצמך החלטה– בכל שנה, ביום ההולדת של הילד, קח אותו איתך, סעו יחד לבית החולים ותיכנסו לפגייה. האברך קיים את דברי רבו ככתבם וכלשונם. מדי שנה בשנה, ביום ההולדת של הבן, הם היו מופיעים במחלקה. האב היה מראה לצוות הרפואי את הילד שהולך וגדל, מתפתח, רץ, לומד ומחייך– עדות חיה ונושמת לעמלם. חלפו השנים, והנה הילד הגיע לגיל מצוות. לקראת בר המצווה, נכנסו האב ובנו בפעם השלוש- עשרה למחלקה, אך הפעם כדי לחלק הזמנות אישיות לצוות שטיפל בו בימיו הראשונים. זמן קצר לאחר מכן, קיבל אבי הבן מכתב אישי ומרגש עד דמעות מראש המחלקה. וכך כתב לו הרופא:

מזל טוב! רצינו שתדעו עד כמה הביקורים השנתיים שלכם ריגשו וחיזקו אותנו לאורך כל השנים. בדרך כלל, לאחר שהיילודים משתחררים מטיפולנו ועוזבים את הפגייה, אין לנו מושג מה עלה בגורלם ומה יצא מכל העמל המפרך והמתיש שלנו.

אני אישית בכלל לא עבדתי בבית החולים הזה כשהבן שלכם טופל כאן, אבל במשך השנים בנכם הפך עבור כולנו במחלקה כדוגמה החיה והמוחשית ביותר למה שיכול להתהוות ולהתפתח מכל פג קטן וחלש. שוב ושוב, ברגעים קשים של דאגה וייאוש מול תינוק במצב קריטי, אנו מזכירים לעצמנו את אותו התינוק שלכם, מתוך ידיעה שכל פג שאנו מטפלים בו כעת– עשוי לגדול, להתפתח ולהגיע לבר מצווה בדיוק כמו הבן שלכם.

אנשים רבים שולחים לנו פרחים, בלונים וממתקים. הפרחים נובלים, הבלונים מתפוצצים, והממתקים נאכלים ונשכחים. אבל שוויה וערכה של המתנה שאתם נתתם לנו– האפשרות לראות את הפירות של העבודה שלנו צומחים ומצליחים מדי שנה בשנה– עולה מעבר לכל דמיון, ונותנת לנו כוח להמשיך ולהציל חיים." כמה מדויקים דברי המכתב לפסוק בפרשה. "הרופאים והאחיות זורעים "בארץ ההיא– במציאות הרפואית הקשה והמדאיגה של פגייה, כנגד כל הסיכויים הטבעיים. המתנות החומריות הן נחמדות לשעתן, אך רבי אלי שווי בעומק חכמתו הבין שהכרת הטוב האמיתית היא "להראות להם את ה"מאה שערים– להראות למי שזרע והשקיע, כיצד הזרע הקטן והחלש צמח, גדל והפך לאילן מפואר של תורה ומצוות. זהו, כשאנו רוצים להכיר טובה להורים, למורים או לכל מי שהשקיע בנו– המתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת להם היא לא חפץ חולף, אלא להראות להם שאנו צומחים, מתעלים ומממשים את הפירות של כל העמל והתפילות שלהם.