ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו (כה, כא)

פירש רש"י: "ויעתר- הרבה והפציר בתפילה." יש להתבונן בלשון הפסוק ובפירושו של רש"י על אתר. מדוע הוצרך יצחק אבינו להרבות ולהפציר כל כך בתפילה? ומדוע דווקא ההפצרה וההעתרה הזו היא שגרמה לכך ש"ויעתר לו ה'" – שהקדוש ברוך הוא קיבל את תפילתו ונענה לו? הגאון רבי נחום זאב זצ"ל מקלם, בספרו "חכמה ומוסר", מבאר יסוד זה באמצעות משל נפלא: קבצן המחזר על הפתחים נכנס תוך כדי הילוכו לביתו של גביר גדול. הגביר, בראותו את העני, הוציא מכיסו מטבע קטנה ונתן לו כנדבתו. פנה הקבצן אל הגביר ואמר לו: "אדוני הגביר, הלא שמעתי עליך שאתה אדם בעל יכולת עצומה המסדר לאנשים את כל הצטרכותם ופרנסתם, ואם כן– מדוע אתה נותן לי רק נדבה קטנה ואינך דואג לכל מה שאני צריך?"

ענה לו הגביר בחיוך: "הלא אתה קבצן המחזר על הפתחים, אחרי שתצא מביתי תמשיך ללכת לבתים נוספים ותאסוף גם מהם. לכן, די לך בנדבה שנתתי לך ותמשיך הלאה בדרכך." לעומת זאת, נתאר לעצמו אדם מכובד שירד מנכסיו, המגיע אל אותו גביר ומבקש ממנו עזרה לכיסוי כל צרכיו. אם הגביר יאמר לו: "לך לעוד אנשים ועשירים בעיר שיעזרו לך גם הם", יענה לו אותו איש נכבד בבכי: "אדוני הגביר, אני איש נכבד, אינני מסוגל לחזר על הפתחים ולבייש את עצמי. אם אתה לא תיתן לי את כל צרכי ותציל אותי– אני מעדיף למות ולא לחזר על הפתחים." במצב כזה, לגביר אין ברירה. הוא מבין שאותו אדם תלוי אך ורק בו, ומשום כך הוא מחויב לעזור לו ולספק לו את כל מבוקשו בשלמות.

הנמשל מובן מאליו ובו בדיוק טמון הסוד של הנהגת הקדוש ברוך הוא איתנו. כאשר אדם בוטח בבשר ודם, מזה הוא מבקש הלוואה, מזה הוא מבקש עזרה ומאחר הוא מבקש קשרים, ולעיתים, תוך כדי החיזור על הפתחים, הוא פונה גם לקדוש ברוך הוא בבקשת עזרה– הרי הוא מתנהג כקבצן המחזר על הפתחים. אליו אומר כביכול הקדוש ברוך הוא: "הנך פונה לכל העולם ומחפש ישועות אצל כולם, תמשיך הלאה בדרכך ובאמצעים שאתה מאמין בהם."

