הקל קול יעקב והידים ידי עשו (כז, כב)

כאן המצב שהמראה החיצוני משקר– אבל הקול הפנימי מגלה את האמת. וזה מזכיר לנו סיפור: זה קרה בלילה גשום וסוער במיוחד, בשעה שתיים לפנות בוקר. ראש ארגון חסד גדול בארץ מקבל שיחת טלפון דחופה מבית החולים. על הקו– רופא בכיר שמדבר בלחש ובדרמה: הגיע לכאן עכשיו בטיסה פרופסור בין- לאומי מגרמניה. הוא היחיד בעולם שיודע לבצע ניתוח לב נדיר ומסובך, ויש לנו ילד קטן בחדר מיון שנמצא בסכנת חיים מיידית. אבל יש בעיה: הפרופסור הזה אובססיבי לכבוד ולסדר. הוא רגיל שמתייחסים אליו כמו למלך. אם הוא יראה שהבאנו אותו במונית רגילה, או שהנהג לא נראה רשמי– הוא עלול להסתובב, לבטל את הניתוח ולחזור לגרמניה. אנחנו חייבים לימוזינה מפוארת ונהג - תוך חצי שעה. אם לא– הילד אבוד.' ראש הארגון מביט בשעון. שתיים בלילה. מאיפה משיגים לימוזינה עכשיו? אחרי מאמצים מטורפים הוא מצליח לאתר בעל אולם אירועים שיש לו רכב יוקרה ענק, שחור ומבריק. הוא אומר לו: 'מעולה! תביא לי את המפתחות, אני אנהג.'? אבל בעל הרכב עוצר אותו: 'השתגעת תסתכל במראה! אתה עם חולצה פתוחה, ציציות בחוץ, נעלי בית רטובות וזקן פרוע של שתיים בלילה. הפרופסור הגרמני יראה אותך וייבהל! אתה חייב להיראות כמו נהג של מיליונרים.' לא הייתה ברירה. הם עלו למחסן הבגדים של האולם. האיש מצא שם חליפה שחורה ומחויטת של חתן (שהייתה קצת קטנה עליו), נעליים שחורות מבריקות שלחצו לו על האצבעות, וגולת הכותרת– כובע מצחייה שחור ורשמי של נהגי לימוזינות בחו"ל.

הוא הכניס את הזקן פנימה לתוך החולצה, סידר את הכובע כך שיסתיר את הפנים, ויצא לדרך "זו הייתה תחפושת מושלמת של נהג אוליגרכים חמור סבר."

הוא מגיע לנתב"ג. הפרופסור הגרמני יוצא החוצה בחליפת מיליוני דולרים. האיש המחופש ניגש אליו, קד קידה עמוקה, לוקח את המזוודה ופותח לו את הדלת. הפרופסור מחייך– השירות הגרמני המושלם הגיע לישראל.

כל הנסיעה עוברת בשתיקה מותחת. הנהג לא מוציא מילה כדי שהמבטא שלו לא יסגיר אותו. הוא רק נוהג בריכוז, כשהנעליים הלוחצות והחליפה הצמודה לוחצת אותו. הם מגיעים לבית החולים. הנהג רץ, פותח לפרופסור את הדלת, ומלווה אותו עד לפתח חדר הניתוח. הפרופסור נכנס, הדלתות נסגרות, והניתוח הדרמטי להצלת חיי הילד מתחיל. האיש שלנו, שהיה גמור מעייפות, הבין שהמשימה שלו הסתיימה. הוא התיישב על ספסל במסדרון, הוריד את כובע המצחייה, פתח את כפתורי החליפה, שלף את הזקן שלו החוצה, חלץ את הנעליים הלוחצות ונשאר בגרביים– ונרדם תוך שנייה כמו שרברב עייף אחרי יום עבודה.

כעבור ארבע שעות, הדלת של חדר הניתוח נפתחת בסערה. הניתוח הצליח! הילד ניצל. הפרופסור הגרמני יוצא החוצה, כולו גאה ומרוצה. הוא מחפש בעיניו את הנהג המפואר שלו כדי שיחזיר אותו למלון. הוא מסתכל ימינה ושמאלה, ולא רואה שום נהג. כל מה שהוא רואה על הספסל זה אדם עם זקן, חצי פרוע, יושב בגרביים ונראה כמו מישהו שישן שם ברחוב. הפרופסור ניגש אליו, נוגע לו בכתף ושואל באנגלית: 'סליחה, ראית לאן נעלם הנהג שלי עם הכובע השחור?' האיש פוקח עיניים, מסתכל על הפרופסור, מחייך חיוך ענק ומצביע על עצמו ' זה אני! הנהג שלך זה אני.' הפרופסור כמעט חטף התקף לב. הוא הסתכל עליו, ואז על הכובע השחור, ושאל בתדהמה ' הקול... הקול שלך הוא של איש דתי עם זקן, אבל הבגדים... הבגדים היו של נהג איך זה יכול להיות?' כשהאיש סיפר לו את כל האמת– שאין לימוזינות בשעה כזאת, שהוא לא נהג, ושהוא התחפש רק כדי שהפרופסור ירגיש בנוח ויבוא להציל את הילד– הפרופסור הגרמני הקשוח פשוט פרץ בבכי מרוב התרגשות. הוא חיבק אותו ואמר לו ', בחיים שלי לא ראיתי אנשים כאלה שמוכנים להפוך את עצמם למישהו אחר לחלוטין – רק כדי להציל חיים של ילד שהם בכלל לא מכירים.

יעקב אבינו נאלץ להתחפש לעשיו, ללבוש את הבגדים שלו ולשים עורות גדיים על הידיים, לא כדי לעבוד על מישהו בשביל עצמו– אלא כי הוא ידע שהברכות האלה הן העתיד של עם ישראל, והן מה שיציל את העולם. הוא 'התחפש' לזמן קצר בשביל מטרה ענקית, ואז חזר להיות בדיוק מי שהוא.