ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (כג, ב)

כתב הגאון ר' חיים ברלין זצ"ל במכתב אחרי פטירתו של הגאון ר' איצל'ה בלזר זצ"ל, "...וגם עמדתי אצלו ברגעי יציאת נשמתו, והוא צוה בצואתו שלא להספידו כלל, ואמנם רוח הבריות הי' נוחה הימנו, בפי כל חכמי העיר ולומדי', וגם בפי כל העם, עד שהקיפוני כולם שלא לשמוע לצוואתו, כמו שלא שמע הנודע ביהודה ז"ל לצוואתו של הפני יהושע ז"ל כמובא בפתחי תשובה יו"ד סימן שד"מ, אך הגאון מרא דאתרא הר"ש סלנטר החמיר בדבר, ופסק שלא לזוז מצוואתו, ואנכי הייתי מפשר בזה, והספדתיו הספד גדול בפניו, ואמרתי בהספידו, שהגם שצוה שלא להספידו, אמנם מצינו בתורה במיתת שרה אמנו, שהספד ובכי הם שני ענינים, כלשון הכתוב "לספוד לשרה ולבכותה", ובכי הוא על העדר והאבידה שהגיע לנו, במיתתו, ומצות ההספד הוא על ת"ח. על כן אם צוה המנוח שלא להספידו, ונשמע אליו בזה, שלא לספר בשבחו כלל, אולם על ההעדר לא צוה כלל, ולאשר בחייו הי' מעורר את העם למוסר ולבכי', גם עלינו לקיים היום מצות בכי' ולא הספד, והארכתי עוד בדברי מוסר עד שגעו כל העם בבכי'.

וזה הי' ביום י"א מנחם אב, ויה' בליל ש"ק שלאחריו, סמוך לאור הבוקר, בא המנוח אצלי בחלום, ואמר לי יישר כח על שלא הגדתי עליו שבח. ושאלתיו ממנו מה נעשה בדינו, בעולם ההוא, ואמר לי שדין של מעלה הוא חמור מאוד, שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, וביחוד מקפידים מאוד על דבורים האסורים שנדברו שלא כהוגן, ושאלתי עוד איך עלה דינו, והשיבני שכל ימות החול לא הניחוהו לבא אלי בחלום ולתת לי יישר כח, עד יום השבת, שנתנו לו מנוחה, והניחוהו להראות אלי בחלום, יותר לא דבר מאומה, ונעלם ממני, חלף הלך לו ולא ראיתיו עוד, הקיצותי וכו'.

ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכתה: מובא בחתם סופר חכמינו ז"ל אמרו במסכת שבת (קה:) "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו", יש להבין על פי משל, שמקובל שאת היהלומים ואבני החן גונזים באוצר שמור היטב, אולם לא סופרים אותם, כדי שתשלח בהם ברכה, שהרי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

לעומת זאת, דברים שאינם חשובים, המצויים בבית לרוב, אין מקפידים עליהם לשומרם בתוך בתי האוצר, אולם מאידך, סופרים ומונים אותם כדי להשגיח עליהם שלא יגנבו. למרות הספירה לא חוששים בעניין סימן הברכה, השורה בעיקר על דברים סמויים, כי חפצים אלו אינם חשובים, ולכן לא חוששים שמא לא יתרבו. הנמשל מובן, שחכמינו ז"ל אמרו "כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו". הקב"ה מחשיב דמעות אלו ביותר, שהרי ה' אוהב מאד את הצדיקים ואת זכרם, ולכן הוא שומר עליהן ומניחן בבית גנזיו. מאידך, הוא סופר אותן כי הוא אינו מעוניין שהן יתרבו, שהרי אין הוא מעוניין במיתת צדיקים ובהגעת צער ויסורים לישראל.

ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה: כתב בעל הטורים "ולבכתה - כ"ף קטנה, שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה". מובא באבני שוהם ונראה להטעים טעם נוסף מדוע אברהם לא בכה אלא מעט, ע"פ המובא בגמ' (מו"ק כז:) ששלשה ימי האבל הראשונים הם לבכי, ושבעת הימים הראשונים למספד.

