הקל קול יעקב והידים ידי עשו (כז, כב)

יעקב אבינו נכנס אל יצחק אביו כשהוא לבוש בבגדי עשו, ויצחק, שעיניו כהו, מנסה לזהות מי עומד לפניו. הוא ממשש את ידיו של יעקב, מרגיש את עור גדיי העזים השעיר, ומצד שני שומע את קולו העדין, קול שמזכיר שמיים ורוחניות. באותו רגע מטלטל, מתבטא יצחק אבינו במשפט: "הקל קול יעקב והידים ידי עשו."

בעלי המוסר אמרו כמה קל לאדם להיות במדרגת "קול יעקב"! כשאדם מגיע לבית הכנסת, מתפלל בכוונה, שומע שיעור תורה מרומם או חווה רגע של התעוררות רוחנית. הוא כולו אחוז שרעפים באותם רגעים הוא מבטיח לקדוש ברוך הוא, ובעיקר לעצמו, שהנה– מהיום הכל משתנה. הוא הולך לפתוח דף חדש, להיות טוב יותר, רוחני יותר, ישר יותר. הכל בסדר, הכל "קול יעקב." אבל המבחן האמיתי."הוא לעולם לא ב"קול", המבחן האמיתי הוא ב"ידיים". ברגע המעשה כשאדם יוצא מבית המדרש ואל תוך עולם העסקים, החומר והמציאות הגשמית פתאום, הידיים משתנות והופכות ל"ידי עשו". הוא שוכח את כל ההבטחות, נכנס למרוץ החיים, ונופל למחשבה המוכרת המובאת בפרשת עקב "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), הוא מתחיל להרגיש שהוא ורק הוא, מנהל את העולם, ומנתק לחלוטין את ה"ידיים" מה"קול" שדיבר רק לפני רגע. בעניין זה, ישנו משל שכל אחד מאיתנו מכיר מקרוב. בדורנו, לכל בחור ולכל אדם יש שעון מעורר, וליתר דיוק– "את פונקציית ה"נודניק בטלפון. בלילה, כשהאדם הולך לישון, הוא מלא ברצונות טובים, הוא בבחינת "קול יעקב" מובהק: "מחר אני קם מוקדם, מגיע ראשון למניין, לומד שעה לפני התפילה". הוא מכוון את השעון והולך לישון בתחושת רוממות.

אבל מה קורה בבוקר? השעון מתחיל לצלצל. זהו רגע האמת, רגע המעשה. ומה עושות הידיים? האדם, חצי רדום, פשוט מניף את ידו, דופק על השעון בעצבים ומפעיל את ה"נודניק" שוב ושוב, כדי להרוויח עוד כמה דקות של עצלות. השעון המצלצל כאילו צועק עליו באותם רגעים": הקול קול יעקב והידיים ידי עשו"! אתמול בלילה הבטחת בקול של יעקב, אבל עכשיו בבוקר– המעשה של הידיים שלך הוא מעשה של עש ו" אנחנו חייבים להיזהר שההבטחות הרוחניות שלנו לא יישארו רק בגדר דיבורים של לילה, אלא יתורגמו למעשים של בוקר.

הפער הזה, בין התדמית והדיבור לבין המציאות, מזכיר סיפור משעשע ביידיש על יהודי פשוט שהגיע לעיר מרוחקת. כשהגבאי שאל אותו לשמו, ענה: "יוסל'ה רוזנטל". הגבאי, מרוב רעש "והתרגשות, שמע בטעות "יוסל'ה רוזנבלט– הלא הוא החזן המיתולוגי והמפורסם ביותר בדורות הקודמים! השמועה פשטה בעיר כמו אש בשדה קוצים: "יוסל'ה רוזנבלט הגדול נמצא אצלנו לשבת!". כל בני העיר נהרו בהמוניהם לבית הכנסת, הצטופפו בעזרת הגברים וחיכו לשמוע את קולו המרטיט.

בליל שבת, ניגש הגבאי בכבוד עצום אל האורח וביקש ממנו לגשת לעמוד לקבלת שבת. האורח סירב ואמר ביידיש "איך דארף האלטן דעם קול" (תרגום מילולי: אני צריך להחזיק/לשמור את הקול). הגבאי הנהן בהבנה וחשב לעצמו: "בוואדי, "הוא שומר את קולו היקר לתפילת שחרית. בבוקר, שוב ביקשו ממנו לגשת ל"שוכן עד", ושוב הוא סירב באותו משפט "איך דארף האלטן דעם קול". חשבו: אה, הוא שומר את עצמו לתפילת מוסף, שם העיקר". הגיעה תפילת מוסף, והוא בשלו– מסרב לגשת.

במוצאי שבת, כשהתפילות הסתיימו והאכזבה בקהל הייתה עצומה, ניגש אליו הגבאי המתוסכל ושאל אותו: "תגיד לי, השבת כבר נגמרה, על איזה קול אתה מדבר? למה היית צריך להשאיר ולשמור את הקול שלך כל השבת?". ענה לו היהודי בפשטות: "תבין, יוסל'ה רוזנבלט הוא חזן ענק, אבל אני יוסל'ה רוזנ- טל... אין לי קול ואין לי מושג בחזנות. אם הייתי ניגש לעמוד, כולם היו מגלים מיד שאני לא יודע לשיר וכל הבלון היה 'מתפוצץ. הייתי חייב 'להשאיר את הקול– כלומר, לשמור על השמועה והתדמית שאני חזן גדול, כדי שהרושם הזה ימשיך הלאה." בעבודת השם אנחנו לא יכולים רק "להשאיר את, הקול". אי אפשר להסתפק בתדמית חיצונית, בדיבורים יפים וברושם רוחני, מבלי שיש מאחוריהם כיסוי במציאות. הדיבורים חייבים לרדת אל הידיים, אל המעשים בפועל. אם נתבונן בתחילת הפרשה, התורה מספרת לנו על יעקב ועשו "ויגדלו הנערים" (כה, כז). ומסביר שם רש"י: "כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם, כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה." כלומר, כל עוד היו קטנים, לא הבחינו בשום סימן המבדיל ביניהם ושניהם נראו אותו דבר, ורק כשגדלו פירש כל אחד לדרכו.

