ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק (כה, יט)

אנו יודעים הרי שאברהם אבינו היה עמוד האמונה בעולם, הראשון שהכיר את בוראו והנחיל את האמונה לדורות. אברהם כולו אמונה צרופה. ומהו עניינו של יצחק? יצחק הוא לשון צחוק ושמחה, כפי שאמרה שרה אמנו: "צחוק עשה לי אלוקים" (כא, ו). בספר "עבודת פנים" מובא יסוד עצום: השמחה האמיתית של האדם אינה נובעת מכסף, מכבוד או מתענוגי העולם הזה. השמחה האמיתית והיחידה היא שמחה שמגיעה מתוך אמונה! וזהו "העומק של "אברהם הוליד את יצחק– האמונה (אברהם) היא זו שמולידה בלב האדם את השמחה האמיתית (יצחק). כשאדם מאמין באמת, הוא שמח באמת. עד כאן צד האמונה והשמחה.

לעומת זאת, מה קורה בצד ההפוך, בצד של הדאגה? שלמה המלך אומר במשלי: "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב, כה). ומסביר שם הרלב"ג: "כי אין בדאגה תועלת כלל, אך נזק". ועוד כתבו חכמי המוסר כי הדאגה על דבר שכבר חלף ועבר היא שגעון של ממש! אדם שדואג על העבר, יכול לקבל "תעודת לא נורמלי "עם חותמת של הרלב"ג.

כמו שאומר הפתגם העממי: מזל שהדאגה אינה מועילה כלל. כי אילו הדאגה הייתה מועילה במשהו, אנשים מרוב חששות וחרדות היו דואגים כל כך, עד שהיו זקוקים למכונות הנשמה מרוב דאגה! מתוך שהאדם רואה שהדאגה לא משנה דבר, הוא יכול וצריך להפסיק לדאוג. במקום דאגה, עלינו לחיות בביטחון מוחלט. בספר "חובות הלבבות" (בשער הביטחון, פרק א) מגדיר רבינו בחיי את מהות הביטחון: "מהות הביטחון היא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו חזק בביטחונו במי שבוטח עליו... כאילו הבטיחו השם יתברך". אדם צריך ללכת ברחוב בתחושה פנימית חזקה שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הבטיח לו באופן אישי לדאוג לכל צרכיו. ומסופר על רב מירושלים שהגיע לחוץ לארץ וחיפש אכסניה ללון בה. הוא ביקש להתארח בבית של יהודי שומר תורה ומצוות, ולכן חיפש דלת עם סימן היכר מובהק– מזוזה. הוא מצא בית כזה, דפק על הדלת, ולהפתעתו פתח לו גוי. לא הייתה לו ברירה אלא להיכנס. למחרת, שאל הרב את הגוי: "מאיפה יש לך מזוזה בפתח הבית?". ענה לו הגוי: "אני חבר של יהודי, קניתי את זה ממנו". שאל הרב: "אני יכול לבדוק את הכתב שבתוכה?". הגוי הסכים, הרב הוריד את בית המזוזה, פתח אותו–! והנה הוא ריק לחלוטין אין קלף ואין אותיות. תמה הרב ושאל: "הרי אין פה כלום, איפה המזוזה?". ענה לו הגוי בפשטות: "אה, אתה מתכוון לפתק של הוראות השימוש שהיה בפנים? זרקתי אותו, כי אני כבר יודע לבד איך להתנהג."

כך בדיוק נראים חייו של אדם בלי אמונה. הוא הולך, מתקדם ומנסה לחיות, אבל בלי "הוראות השימוש" של התורה והאמונה, הכל ריק מבפנים. "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" – השמחה היא תולדה של האמונה.

והאבות הקדושים החדירו בנו את האמונה הזו דרך כוחה של התפילה. בפרשתנו כתוב: "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא" (כה, כא). הרי לפי סדר הדברים, התורה הייתה צריכה לכתוב קודם שרבקה הייתה עקרה, ורק אז שיצחק התפלל עליה. מדוע הקדימה התורה את "ויעתר יצחק" לעקרותה של רבקה? מבאר רבינו בחיי בפירושו על התורה: הקדמת התפילה באה ללמדנו שהתפילה היא עיקר התכלית! אין העקרות סיבת התפילה, אלא התפילה היא סיבת העקרות. אנשים חושבים לפעמים שחסר להם משהו (בריאות, פרנסה, ילדים) ולכן הם צריכים להתפלל כדי להשיג את המטרה. אך האמת היא הפוכה לחלוטין: המטרה שלשמה נבראנו היא עצם הקשר והתפילה לקדוש ברוך הוא! החיסרון וה"עקרות" הם רק האמצעי ששולח לנו הבורא כדי שנזכור לפנות אליו ולהתפלל.