לעומת זאת, כאשר אדם מגיע לקדוש ברוך הוא בהכרה מוחלטת ואמר: "ריבונו של עולם, אינני בוטח בשום אדם בעולם אלא בך לבדך! אם אתה לא תיתן לי ותושיע אותי– אין לי שום מקור אחר, אני אובד בלעדיך!". אל מול אדם שמשליך את כל יהבו ותקוותו אך ורק על השם יתברך, הקדוש ברוך הוא כביכול "מוכרח" לפתוח את שערי שמיים ולמלא את כל משאלות ליבו. זהו העומק של "ויעתר יצחק". יצחק אבינו הפציר והרבה בתפילה עד שהגיע למדרגה שבה הרגיש שאין לו שום פתח ושום משענת אחרת בעולם מלבד השם יתברך ודווקא מתוך ההפצרה הזו, שהוכיחה ביטחון מוחלט– "ויעתר לו ה'". יסוד זה מומחש בסיפור מופלא ועמוק שקרה בדורנו: מעשה באברך צעיר שהתגורר עם משפחתו המבורכת בדירה קטנה וצפופה. המצב בבית הפך לקשה מנשוא, עד שהאברך הרגיש שאינו מסוגל עוד להכיל את הלחץ והצפיפות. מתוך מצוקה גדולה, נסע האברך לציון הרשב"י במירון, ושם, הרחק מעין כל אדם, שפך את ליבו ובכה בדמעות שליש בפני ריבונו של עולם שימציא לו הרחבת הדעת ודירה מתאימה. באותה שעה שהה במקום עשיר גדול, אשר שמע את בכיו הפנימי והנחרד של האברך. לאחר שהאברך סיים את תפילתו, ניגש אליו העשיר ואמר לו בנימוס: "שמעתי את בכייתך המרעישה? אולי תספר לי מה מעיק עליך ואוכל לעזור לך. האברך התבייש מאוד ולא רצה לשתף, אך לאחר שהעשיר הפציר בו שוב ושוב, סיפר לו על הצפיפות הנוראה השוררת בביתו. העשיר, שלבו נגע מהדברים, לקח את האברך בו במקום אל מתווך דירות, ובתוך זמן קצר שילם טבין ותקילין עבור דירה חדשה ורחבת ידיים לאברך ומשפחתו.

למחרת, הגיע האברך אל הכולל כשפניו קורנות משמחה, וסיפר לחבריו בהתרגשות על הנס הגדול שהתרחש איתו במירון. כששמעו זאת קבוצה של אברכים מהכולל, החליטו שגם הם זקוקים לישועה בדיור. הם התארגנו יחדיו, נסעו למירון, והתפללו שם באותו המקום בדיוק. כשחזרו למחרת לכולל, שאל אותם ראש הכולל: "היכן הייתם אתמול?"

סיפרו לו האברכים: "היות ושמענו מאותו האברך שהתפלל במירון וקיבל מיד דירה, נסענו אף אנחנו להתפלל שם."

שאל אותם ראש הכולל: "נו, והאם גם אתם קיבלתם דירה?"

ענו לו באכזבה: "לא, אף אחד מאיתנו לא קיבל דבר."

פנה אליהם ראש הכולל ואמר להם יסוד הנוקב עד התהום: "השאלה היא למה לא קיבלתם? והתשובה היא פשוטה מאוד. האברך הראשון שנסע למירון, נסע להתפלל אך ורק להקדוש ברוך הוא. הוא בכה להשם מתוך תחושה שאין לו אף אחד בעולם מלבד אביו שבשמיים, ולכן השם שלח לו את הישועה מיד. אבל אתם, כשנסעתם למירון, לא התפללתם באמת להקדוש ברוך הוא; אתם התפללתם שמישהו יעבור מאחוריכם, ישמע את הבכי שלכם, ידפוק לכם על הגב וייתן לכם צ'ק לדירה... מכיוון שהתפילה שלכם היתה תלויה בבשר ודם וחיפשתם את העשיר שישמע אתכם, נותרתם תלויים בבשר ודם ולכן לא קיבלתם."

זהו הלימוד הנצחי של "ויעתר יצחק". התורה מגלה לנו שהמפתח המרכזי לקבלת התפילות אינו רק המילים שאנו מוציאים מהפה, אלא מקום המבט של הלב. כאשר אדם מנקה את ליבו מכל תלות באנשים, בתוכניות ובקשרים, ומפנה את כל כולו אל הקדוש ברוך הוא בהבנה שרק ממנו תצמח הישועה, הוא הופך מאותו "קבצן המחזר על הפתחים" לאותו "איש נכבד" שתפילתו מתקבלת מיד, ובזכות הביטחון המוחלט הזה הוא זוכה שיתקיים בו "ויעתר לו ה'" וימלא השם כל משאלות ליבו לטובה.