שיעורי "החיזוק היומי" · גליון תולדות תשפ"ז · פרשת תולדות
ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה' (כה, כב)
שיעורי הרב סנה, שנמסרו בבית המדרש "אור חיים" פארשעי
פירש רש"י לבית מדרשו של שם. מפסוק זה למדים אנו על מהות הנהגתו של עשיו הרשע. בהמשך הפרשה, (כז, מא), נאמר ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי, ומכאן מוכח שכל מעשיו ומחשבותיו של עשיו הונחו אך ורק על פי החשבון האישי, הנוחות הרגעית והאינטרס הצר של אותו הרגע, מבלי להביט אל העתיד ואל התכלית הנצחית. עשיו מייצג את תפיסת העולם של כאן ועכשיו, בעוד שיעקב אבינו מלמד אותנו את הדרך המנוגדת לחלוטין, דרך של סבלנות, עמל פנימי, נשיאת עול מתוך מבט צופר עתיד ותהליך ארוך ומזכך שמוביל אל הנצח, וההבדל הזה רמוז בשמותיהם, שכן עשיו הוא אותיות עכשיו, ואילו יעקב הוא אותיות עקבי, המורה על הליכה עקב בצד אגודל ולאט לאט. חז"ל מלמדים אותנו כי עלינו להפסיק להתבונן בנעשה בעולם הזה כאילו הוא מהווה את חזות הכל, וכבר אמרו בספרי חסידות על דברי שלמה המלך בקהלת (א, ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, שהיתרון האמיתי של האדם הוא דווקא מה שהוא עמל תחת השמש עבור מה שמעל השמש, כי בשמים לא מסתכלים על התוצאות אלא מתבוננים על העמל והיגיעה. במרוץ החיים המטורף, שבו הלחצים הכלכליים והטרדות היומיומיות מאיימים להטביע את האדם, חובה עלינו לדעת להבחין בין העיקר לבין הטפל, ועלינו להבין כי הברכה האמיתית והשפע המקיים את האדם אינם מגיעים מההשתדלות הגשמית בלבד, אלא הם תוצאה ישירה של ההתקשרות לרוחניות, אם זה על ידי קביעת עתים לתורה, הקפדה על תפילה במנין או החזקת התורה והמצוות שהם הצינור להשפעה השמימית.
כדי להמחיש את הטעות הנפוצה שבה בני אדם מחליפים בין הטפל לעיקר בעתות משבר, מובא בשיחות המוסר, וביסודו של הגאון המגיד רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, משל נפלא ועמוק על שמיל העגלון, שהיה העגלון המפורסם והמתוחכם ביותר בכל הסביבה, ולא היה סתם עגלון פשוט, אלא בעל עסק עצמאי שהשקיע את כל הונו ובנה לעצמו עגלה ייחודית, חזקה ויציבה בצורה יוצאת דופן. העגלה הייתה רתומה לשני סוסים בריאים וחסונים, ומצוידת בחישוקי גלגלים מברזל עבה, קורות תמיכה כפולות וארגזי כלים מלאים בכל הציוד הנדרש. בימי החורף הקשים, כאשר הדרכים הפכו למשובשות ומל, אות בבוץ עמוק עגלותיהם של שאר העגלונים בעיירה היו סובלות מתקלות תדירות, נשברות באמצע הדרך או שוקעות בבוץ מבלי יכולת לזוז, אך שמיל בנה את עגלתו בצורה כה מושלמת, עד שהיא הייתה מסוגלת לשאת את המשאות הכבדים ביותר ולעבור את כל המהמורות והבוץ בבטחה, והעגלונים האחרים היו מביטים בו בקנאה ובפליאה, שכן בזמן שהם עמדו חסרי אונים בדרכים, שמיל היה מציג את עגלתו החזקה, ממשיך בנסיעה וסחורתו הגיעה תמיד ראשונה ליעדה, שלמה ונקיה.
