ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא (כה, כא)

פירש רש"י: "לנכח אשתו- זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת." מובא ב"מים חיים" במסכת בבא בתרא (כה) אמר רבי יהושע בן לוי: "בואו ונחזיק טובה לאנשי כנסת הגדולה שהודיעונו מקום תפילה". מדבריו אנו למדים שבתקופת האבות, בטרם תיקנו אנשי כנסת הגדולה את כיוון התפילה הקבוע (לכיוון ארץ ישראל ובית המקדש), היה רשאי כל אדם להתפלל לכל כיוון שיחפוץ.

מצד שני, ידוע ומקובל שכל רוח וכיוון בעולם מסוגלים להשפעה של שפע מסוים, כפי שאמרו "חז"ל: "הרוצה שיחכים ידרים, ושיעשיר יצפין. יצחק ורבקה, שהשתוקקו בכל לבם להיפקד בילדים, חיפשו את הדרך הטובה ביותר שבה תפילתם תתקבל, אך הם לא ידעו בדיוק איזה כיוון בעולם הוא המקום המסוגל והמיוחד לפקידת עקרות וישועת הבנים.

מה עשו כדי להבטיח שתפילתם תקיף ותפגע בכל הכיוונים האפשריים?

הם השתמשו ביסוד ההלכתי שלמדונו חז"ל בדיני קורבנות "שתי מתנות שהן ארבע "בהלכות זריקת הדם על המזבח (כמו בקורבן עולה או שלמים,) התורה מצווה לזרוק את הדם "סביב". חכמים מסבירים שהכהן לא צריך להקיף פיזית את כל ארבעת צדדי המזבח, אלא הוא עומד ומזה את הדם על שתי זוויות (פינות) אלכסוניות של המזבח. מכיוון שכל זווית מורכבת מחיבור של שני קירות, הרי שעל ידי נתינת הדם בזווית, הדם מתפשט ונוגע בשני הצדדים בבת אחת. כך, על ידי שתי נתינות בלבד בשתי זוויות נגדיות, נמצא הדם מגיע לכל ארבע רוחות המזבח. זהו בדיוק העומק של "זה עומד בזוית זו וזו עומדת בזוית זו". יצחק ורבקה עמדו זה כנגד זו בשתי זוויות אלכסוניות של החדר. כאשר יצחק התפלל אל מול הזווית שלו, תפילתו פנתה והשפיעה בבת אחת על שני קירות, שהם שתי רוחות מהעולם. וכאשר רבקה עמדה בזווית הנגדית לו, תפילתה פנתה אל שני הקירות הנותרים, שהם שתי הרוחות האחרות. בדרך זו, ממש כמו דין שתי מתנות שהן ארבע במזבח, על ידי "שתי תפילות" של איש ואשתו בשתי הזוויות, הן הפכו ל"ארבע תפילות" שהקיפו את כל ארבע רוחות השמים בבת אחת! על ידי החלוקה המדויקת והנפלאה הזו, הם כיוונו לכל הכיוונים והסגולות הקיימים בעולם, ומתוך כך פתחו את שערי שמיים והבטיחו שתפילתם תתקבל ברחמים ובשלמות.