ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה' (כה, כב)

מפרש רש"י הקדוש על אתר: רבותינו דרשוהו לשון ריצה, כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, כשהייתה עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת. דבר אחר: מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות.

מדרש תנחומא (פרשת פקודי, סימן ג) מוסיף נדבך מפליא על הרגעים הללו ומגלה לנו כיצד יצירת הוולד מתרחשת. חז"ל מספרים שכאשר אדם נוצר, המלאך מביא את הנשמה לפני הקדוש ברוך הוא ושואל מה יהא עליה, ואז מוליכים את הנשמה ומראים לה את גן עדן ואת הגיהנום, ומראים לה את המקום שבו תחיה ואת המקום שבו תפטר. ולא רק זאת, אלא שהגמרא במסכת נדה (ל:) מעידה שבבטנה של האם, נר דלוק לו על ראשו של עובר וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ומלמדים אותו את כל התורה כולה.

אך באותה שעה ממש, בתוך אותו חלל קדוש ומסתורי בבטנה של רבקה אמנו, התחוללה המריבה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. לא הייתה זו מריבה פיזית גרידא, אלא מאבק רעיוני, קיומי, על עצם האמונה בנצח. נתאר לעצמם את השיח והשיג שהתנהל שם, בין שתי הנשמות הללו, בחשיכת הרחם.

עשו מתנועע באי-שקט: בועט בדפנות ואומר אחי, אמור לי נא, כלום מאמין אתה שיש מציאות כלשהי מעבר לחשכה הזו? האם יש חיים לאחר הלידה, או שמא כל קיומנו אינו אלא הפרוזדור הצר והאפל הזה?

יעקב משיב לו בנחת, בקול חדור ביטחון: הן, אחי בוודאי ובוודאי שיש חיים נשגבים לאחר מכן. כל השהות שלנו כאן, בתוך הדוחק והאפלה, אינה אלא הכנה. אנו עתידים לצאת מכאן אל מרחב עצום, אל עולם מלא אור, ושם נחיה את החיים האמיתיים.

עשו צוחק בלעג, בועט שוב ואומר: אילו הבלים אתה סח! וכי סבור אתה שיש חיים לאחר היציאה? הרי המקום הזה הוא חזות הכל! כאן אנו ניזונים, כאן אנו גדלים, וכאן הוא הסוף המוחלט. אל תבלבל את מוחי בדמיונות שווא על מה ש"בחוץ". למה תעשה עצמך כשוטה בעיניי?

יעקב עונה לו: איני יודע את כל הפרטים הנעשים שם בחוץ, אחי, אך זאת ידעתי נאמנה: המבנה שלנו כאן מוכיח זאת. למה יש לנו רגליים מקופלות אם לא כדי ללכת עליהן שם? למה יש לנו פה סגור ועיניים עצומות? שם, בעולם האמיתי, נוכל להלך על רגלינו, נפקח את עינינו לראות, ונפתח את פינו כדי לאכול ולדבר.

עשו מתמלא כעס ואומר: עכשיו אני מבין לחלוטין שיצאת מדעתך! לאכול על ידי הפה? מה הבלים תדבר?! הלא קשורים אנו בחבל הטבור, וממנו אנו חיים. כל החיים אינם אלא החבל הקצר הזה– הוא המזין והוא המחיה, ובלעדיו אין לנו כל קיום. ברגע שהחבל הזה יינתק, זהו קצנו! המחשבה שיש חיים ללא חבל הטבור היא שגעון גמור שנוגד את כל חוקי המציאות שסביבנו.

יעקב בשלו: שמע נא אחי, אני מאמין ובטוח בזה חבל הטבור הוא רק אמצעי זמני כדי שנבנה את הכלים שלנו לקראת החוץ. והרי, פוק חזי, הרבה בני אדם היו כאן לפנינו, האמינו ביציאה, והם אינם נמצאים כאן עוד משום שהם כבר יצאו אל אותו עולם נהדר!

עשו מקניט אותו: וכי ראית מישהו מהם שחזר משם וסיפר שאכן חיים שם?! הם נעלמו באותה נקודה מפחידה שנקראת "לידה", ומאז לא נודעו עקבותיהם. דברי הבל אתה מדבר, מתוך פחד מן הקיצין הבלתי נמנע.

יעקב אומר ברעד של התרגשות. לא, אחי, לא: איני יודע בדיוק מה נעשה שם, אך דבר אחד עמוק אני יודע: בסוף, כשאצא, אראה שם את אמי. היא זו שנושאת אותנו כעת, היא דואגת לנו לכל מחסורנו, ושם– בחוץ– היא תאמץ אותי אל לבה ותדאג לי בגלוי.

