ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות (כז, א)

יצחק אבינו, רבקה אמנו, והמאבק בין יעקב לבין עשו על קבלת הברכות. התורה הקדושה מתארת מערכת יחסים מורכבת שבה עשו מצליח, למראית עין, להונות ולרמות את אביו יצחק. רש"י הקדוש, בפירושו על המילים "כי ציד בפיו", מגלה כי עשו היה צד ומטעה את יצחק בדיבוריו. הוא היה נכנס אליו בסבר פנים רציני ובזקן מסודר, ושואל בתמימות מעושה: "אבא, כיצד מעשרים את המלח? כיצד מעשרים את התבן?" יצחק אבינו, כשהיה רואה את ההתעניינות ההלכתית הזו, סבר שעשו הוא צדיק הדור, חסיד וצדיק מופלג שכל מעייניו נתונים לדקדוקי הלכה וקדשי שמיים.

מכאן עולה שאלה נוקבת: כיצד ייתכן שיצחק העליון– מי שהוא בחינת "פחד יצחק", שמסר נפשו הטהורה על גבי המזבח בעקידה וחזה בגילוי שכינה– לא הבחין שכל זה אינו אלא הצגה חלולה ומעשה תרמית?

כדי להבין את עומק הדברים, ראוי להזכיר מעשה המורגל בעולם הישיבות. מעשה באברך צעיר שהחליט לקבל על עצמו חומרה מיוחדת במצוות כיבוד אב ואם. הוא קרא בספרים כי יש עניין רוחני לנשק את ידיו של האב בכל עת שנפגשים עמו. ביום שישי אחד נכנס לבית הוריו. אביו היקר, יהודי פשוט העובד לפרנסתו ביגע כפיו, ישב בסלון וקרא שניים מקרא ואחד תרגום. ניגש אליו האברך בחרדת קודש, נטל את ידו של אביו, עצם עיניו בדביקות והדביק נשיקה עזה על גב היד. האב, שלא היה מורגל בגינונים אלו, נבהל עד עמקי נשמתו. הוא משך את ידו לאחור ושאל בדאגה: "מוישה, מה קרה?! למה אתה מנשק את ידי? חלילה וחס, האם הרופא אמר לך משהו עלי – שמא אני עומד להחזיר נשמתי לבורא?!" פתח מוישה עיניו בפליאה ואמר: "מה פתאום, טאטע! זוהי חומרה נפלאה שראיתי בשם צדיקים, כדי לזכות לקיים כיבוד אב בתכלית השלמות!" הביט בו האב, חייך בחום ואמר לו: "מוישה בני היקר... אם אתה באמת רוצה לקיים כיבוד אב שיוסיף לי נחת רוח, במקום לנשק את ידי בכוונות קבליות אולי פשוט תיקח את שקית האשפה שיושבת במטבח כבר יומיים ותוריד אותה לפח למטה?" זהו בדיוק מה שעשה עשו. הוא חיפש "חומרות מרשימות" – כגון עישור מלח ותבן, דברים הפטורים מן התורה הטהורה– כדי לכסות על העובדה שבבסיסו הפנימי, במצוות הפשוטות של בין אדם לחברו ובאיסורים החמורים של גילוי עריות ושפיכות דמים, הוא היה חלול וריק. עשו הציג חזות חיצונית מבריקה של חומרות כדי להסתיר את ההיעדר המוחלט של היסודות היסודיים. יצחק אבינו, מתוך גודל קדושתו ותמימותו, לא יכול היה להעלות על דעתו שיהודי מסוגל להגיע לרמת צביעות כה עמוקה; על כן האמין לו וקיווה לקרבו.

לעומת זאת, בספרי החסידות ובספר חסידים מובא יסוד הפוך ומפורסם דרך מעשה נפלא על רועה צאן פשוט שלא ידע להתפלל מתוך הסידור. בכל יום היה פונה אל השמים מעומק ליבו הטהור ואומר: "ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שאם היו לך בהמות והיית מוסר אותן לי לשמור– בשעה שאני שומר לכל אדם אחר בשכר– עבורך הייתי רועה אותן בחינם, מפני שאני אוהב אותך בכל נפשי!" אותו רועה צאן לא הכיר הלכות סבוכות ולא שאל שאלות מבריקות, אך ליבו היה מלא באמת פשוטה וטהורה– תפילה שבקעה את כל הרקיעים והיתה חביבה לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל פלפול וגינון חיצוני.

התורה מגדירה את יעקב אבינו במילים קצרות: "ויעקב איש תם יושב אהלים". המילה "תם" מורה על תמימות צרופה ואמת מזוקקת, כפי שנאמר: "תתן אמת ליעקב". יעקב הקדוש לא חיפש "תרגילים" או מראית עין, ולא ניסה להרשים בשאלות על מלח ותבן. הוא פשוט ישב והגה בתורה– באמת, ביושר ובצניעות. רבקה אמנו הבינה שבית שמיימי אינו יכול להיבנות על גבי תיאטרון חיצוני, ושעל כן הברכות חייבות להינתן דווקא למי ש"תוכו כברו", למי שהאמת היא יסוד החיים שלו.

המסר עבורנו בדור זה של שפע וחיצוניות הוא "נוקב ועמוק. קל להתפתות ל"שאלות על מלח– להשקיע את כל האנרגיה במראה החיצוני ובחומרות שמצטלמות היטב בחברה שלנו. הפרשה קוראת לנו לעצור לרגע, להביט פנימה אל "המטבח" של הנשמה שלנו, ולשאול את עצמנו בכנות: האם אנחנו מוציאים את האשפה? האם אנחנו עובדים ברצינות על המידות הבסיסיות בבית? האם עבודת השם שלנו נובעת מאותה נקודת אמת פנימית ותמימות של אותו רועה צאן פשוט?

כאשר נזכה לבחור בדרך האמת והתמימות של יעקב, נהיה ראויים לקבל את ברכותיו של יצחק אבינו בצורה אמיתית ושלמה: "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש".