ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי (כג, ט)

פתח אברהם ואמר בלשון מתנה סתם, 'ויתן לי', וסיים במקח, 'בכסף מלא'. וכן עפרון פתח 'לעיני בני עמי נתתיה לך', לשון מתנה סתם, והדר אמר 'ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא', שזה מקח גמור. ומאי האי. אלא, מבאר רבי יהודה פרץ זצ"ל (פרח לבנון [ברלין תע"ב]), וכן כתבו עוד מן המפרשים (עי' פנים יפות ד"ה שמעוני; ועוד), אברהם אבינו חשש שמא כעבור תקופה יבוא אחר ויטען כי הוא שכנו של עפרון באותה הקרקע, ואם כן מדינא דבר מצרא הוא קודם (עי' ב"מ קח) ויוציא את השדה מידי אברהם. לכן ביקש אברהם מעפרון שיתן לו את השדה במתנה. ואף על פי שישלם לו במיטב, 'כסף מלא', אבל 'יתננה לי', שיהא זה בדין מתנה ולא בדין מכירה, כי במתנה קיימא לן (כתובות מד). שאין דין בר מצרא.

תירוץ נוסף איתא ב'שפת אמת' (ליקוטים) ויסודו כבר ברבינו בחיי (כאן) שחשש אברהם לטענת אונאה. כי תכף תתגלה מעלת המקום ויתפרסם בחשיבותו, ואז יבוא עפרון ויטען כי המחיר אינו מצדיק את מכירת הקרקע, ונמצא בטל המקח. לכך אמר אברהם לעפרון שהוא מוכן לשלם עליה ארבע מאות שקל כסף, אבל הוא מבקש שיתן לו את הקרקע בתורת מתנה, ואחר כך יתן לו את דמיה שלא כנגד השדה. והשתא ליכא בהא אונאה, דבמתנה לא שייך אונאה.