וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (כז, מא)

כשמתבוננים בלשונו של המקרא, מתעוררת תמיהה רבתי: מדוע תולה עשו את מזימת הרצח דווקא ב"ימי אבל" אביו? אם כל רצונו היה למנוע צער מיצחק, היה לפסוק לומר "יקרבו ימי פטירת אבי" או "מות אבי", שהרי ברגע שיצחק נפטר מן העולם שוב אין הוא יכול להצטער! מה פשר ההמתנה המיוחדת דווקא לימי האבלות? רבותינו, מפרשני הפשט ועד לענקי המוסר והחסידות, גילו בפסוק זה יסודות מבהילים המאירים את מהות מאבק הדורות בין יעקב לעשו.

ביאור נפלא ומחודש מצינו בדברי רבינו שלמה אפרים מלונטשיץ, בעל ה"כלי יקר". עשו הרשע, עם כל היותו איש שדה, הבין היטב את סוד כוחו של יעקב. הוא ידע את אשר לימדונו חז"ל במסכת סוטה (כא ע"א): "תורה מגנא ומצלא– התורה מגינה מן הייסורים ומצילה מן החטא ומן המבקשים להרע. כל זמן שיעקב יושב באוהלי תורה, שום כלי יוצר עליו לא יוצלח, ואין לעשו שום אחיזה בו. היכן מצא עשו "סדק" בחומת האש של התורה? בהלכות אבלות! הלכה פסוקה היא במועד קטן (טו ע"א) ובשולחן ערוך (יורה דעה, סימן שפד): "אבל אסור בדברי תורה, שנאמר 'האנק דם', ודברי תורה משמחין הם את הלב, שנאמר 'פקודי ה׳ ישרים משמחי לב'". חשב עשו בליבו: ברגע שימות אבינו, ייאלץ יעקב להיכנס לימי אבלות ולחדול מלימודו. זו תהיה שעת הכושר בה חומת ההגנה הרוחנית שלו תיסדק– "יקרבו ימי אבל אבי", הימים שבהם יעקב מנוע מלעסוק בתורה, ואז "ואהרה את יעקב אחי."

אמנם, על דברי הכלי יקר יש להקשות: הרי אבל אינו בטל לגמרי מתורה, ומותר לו ללמוד בדברים הרעים והעצובים, כגון ספר איוב, קינות, ופרק 'אלו מגלחין'! ואם כן, עדיין יש ליעקב הגנת התורה? על כך תירצו גדולי המוסר והחסידות שתי אבחנות עמוקות: ראשית, היתר הלימוד לאבל הוא רק בקריאה שטחית של ענייני אבלות ולא בדרך של עיון מעמיק ופלפול, ותורה שאינה בעיון, אין כוח הגנתה שלם ומקיף. שנית, בעלי החסידות הטעימו שעיקר שמירתה של התורה תלוי בשמחת המצווה שבה, ומכיוון שהאבל לומד מתוך לב נשבר ובלא שמחה, פגום כוח השמירה של הלימוד, ומכוח זה זמם עשו להרע לו.

רבי יושע בער מבריסק, בעל ה"בית הלוי", האיר את הפסוק באור אקטואלי ומזעזע בעקבות מעשה שהיה בבית המדרש שלו. באותו יום פרצה מחלוקת נוראה בין שני אבלים, "אומרי קדיש", ששניהם רצו לעבור לפני התיבה ולשמש כחזנים, והדברים הגיעו לידי מכות נאמנות ושפיכות דמים. כשנכנס ה"בית הלוי" וראה את המחזה המביש, נזף בקהל ואמר: "כעת מחוור לי פשוטו של מקרא בדיבורו של עשו!". חז"ל במדרש (בראשית רבה סה, יד) מתארים את עשו כצבוע הגדול ביותר: "עשו היה צד את הבריות בפיו... שהיה שואל לאביו: אבא, היאך מעשרין את המלח? היאך מעשרין את התבן– כל ימיו הציג עצמו כירא שמים ומדקדק במצוות. עשו עשה חשבון: אם ארצח את יעקב סתם כך ביום חול, העולם יוקיע אותי כרוצח שפל ואיש דמים, בדיוק כמו קין שנשאר לדיראון עולם. מה עשה? המתין ל"ימי אבל אבי". הוא ידע שבימי האבל, כשכולם נסערים ומבקשים לכבד את הנפטר, יגיעו שניהם לבית המדרש. עשו יתעקש דווקא הוא לעבור לפני העמוד כחזן או לקבל את עליית ה"מפטיר" היוקרתית לעילוי נשמת אביו. יעקב, כמובן, לא יוותר על חובתו, ואז יחולל עשו תגרה רבתי, צעקות ומבוכה. בתוך המהומה ההמונית, "ואהרה את יעקב אחי". כך, הרצח לא ייראה כפשע, אלא כ"מלחמה קדושה" של בן מסור הנלחם על כבוד אביו המנוח, ועוד יהיו כאלו בקהילה שיצדיקו את עשו וישבחו את "מסירות הנפש" שלו למען המצווה! כעין זה ממש מובא גם בספר "שיח יעקב." לסיום, אומרים העולם בדרך צחות וחידוד הלכתי: עשו הרשע, שהיה עצלן במצוות וכבד לב, עשה לעצמו חשבון כלכלי ופרקטי. הוא אמר: אם אהרוג את יעקב כעת, הרי הוא אחי, ואצטרך לשבת עליו שבעה כדין אבל ולומר עליו קדיש. לאחר מכן, כשימות אבי, אצטרך שוב להתאבל ולומר קדיש מחדש. חבל על הזמן והטרחה! "מוטב לי להמתין עד "שיקרבו ימי אבל אבי– ואז, כשאבי ימות, אהרוג מיד את יעקב, ואוכל בלחיצת כפתור אחת לשבת 'שבעה' אחת ולומר קדיש אחד על שניהם בבת אחת.

כמה מוסר השכל יש בדברים. עשו מלמד אותנו את הסכנה הנוראה של מצוות הנעשות מתוך נגיעה, אנוכיות ומחלוקת, כשהוא מוכן להרוג את אחיו בשם "כיבוד אב" ו"אמירת קדיש". לעומתו, כוחו של יעקב הוא בלימוד התורה האמיתי, הנובע מתוך שמחה ועיון, תורה שמביאה שלום לעולם ומגנה על האדם מכל פגע.