עשו מתקומם? איזו אם ואיזו אמא?! היכן היא: האם רואה אתה אותה? האם נגעת בה אי פעם? מדוע אתה משגע אותי באמונות טפלות על יצור מופשט שאיש לא ראה?!

יעקב מסביר ברכות: אין הדבר כן. אף על פי שעינינו סגורות, מאמין אני שהיא עוטפת את כולנו. היא נמצאת סביבנו ובתוכנו, מחבקת כל תנועה שלנו, ואין דבר זולתה המאפשר את קיומנו כאן. איני יודע להסביר זאת במדע המצומצם של הרחם, אך זאת אני מרגיש בכל נימי נפשי: שעיניה צופות עליי, ולבה עמי.

עשו מניף ידו בייאוש ואומר: אם כן שמע, אין כאן שום אם, אין כאן שום עולם אחר, ואין כאן כלום מלבד החושך והחומר.

לפתע, הגיע הקץ. החלו צירי הלידה והרחם החל ללחוץ בעוצמה. יעקב הרגיש את המשיכה החוצה, נפרד מחבל הטבור, ובכוח גדול נפלט אל אוויר העולם. באותו רגע, כדברי הגמרא בנידה, בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, אך מיד נפקחו עיניו הגשמיות, הוא נשם את נשימתו הראשונה, וראה אור גדול ומאיר. הוא הביט למעלה וראה את פניה המחייכות והאוהבות של אמו, רבקה, כשהיא מחבקת אותו ומעניקה לו חיים חדשים. יעקב נולד אל העולם האמיתי.

ובתוך הרחם האפל, נותר עשו לרגע לבדו. הוא שמע את הניתוק, חש בהיעלמותו של אחיו, ופרץ בבכי מר ומבולבל בתוך החשכה: אוי, אחי איננו! הוא אבד לנצח! מסכן שלי, שדימה בנפשו שיש שם בחוץ איזה דבר מתוק, והנה הוא נעלם אל הכלום. והיה בוכה ובהבלי העולם בוכה בתוך האפלה, מבלי להבין שאחיו פשוט התחיל באמת לחיות.

הוויכוח הזה לא הסתיים ברחם הוא נמשך לאורך כל ימי. חייהם, והגיע לשיאו בסיפור המפורסם של מכירת הבכורה. התורה מספרת שעשו חזר מן השדה והוא עיף, ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה (בראשית כה, לב.) הגמרא במסכת בבא בתרא (דף טז עמוד ב) חושפת שבאותו יום מת אברהם אבינו, ועשו כפר בתחיית המתים ובחל חלקו של עולם. עשו נשאר באותה קונספציה של הרחם: "הנה אנכי הולך "למות, חבל הטבור קצר, העולם הזה הוא הכל אין חיים לאחר המוות, אז למה לי להשקיע ברוחניות, בבכורה, בעבודה שכולה הכנה לעולם הבא? אכול ושתה כי מחר נמות.

מעשה באדם עשיר גדול שלא האמין בעולם הבא, וכל ימיו לעג לחכמים ולמאמינים. כשחלה ועמד למות, קרא לבניו ואמר להם: אני משאיר לכם הון תועפות, אך יש לי בקשה אחת. תפרו לי תכריכים עם כיסים גדולים, ושימו בהם את כל שטרי החוב, הזהב והיהלומים שלי. אני רוצה לקחת את רכושי עמי. הבנים, בלית ברירה, עשו כדבריו. לאחר פטירתו, באחד הלילות, חלם אחד הבנים את אביו כשהוא עומד אובד עצות, תכריכיו קרועים וכיסיו ריקים. שאל אותו הבן: אבא, איפה כל הכסף? ענה לו האב בבכי: בני, כאן המטבע היחיד שעובר לסוחר הוא מצוות ומעשים טובים, הכיסים שנתתם לי לא הועילו בדבר, נותרתי בעירום ובחוסר כל. ההבנה העמוקה הזו, שהעולם הזה הוא רק שלב הכנה, משתקפת באופן מבהיל גם בהמשך הפרשה, כאשר מגיע הרגע שבו יצחק אבינו מבקש לברך את בניו. התורה מתארת את המפגש הטעון הזה במילים: ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדול (בראשית כז, א.) חז"ל במדרש רבה שואלים, מדוע כהו עיניו של יצחק? ואחת התשובות המרעישות היא: מחמת עשנן של נשות עשו שהיו מעשירות ומקטירות לעבודה זרה. יצחק, בקדושתו, לא יכול היה לשאת את הראייה של מי שמחבר את עצמו לחומריות המגושמת והאפלה של העולם הזה, ולכן כהו עיניו הגשמיות כדי שיוכל לראות דווקא בראייה רוחנית עמוקה.