אולם, הדרך בין העיירות הגדולות הייתה ארוכה ומפותלת, ובאחת הנסיעות הקשות, כאשר העגלה הייתה עמוסה לעייפה בשקים ענקיים של חיטה ושעורה יקרת ערך, הגיע שמיל אל עליה תלולה, ממושכת והררית במיוחד, וככל שהעגלה העפילה במעלה ההר, הסוסים החלו להתעייף, נשימתם כבדה, קצב ההתקדמות הואט, ועד מהרה נעמדה העגלה מלכת באמצע העליה. שמיל העגלון הבין מיד את גודל הסכנה, שכן ידע היטב שאם העגלה תישאר לעמוד במצב כזה, המשקל העצום עלול להכריע את הסוסים והעגלה תידרדר חלילה לאחור אל התהום, דבר שיגרום לאסון בנפש ולחורבן העסק כולו, ולכן הוא ירד ממושב הנהג והחליט כי הדרך היחידה להציל את המצב ולהקל על הסוסים היא להשליך חלק מהמשא של העגלה כדי שיוכלו להמשיך ולטפס מעלה. הוא ניגש אל אחורי העגלה והחל לפרוק חפצים, אך במקום להוריד את שקי החיטה והשעורה הכבדים, שהם אלו שהכבידו באמת על העגלה אך היוו את עיקר הסחורה ומקור פרנסתו, עשה שמיל חשבון מוטעה, ואמר לעצמו שהחיטה היא הכסף שלו ואותה אסור לו להפסיד בשום אופן, ולכן הוא בחר להשליך מהעגלה את ארגזי הכלים, את גלגלי הרזרבה, את קורות העץ התומכות ואת חלקי החילוף של העגלה.
התוצאה הייתה קטסטרופלית, שכן אמנם למשך מספר רגעים העגלה הפכה לקלה יותר והסוסים הצליחו להתקדם עוד מספר מטרים במעלה ההר, אך ברגע שהעגלה נתקלה באבן קטנה ובמהמורה בדרך, נשבר אחד הגלגלים הראשיים, ומכיוון ששמיל השליך קודם לכן את גלגלי הרזרבה, את כלי העבודה ואת קורות התמיכה, לא היה לו שום כלי כדי לתקן או לאזן את העגלה, והיא כולה קרסה על צידה, נשברה לחתיכות, וכל שקי החיטה היקרים נשפכו אל הבוץ, נהרסו ואבדו מן העולם. והנמשל הוא שהרבה פעמים בני האדם מתנהגים בדיוק כמו שמיל העגלון, וכאשר אדם חווה קשיים בפרנסה, משברים כלכליים או לחץ נפשי ומשפחתי, והוא מרגיש שעגלת החיים שלו כבדה מכדי לטפס בעליית החיים, הוא מחליט שעליו להפחית מהעול ולצמצם פעילויות, אך במקום לצמצם בדברים הטפלים, במותרות, בבילויים, או בהוצאות החומריות המיותרות, הוא עושה חשבון הפוך ובוחר להשליך מהעגלה דווקא את הדברים המהווים את התשתית הרוחנית והיסוד של חייו, והוא מוותר על שיעור התורה הקבוע, מקצץ בזמן התפילה, או ממעיט בצדקה ובמעשים טובים, מפני שהוא בטוח שהעסק והממון הם החיטה והעיקר שאותו אסור להפסיד, ואילו הרוחניות היא משא זניח שאפשר לוותר עליו בעת צרה, אך האמת היא הפוכה לחלוטין, שכן התורה, התפילה והמצוות אינן משא עודף, אלא הן הגלגלים, קורות התמיכה וכלי העבודה האמיתיים שמחזיקים את עגלת האדם ומאפשרים לו לשרוד את מהמורות החיים, ומי שמשליך את הרוחניות כדי להקל על עול הפרנסה, סופו שעגלתו תישבר לחלוטין באמצע העליה, ואז גם הגשמיות שבעבורה הקריב את הכל תרד לטמיון ולא תישאר בידו מאומה. הבדל זה בהערכת השווי של הדברים בין העולם הזה החולף לבין העולם הבא הנצחי, מומחש בצורה נפלאה בסיפור המפורסם על תלמידו של הרב הקדוש מאפטא זצ"ל, בעל ספר אוהב ישראל, והוא מעשה שהיה באדון הלפרין, יהודי עשיר ונכבד, שבבעלותו היה שעון זהב עתיק ונדיר ביותר, שעבר אליו בירושה מאבותיו, והיה מעשה אומן מופלא, מעוטר באבנים טובות ובפיתוחים מרהיבים, וכל גדולי המומחים היו משתוממים מיופיו ומדיוקו. השעון היה נכס המשפחה המרכזי וערכו נאמד בלמעלה מחמש מאות לירות זהב, שהיו הון תועפות שלא היה כדוגמתו באותם ימים, ולימים, גלגל הגלגל וירד אדון הלפרין מנכסיו בעקבות משבר קשה בעסקיו שברוסיה, חובותיו תפחו, והוא הגיע למצב שבו היה עליו למכור את השעון היקר כדי להציל את משפחתו מרעב ומחרפת בית האסורים. הוא ניסה למכור את השעון באזור מגוריו, אך בשל המיתון הכבד ששרר באותה תקופה, איש לא היה מסוגל לשלם את ערכו האמיתי של החפץ הנדיר, ובצר לו, נטל הלפרין את השעון והפליג למרחקים, עד שהגיע לעיר קנטון שבסין, שם נודע כי חי סוחר חפצי אמנות ועתיקות עשיר מופלג, המשוגע לדבר וקונה שעונים נדירים. כשהציג הלפרין את השעון בפני הסוחר הסיני, אורו עיניו של העשיר, והוא הבין מיד כי מדובר ביצירת מופת שאין שנייה לה בעולם כולו, ובלי להתווכח על המחיר ובלי להסס, ספר הסוחר את כל הסכום העצום במזומן ובשטרות בנקאיים, ורכש את השעון בסכום של תרי"ב רובל, שהוא כמניין אותיות תשובה, ואדון הלפרין שמח שמחה עצומה, כי הרגיש שהישועה הגיעה, הפקיד את רוב המעות בבנק המקומי לקבלת שטרות לפרעון ברוסיה, שמר חלק מהמזומנים בארנקו, והמתין בבית המלון להפלגה חזרה לביתו למחרת בבוקר.
