ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה (כה, לד)

המאבק השורשי והנצחי בין יעקב לעשו, מאבק שאינו רק סיפור היסטורי אלא מייצג שני קטבים בעבודת השם ובנפש האדם. בעוד שיעקב אבינו מייצג את יסוד העמל, ההמשכיות והקדושה, עשו הרשע מייצג את תרבות העכשיו, הריצה אחר הסיפוק המיידי והזלזול המופגן בפרטים הקטנים ובכל תהליך הדורש יגיעה.

בתינוקות של בית רבן, כשלומדים את חומש בראשית בתלמודי התורה, המחנכים מחדירים בלב הילדים את עומק השבר הגלום במילים הללו. התורה מתארת רצף של פעולות מהירות "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז". חכמינו ופרשני המקרא מדגישים שעשו קם ואכל בלי לברך, הלך בלי לתת דעתו על קדושת הפתח ובלי לנשק את המזוזה. המילה את בפסוק באה ללמדנו חוק רוחני עמוק, עשו לא ביזה רק את עצם התפקיד הרוחני של הבכור, אלא הוא ביזה את כל מה שסובב אותו– את המאמץ, את הברכה, את ההכנה ואת הדקדוק בפרטים שנראו בעיניו כטפלים. הוא חיפש את התוצאה הסופית והקלה, כפי שצעק קודם לכן (בראשית כה, ל): הלעיטני נא, שפירושו לשפוך ישירות אל הגרון בלי כלי, בלי דרך ובלי יגיעה.

בעולם הרוחני קיים כלל ברזל שלמדונו חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דעמלק, פרשה א), שכל התחלות קשות. שלמה המלך שואל (קהלת א, ג): מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. בספרי החסידות ובספרי המחשבה מפרשים את הפסוק מתוך פיסוק מחדש המאיר את הפרשה, מהו היתרון האמיתי שיש לאדם בעולם, היתרון הוא בכל עמלו. מדוע, משום שיעמול תחת השמש, עצם העמל והיגיעה הם התכלית. יסוד זה מעוגן בדברי הגמרא (סנהדרין צט:), שם אמר רבי אלעזר, כל אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה, ז) כי אדם לעמל יולד. הגמרא מבררת האם מדובר בעמל מלאכה או עמל פה, ומסיימת, הוי אומר לעמל תורה נברא. חכמינו מלמדים כאן בפירוש שאין מנוסה מהעמל, והבחירה היחידה של האדם היא במה להשקיע אותו– בעמל רוחני ותורה או בעמל העולם הזה.

עשו סירב בכל תוקף לקבל את עקרון העמל ואת עול המצוות. במדרש חז"ל (מדרש תנחומא פרשת תולדות, סימן ח; וכן בבראשית רבה, פרשה סג, סימן יג) מובא שעשו שאל את יעקב, מה טיבה של עבודה זו של הבכורה. יעקב השיב לו שיש בה אזהרות, עונשין ודקדוקים, כמו האיסור לעבוד כשהם שתויי יין או פרועי ראש. כששמע זאת עשו, אמר, אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה. עשו ראה במצוות ובהגבלות הרוחניות נטל ומכשול, והעדיף לוותר על הנצח בשביל הנוחות המיידית. המדרש (מדרש לקח טוב, בראשית כה, לד) מוסיף שהמילה את בפסוק באה לרבות שביזה גם את תחיית המתים. הזלזול בפרטים הקטנים ובמעטפת של המצווה הוביל אותו לנתק מוחלט מחיי הנצח.

התוצאה ההרסנית של הגישה הזו מתגלמת במשלו הנוקב של המגיד הידוע, רבי יענקלה גלינסקי זכר צדיק לברכה, שהיה נוהג להמחיש את הטיפשות ועצימת העיניים של עשו וההולכים בדרכו באמצעות סיפור קולע על חבורה של הולכי קבוצה שישבו ושתתו יחדיו לילה אחר לילה, מנותקים מכל עול וחשבון נפש. באחד הלילות, התעורר אצל אחד מהם חשש קל מיום הדין הגדול וממה שיקרה בעולם הבא. אמר לחבריו, מה אגיד לכם, אני חי את הרגע, אין לי שכל לחשוב על המחר, אני פשוט זורם עם מה שיש עכשיו. הם החליטו לתקוע כף ולכרות ברית, מי שימות ראשון, יחזור בחלום ויספר לחברים מה קורה בבית דין של מעלה. לא עברו ימים רבים, ואותו חבר נפטר מן העולם. לילה אחד הוא הופיע בחלום לאחד מחבריו. שאלו החבר בבהלה, נו, מה קורה שם, איך דנו אותך. השיב הנפטר, אל תשאל. כשהעמידו אותי לדין, אמרתי לדיינים, אני אדם פשוט, לא ידעתי, חייתי את הרגע, לא הייתי מסוגל לחשוב על מה שיהיה אחר כך. הדיינים הביטו בי ושאלו, אם כך, מדוע כל לילה שתית ויסקי, הרי ויסקי הוא משקה מר וחריף ברגע הראשון, ורק לאחר מכן הוא משפיע ונותן טעם טוב. מדוע לא שתית ליקר בננה מתוק וקל, אלא מוכח מכאן שכשמדובר בתאוות שלך, ידעת היטב להבליג על המרירות של הרגע בשביל התוצאה של אחר כך. אם כן, מדוע כשזה הגיע לתורה, למצוות וליראת שמיים, טענת שאינך מסוגל לחשוב על האחר כך ועל העולם הבא. כששמעו החברים השיכורים את הסיפור הנורא, במקום להתעורר בתשובה, הם הגיבו בחכמה של עשו ואמרו, נו, אם זה המצב, מהיום לא שותים יותר ויסקי מר, עוברים לשתות רק וודקה. עשו לא היה טיפש שלא ידע את האמת, הוא ידע היטב את מעלת הבכורה, אך בחר בתירוצים קלים כדי להתחמק מהמחויבות ומהעמל שבדבר. פרשת תולדות מלמדת אותנו את היפוך התפיסה של עשו, הקדושה והברכה שורות דווקא במקום שבו האדם מוכן להשקיע, להזיע, לברך בכוונה, לנשק את המזוזה ולזכור שכל עמל וכל קושי של התחלה, הם הם עיקר עבודת השם ורצון הבורא.