כאשר יעקב אבינו נכנס לקבל את הברכות במקומו של עשו, הוא מגיע בלבוש בגדי עשו החמודות. יצחק מריח את בגדיו ואומר: ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' (בראשית כז, כז.) הגמרא במסכת סנהדרין (דף לז עמוד א) מגלה לנו שבאותו רגע נכנס עם יעקב ריח גן עדן. כיצד יייתכן שבגדיו של עשו הרשע מפיצים ריח של גן עדן? אלא שיעקב לקח את הלבושים הללו– שהם משל לחומריות ולעולם הזה– והפך אותם לכלי שרת עבור הרוחניות. הוא הראה ליצחק שניתן לקחת את ה"רחם" הגשמי, את השדה, את האוכל והלבוש, ולרומם אותם לקדושה. לעומת זאת, כשיצחק מברך את עשו, הוא אומר לו: הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, ועל חרבך תחיה (בראשית כז, לט- מ). יצחק מעניק לעשו בדיוק את מה שהוא ביקש– את "משמני הארץ". הוא נותן לו את העולם הזה כמות שהוא, חומר גולמי ומנותק. עשו מקבל את מבוקשו ברחם, הוא מקבל את המיידיות, את הכאן ועכשיו.

המגיד מדובנא מביא על כך משל נפלא לאדם פשוט מן הכפר שהגיע לראשונה בחייו לעיר הגדולה, ונכנס להתארח בארמונו של אחד השרים העשירים ביותר במלכות. ישב הכפרי בטרקלין המפואר והמתין לשר. בינתיים, נכנס המשרת והניח על השולחן קערה קטנה ובה מלח ופלפל, וחתיכות קטנות של לחם יבש שנועדו רק כדי לעורר את התיאבון לפני הסעודה הגדולה. הכפרי, שהיה רעב מאוד מהדרך, התנפל על הלחם היבש והמלח, אכל ואכל עד ששבע לחלוטין ובטנו מלאה. כעבור שעה קלה, נפתחו דלתות הטרקלין, והמשרתים החלו להזרים לשולחן מגשים עמוסים במאכלי מלכים, בשרים משובחים, יינות עתיקים ומגדנות שלא נראו כמותם. הביט הכפרי במאכלים, החל לבכות ואמר: אוי לי, מילאתי את בטני בלחם יבש ובמלח, וכעת אין לי שום מקום לטעום ממאכלי המלכות הללו.

זהו בדיוק ההבדל בין יעקב לעשו. עשו הוא אותו כפרי רעב. הוא נכנס לעולם הזה, רואה את ה"חבל הקצר", את התאוות המיידיות, ומתנפל עליהן לחלוטין. הוא מוכר את הבכורה בשביל נזיד עדשים ואומר "למה זה לי בכורה". הוא ממלא את כרסו בלחם היבש של העולם הזה, וכשמגיעות הברכות האמיתיות, כשמגיע העולם הבא שהוא סעודת המלכים האמיתית, אין לו כבר מקום. הוא נותר בחוץ וצועק צעקה גדולה ומרה עד מאוד.

יעקב אבינו, לעומת זאת, מתאפק. הוא יודע שהלחם היבש והמלח של העולם הזה הם רק מנה ראשונה, מעורר תיאבון. הוא שומר את התיאבון שלו, את השאיפות שלו ואת הכוחות שלו בשביל הדבר האמיתי– בשביל חיי הנצח, בשביל המפגש הגלוי עם אמו ועם השכינה הקדושה בחוץ.

זהו עומק דברי רש"י: "ומריבים בנחלת שני עולמות". עשו רוצה את נחלת העולם הזה, את הרחם הזמני, כי מבחינתו אין בלתו. יעקב אבינו, לעומת זאת, מבין שהעולם הזה אינו אלא פרוזדור בפני העולם הבא, כדברי התנא במסכת אבות (פרק ד משנה טז): התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין. אנו צריכים לחיות עם ההכרה הזו יום יום, לדעת שכל קושי וכל חשיכה בעולם הזה הם רק שלב בבניית הכלים הרוחניים שלנו. עלינו להשתמש בכל הכלים שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, ברגליים כדי ללכת לבתי מדרשות בפה כדי לעסוק בתורה ובתפילה– ולהכין את עצמנו בכל רגע לטרקלין, כדי שכאשר נצא מכאן אל האור הגדול.