אולם, באותו הלילה התרחש אסון נורא, ושרפה עצומה פרצה ברובע המגורים ובבית המלון שבו התאכסן, והאש התפשטה במהירות מבהילה מכוח הרוח וכילתה עשרות מבני עץ. הלפרין התעורר בבהלה והצליח למלט את נפשו החוצה ברגע האחרון ממש, כשרק בגדיו לעורו, וכל חפציו האישיים, חסכונותיו, ארנק המזומנים ושטרות הבנק עלו באש ונשרפו כליל, והוא נותר עומד ברחוב זר, במדינה מרוחקת, חסר כל לחלוטין, מבלי יכולת להוכיח את בעלותו על הכסף ומבלי פרוטה אחת כדי לקנות אוכל או כרטיס הפלגה חזרה למולדתו. מיואש ושבור לבב, התהלך הלפרין ברחובות העיר הזרה והחל לבכות, ופתאום, בתוך תהום הייאוש, נצנצה במוחו מחשבה עמוקה, והוא הבין שהשעון העתיק, שהוא חפץ מוחשי וקיים, נמצא כעת שלם ובטוח אצל הסוחר הסיני, בעוד שכל השטרות והממון שנראו לו כה בטוחים נהפכו לאפר חולף בתוך דקות ספורות. הוא רץ בבהלה אל ביתו של הסוחר הסיני, נפל לרגליו, סיפר לו בבכי קורע לב על השריפה הנוראה שפקדה אותו, והתחנן לפניו שהוא מבקש ממנו לקחת את הכסף שנותר בבנק, לבטל את העסקה ולהחזיר לו את השעון שלו, כי הכסף נשרף ואיננו, אך השעון נותר קיים וקיבל ערך עצום בעיניו. הביט בו הסוחר הסיני במבט מלא רחמים אך ענה לו בתקיפות שידידי היקר, אני משתתף בצערך העמוק, אך העסקה נחתמה וכבר אינה ניתנת לביטול, שכן בחרת להחליף את השעון בעל הערך הממשי והנצחי בשטרות נייר זמניים וחולפים, משום שהם היו נראים לך באותו הרגע כדבר החשוב ביותר לפתרון בעיותיך, והניירות נשרפו באש כמנהגו של עולם, אך השעון הנדיר נותר אצלי בבטחה ואינני מחזיר אותו. השעון העתיק של אדון הלפרין הוא הנמשל המדויק ביותר לחיי האדם בעולם הזה, שכן התורה, המצוות, המעשים הטובים וקביעות העתים לרוחניות שאדם אוסף במהלך שנות חייו הם כמו השעון היקר, והם בעלי ערך נצחי, מהותי וקיים, ששום שריפה, משבר, מיתון או פגע בעולם אינם יכולים לגעת בהם, להפחית מערכם או להשמיד אותם, והם המלווים את האדם לעולם הבא. לעומת זאת, נכסי העולם הזה, הממון, הרדיפה אחר המותרות וההצלחה החומרית השטחית הם כמו שטרות הנייר, שהם יכולים להיראות נוצצים, מבטיחים והכרחיים מאוד ברגע מסוים, אך הם זמניים, חולפים כהרף עין, ובשעת המבחן האמיתית של החיים ושל הנצח, הם עלולים להפוך לאפר ולא להותיר בידי האדם דבר, והמשפיע החסידי הוסיף על מעשה זה, כי בזכות דבקותם והקפדתם העצומה של בני משפחת הלפרין לדורותיהם על שמירת השבת וקביעת עתים לתורה בכל מצב, הם זכו בסופו של דבר לניסים גלויים ולשחזור מעמדם, שכן הכלל הרוחני קובע שמי שמוסר את נפשו על העיקר ואינו משליך אותו מהעגלה, בסופו של דבר, העיקר הוא זה ששומר עליו ומציל אותו מכל פגע.