ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה' (כה, כב)

פירש רש"י: "ותלך לדרש את ה' – לבית מדרשו של שם." מובא במסכת פסחים (כב:) ומסכת בבא קמא (מא).: "תניא, שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתין שבתורה. כיון שהגיע ל'את ה' אלקיך תירא' פירש... עד שבא רבי עקיבא ולימד: את ה' אלקיך תירא– לרבות תלמידי חכמים."

על דברי חז"ל ורש"י שהליכתה של רבקה היתה לבית מדרשו של שם, מתעוררת קושיה עצומה: מדוע הוצרכה רבקה ללכת למקום מרוחק כל כך? הלא בביתה שלה ממש ישבו ופעלו שני צדיקים עצומים, ענקי עולם– אברהם אבינו ויצחק אבינו עליהם השלום. מדוע היא לא שאלה את פיהם, ולמה לא ביקשה מהם לבאר לה את פשר המאבק המתחולל בבטנה?

כדי לבאר זאת, יש להקדים את המובא בגמרא במסכת פסחים לגבי התנא שמעון העמסוני. הוא היה דורש כל מקום שנאמר בו בתורה התיבה "את" כדי לרבות דבר מה נוסף, עד שהגיע לפסוק "את ה' אלקיך תירא" וחזר בו, שכן אמר: כיצד ניתן לרבות דבר נוסף ולהשוותו ליראתו של הקדוש ברוך הוא? תלמידיה שאלו אותו: רבי, כל אותם מקומות שדרשת מה יהא עליהם? וענה להם: כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא "ודרש: "את ה' אלקיך תירא– בא לרבות תלמידי חכמים.

ויש להבין, מדוע שמעון העמסוני לא רצה לדרוש דרשה זו בעצמו, וכי נעלם מעיניו שיש לירא ולכבד תלמידי חכמים?

והביאור הוא בדרך מליצה: שמעון העמסוני, שהיה רב ומרא דאתרא בדורו, חשש לדרוש בעצמו ש"את" בא לרבות תלמידי חכמים, שמא יחשדוהו בני עיירתו שכל כוונתו בדרשה זו היא בשביל כבודו האישי, כדי שהם יכבדו וירוממו אותו. משום כך העדיף לפרוש מהדרשה ולא לדרוש דבר. אולם רבי עקיבא, שהגיע מאוחר יותר ולא היה הרב המקומי של אותו המקום, יכול היה לדרוש זאת בלבם שלם ובלי שום חשש של נגיעה אישית, שהרי כולם ידעו שהוא דורש זאת לכבודה של תורה ולא לכבודו שלו. מכאן אנו למדים יסוד גדול בדרכי ההנהגה: לעיתים קרובות, רב ומנהיג מקומי אינו יכול לדרוש בפני אנשי מקומו דברים שיש בהם תוכחה או דין, מחשש שהדברים יתפרשו בצורה לא נכונה או כאילו יש לו נגיעה בדבר. במצבים כאלו, יש צורך לשמוע את הדברים דווקא מפי אדם חיצוני, שאינו קרוב או מוכר, כדי שהאמת תישמע בצורה הצרופה והנקיה ביותר. זהו בדיוק העומק בהליכתה של רבקה: רבקה אמנו חשה בצער העיבור הנורא והרגישה שמדובר בדין ועונש משמים. כאשר ראתה שיצחק ואברהם, למרות קדושתם העצומה, אינם אומרים לה דבר ואינם מוכיחים אותה, היא הבינה שהם נמנעים מכך מחמת קירבתם המשפחתית וכבודה. היא הבינה שתוכחה ודין מעין זה אינם יכולים להישמע מפי הבעל או החמי, אלא צריכים להישמע מפי רב מובהק ונביא שאין לו נגיעה אליה, ולכן "ותלך לדרש את ה'" – לבית מדרשו המרוחק של שם, כדי לשמוע את דבר השם בלי שום מסכים ונגיעות.

בהמשך המעשה נאמר "ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את ה'". חז"ל מלמדים אותנו שהקדוש ברוך הוא שמע לתפילתו של יצחק מפני שהוא "צדיק בן צדיק", ואילו תפילתה של רבקה לא התקבלה באותו אופן מפני שהיתה "צדיק בן רשע" (שהרי היתה בתו של בתואל הרשע).

כאשר חשה רבקה בצער העיבור הנורא, עלתה בליבה תמיהה כואבת: "אם אני באמת אישה רשעה, והיסורים המרעישים האלו מגיעים לי בגלל שבאתי מבית של רשעים. אני מבינה זאת אך מצד שני, הרי חזרתי בתשובה, הצטרפתי לכלל ישראל ואני נשואה לצדיק במעלה הגדולה ביותר, ואם כן– למה זה אנכי סובלת בצורה כה חריגה וקשה?". רבקה היתה נבוכה ולא הבינה מדוע צדיקים סובלים.

על כך ענה לה הקדוש ברוך הוא בנבואה: "שני גוים בבטנך". יש כאן חשבון שמיים עמוק שאנחנו בני האדם לא מסוגלים להבין עד הסוף. עשיו הרשע ילך בדרך קלה, יזכה לטוב ושלווה בחייו בעולם הזה, ואילו יעקב הצדיק, בחיר האבות, יעבור מסלול חיים רווי מכאובים, צער, גלות ותלאות אצל לבן ובחייו האישיים. זהו היסוד הגדול של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". התורה מגלה לנו דרך דברי השם לרבקה, שהנהגת השם בעולם אינה מבוססת על שכר מיידי וגלוי בעולם הזה. הצדיקים עוברים כור היתוך של יסורים כדי לזכך ולרומם את נשמתם, ואילו הרשעים מקבלים את שכרם המועט בעולם הזה כדי להאבידם מן העולם הבא. התפקיד שלנו כאנשים מאמינים הוא להשליך את יהבנו על הקדוש ברוך הוא, לקבל את הנהגתו באמונה תמימה ובלי שאלות, מתוך ידיעה ברורה ומוחלטת שכל מה שעושה השם– לטובה הוא עושה, וציווה עלינו זו אמת.