האם? עשו היה סתם רמאי קטן ושחקן אלא מובא בספרי חסידות (גם ה ''שפת אמת) עשו היה פוטנציאל רוחני אדיר 'עשו היה 'איש יודע ציד! כי היה לו כוח מיוחד בשורשו לצוד את הסטרא אחרא, לצוד את היצר הרע ולברר את הניצוצות מהמקומות הכי נמוכים בעולם. לכן הוא שאל את 'יצחק 'איך מעשרין את המלח ואת התבן– מלח ותבן הם דברים שהם פטורים ממעשר, הם מסמלים את הפסולת והיובש של העולם. עשו רצה להראות שיש לו כוח לקדש אפילו את הפסולת! יצחק אבינו ראה את הפוטנציאל הזה ואהב אותו, כי הוא רצה שעשו ישתמש בכוח הציד שלו לטובה. אילו עשו היה נשאר בבית המדרש עם יעקב, ה'קול' וה'ידיים' היו מתחברים והעולם היה מגיע לתיקונו. אבל עשו השאיר את הכל רק בדיבורים ובפה, וברח אל השדה." כשאנו מנתקים את ה"קול" מה"ידיים", אנו עלולים ליפול לעיוות מוחלט של המציאות. זה מזכיר את הסיפור על אותו יהודי שרצה לברר על בחור מסוים בישיבה עבור בתו. הוא הלך לראש הישיבה, והרב, שידע שהבחור אינה מתאים כלל וכל התנהגותו אינה לעניין, עמד בפני דילמה קשה: מצד אחד חובתו להגיד את האמת, ומצד שני הוא נזהר מאוד מאיסור לשון הרע. חשב הרב וניסח זאת כך: "תשמע, הבחור הזה... אצלו הכל לא בסדר."

לא עוברים שבועיים, והרב שומע שהבחור התארס, ולא עם מישהי אחרת אלא עם בתו של אותו יהודי שבא לברר! כעבור זמן מה פגש הרב את האב המאושר, איחל לו מזל טוב, והאב פנה אליו בהתרגשות: "כבוד הרב, הכל בזכותך! הכל בזכות הברור שעשיתי אצלך!". הרב נדהם ושאל: "בזכותי?! הרי אמרתי לך שאצלו הכל לא בסדר." חייך האב ואמר: "נכון מאוד! באתי הביתה, וסיפרתי לבת שלי שהרב אמר שאצלו 'הכל' לא בסדר. ישבנו וחשבנו: מה זה 'הכל'? נו, הבחור כנראה לא יהיה חזן בבית הכנסת, ולא יהיה שוחט, ולא יחזור על התורה בעל פה... בסדר, אז ה'הכל' הזה לא בסדר. אבל חוץ מה'הכל' הזה– הרי הכל בסדר גמור! הרי כתוב בתורה בפרשת 'וירא: 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה (בראשית כא, יב), אז הבנו שחוץ מהפרטים הקטנים האלה, הוא בטח בחור מצוין." זהו בדיוק העיוות שאדם עושה לעצמו לפעמים. הוא רואה שהמעשים שלו ("הידיים") אינם תואמים את הדיבורים שלו ("הקול"), ובמקום לתקן את המעשים, הוא מתחיל לעקם את המציאות, לתרץ תירוצים ולספר לעצמו סיפורים ש"חוץ מזה הכל בסדר."

חז"ל מלמדים אותנו במדרש בראשית רבה (פרשה סה, סימן כ) יסוד מלחמתי עצום "אמר רבי יוחנן: בשעה שהקול קול יעקב מצפצף בבתי כנסיות– אין הידיים ידי עשו. ואם לאו– הידיים ידי עשו." המשמעות העמוקה היא, שכאשר ה"קול" שלנו אמיתי, כשהתורה והתפילה בבתי הכנסיות ובבתי המדרש הן חזקות, פנימיות ומחוברות ללב– יש להן את הכוח להכניע ולבטל את "ידי עשו" שבעולם, ולשמור עלינו מפני הרוע והגשמיות השלילית.

כפי שאומרת המשנה במסכת אבות (פרק א, משנה יז): "שמעון בנו אומר... ולא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה," והגמרא במסכת חגיגה (יד:) משבחת את מי ש"נאה דורש ונאה מקיים", ומציינת שיעקב אבינו היה נאה דורש ונאה מקיים – הדיבור והמעשה שלו היו אחד. התפקיד שלנו הוא לא לפרוש כמו עשו, ולא להסתפק ב"להשאיר את הקול" כמו אותו חזן. התפקיד שלנו הוא לחבר בין הקול לידיים. לדאוג שהקול רוחני, העדין והקדוש של יעקב אבינו– הקול של התורה, של התפילה ושל ההבטחות הטובות שלנו– יחדור לתוך המעשים היומיומיים שלנו, ינהיג את הידיים שלנו בעבודה, בבית וברחוב.