לפעמים אדם הולך שפוף ורצוץ לבית הכנסת, וחושב לעצמו באנחה: "נו, עוד פעם שחרית, עוד פעם מנחה...". הוא לא מבין שכל מה שהוא עובר בחיים נועד רק כדי להביא אותו לדבר עם השם. מעשה באדם שנכנס לבית הכנסת, התעטף בציצית, ועוד לפני שהספיק להוציא את התפילין, ניגש אליו הגבאי, הוציא200 דולר ואמר לו: "קח ותלך מפה". היהודי הופתע: "מה קרה?". אמר לו הגבאי: "אני רואה שאתה סוחר ממולח, קח 2,000 דולר, רק אל תתפלל פה היום". תמה היהודי: "אתה חושב שבאתי בשביל כסף? אפילו תיתן לי מיליון דולר אני לא מוותר על התפילה שלי!" אמר לו הגבאי: "אם התפילה שווה בעיניך יותר ממיליון דולר, למה לא רואים את זה עליך כשאתה נכנס? אתה נראה כאילו הכריחו אותך לבוא בקושי. אם זה שווה מיליון דולר– צריך להרגיש את זה בכל איבר."

והגבאי הזה הוא בעצם משל ליצר הרע שמנסה "לקנות" אותנו. הוא מוכן לתת לנו שקט חומרי, נוחות, או סתם עצלות פשוטה, העיקר שנרפה, שנפסיק להתפלל בכוונה ונאבד את החיות של התפילה. הוא אומר לנו: "אל תתאמץ, הכל בסדר, קח את העצלנות ותנוח."

מניין מגיעה העצלות הזו בתפילה? מהקליפה של הפלשתים. התורה מספרת: "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו... סתמום פלשתים וימלאום עפר" (בראשית כו, טו). הבארות הן רמז למעיינות התפילה והקדושה. הקליפה של פלשתים מנסה "לסתום את מעיין התפילה באמצעות ה"עפר– עפר של עצלות, שגורם לאדם להרגיש שהתפילה היא מעמסה קבועה ומשעממת.

אך אדם שיודע שהקדוש ברוך הוא חפץ בתפילתו, משקיע בה עמילות. בספר "מעשה איש" (חלק ד' עמוד קנב), המרכז את עדויותיהם והנהגותיהם של תלמידי ביתו של מרן החזון איש זצ"ל, מובאת הלשון המדויקת והמבהילה על יחסו של ענק התורה לתפילה. תלמידיו מעידים ומספרים על "עמל התפילה של החזון איש זצ"ל- עד כלות הנפש "החזון איש עצמו התבטא בפני תלמידו המובהק הגאון רבי שרגא פייבל שטיינברג זצ"ל, ואמר לו בזה הלשון: שיגיעתו ועמלו בתפילה עולים בהרבה על יגיעתו בסוגיות החמורות והקשות ביותר שבש"ס. וכולנו יודעים איזה עמל תורה עצום ועילאי היה לו! וכן מובא בדברי הרמב"ן שכוח התפילה הוא עצום וביכולתו לשנות את חוקי הטבע ממש.

משום כך משתמשת התורה בלשון "ויעתר" ולא בלשון צעקה בעלמא. במסכת סוכה (דף יד עמוד א) אמר רבי אלעזר: "למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר? לומר לך: מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת רגזנות למידת רחמנות."

זהו הסוד הגדול של התפילה. היא מטה עוז ביד האדם לשנות את הטבע ואת הגזרות. האמונה היא הבסיס לכל, ועליה צריך לעמול יום- יום. לא לזרוק את "הוראות השימוש" החוצה כפי שעשה אותו גוי, אלא להכניס את האמונה הזו אל תוך הלב, אל תוך המזוזות ושערי הגוף והדעת, לחיות אמונה, ולהשקיע בעמל התפילה בכל כוחנו.