והנה כשמתה שרה היה אברהם עדיין בהר המוריה, ומאחר וזמן ההליכה מהר המוריה לבית אברהם היה ג' ימים (כפי שמצינו בהליכתו "ויהי ביום השלישי וירא את המקום"), הרי שאברהם הגיע לביתו ממש בתום שלושת ימי הבכי, ולפיכך לא בכה אלא מעט.

מובא בדבש וחלב באופן אחר נוכל לבאר את מיעוט בכייתו של אברהם אבינו: שהואיל והעקידה היתה ביום הכיפורים, כידוע, וההליכה לביתו ארכה ג' ימים, הרי שהגיע לביתו בערב חג הסוכות, וממילא נותרו לו אך כמה שעות להתאבל על שרה, שכן בחג אין מתאבלים.

וישתחו אברהם לפני עם הארץ ה'נודע ביהודה' הלך לקבץ נדבה לדבר חשוב, והגיע לבית קמצן וגס רוח, אמר מלווהו של הנודע ביהודה שאין נאה לרב ללכת לביתו של זה, ענה לו הנודע ביהודה, כשצריך לחלוב פרה בעל כרחך מתכופפים לפניה וחולבים אותה, ולכן מוכן אני להתכופף לפניו, ובלבד שנוציא ממנו מטבע לצדקה.

גר ותושב אנכי עמכם: אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין. (רש"י) נאמר במדרש, כי בזכות עשרה הנסיונות של אברהם אבינו זכה לרשת את ארצן של עשר האומות. והלא אחד הנסיונות היה, שנצטרך אברהם לשלם מחיר גדול בעד קברה של שרה, בה בעת שהבטיח לו ה' יתברך את כל הארצות הללו.

נמצא איפוא, כי אילו היו בני-חת נותנים לו מיד את מקום הקבר, אזי לא היו לו אלא תשעה נסיונות בלבד ולא היה זכאי לקבל אלא רק תשעה ארצות, ואם-כן יתכן כי ארצם של בני-חת (החתי) איננו שלו.

זהו שאמר אברהם אבינו : "אם תרצו" - אם תתנו לי מיד את חלקת הקבר. הרי לא תהא לי זכות אלא רק על תשע ארצות, ו"הריני גר" - איני, איפוא, אלא גר בארצכם, שאיננה שלי, "ואם לא תרצו" – אם תסרבו לתת לי את המקום, הרי אתם מעמידים אותי בנסיון, וממילא כבר תהא לי זכות על עשר ארצות ואז "הריני תושב" - שכבר שייכת לי גם ארצכם "ואטלנה מן הדין"... פעם, רבו שני יהודים על חלקת אדמה קטנה . חיים התעקש שהיא שלו, ויענק'לה לא ויתר על כך שהאדמה שייכת לו. כדי לפתור את המריבה הם החליטו לעשות מה שכל יהודי היה עושה והם ניגשו אל הרב. הרב הקשיב לחיים וליענק'לה, ואז פשוט יצא והלך אל היער אשר בקצה העיירה. כשמצאו אותו הוא שכב על האדמה, והצמיד את אוזניו אל הקרקע . הרב קם , הביט בשני היהודים ואמר: "אני שאלתי את האדמה, והיא ענתה שהיא מוכנה לתת מעצמה לשניכם".

אברהם אבינו היה נזהר מאד בלשונו שלא להוציא דבר שאינו נכון, וממילא לא היה יכול לומר, שהוא גר בארץ זו שהרי כבר הבטיח ה' יתברך את הארץ. וכן לא רצה לומר, שהוא תושב, כדי שלא להרגיז את בני-חת. לפיכך אמר בלשון זו: "גר ותושב אנכי עמכם" – לשון שאפשר לפרשה בשני אופניה שכן פירוש הדבר הוא: אנכי ועמכם יחד הננו "גר ותושב", או שאני ה"גר" ואתם ה"תושב" - כפי שאתם מבינים זאת, או שאני ה"תושב" ואתם ה"גר" - כפי שאני יודע זאת.

"גר ותושב אנכי עמכם": אומר האור החיים הקדוש: 'כי חש אברהם לומר על עצמו שהוא תושב בעולם הזה, שהוא היפך מידת הצדיקים, שיודעים שאין העולם הזה אלא כפרוזדור, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום 'גר אנכי בארץ', לזה הקדים גר, והיינו כי הוא גר בעולם הזה, ורק אחר כך אמר לבני חת כי הוא תושב עמם.