ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי (כד, לט)

כתב רש"י, אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך. דקדק המשגיח הגרא"א דסלר זצ"ל, שרק בסיפור הדברים שאליעזר סיפר כתוב "אלי" חסר, ואילו כשאמר זאת לאברהם כתוב "אולי" מלא. וביאר, שהתורה באה ללמדנו פרשה בתורת הנגיעות, שכשיש לאדם נגיעה אין הוא מסוגל לראות כלל את האמת, ורק כשסרה ממנו הנגיעה אז הוא יכול לעמוד על אמיתת הדברים.

ולכן בתחילה כשהשביע אותו אברהם, אמר "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי", ובשעה זו עדיין היתה לו תקוה שיצחק ינשא לבתו, ולא היה יכול להרגיש נגיעה זו, וסבר ששאלתו היתה רק לטובת הענין ולא נכנסה בדעתו כוונתו על בתו, שהרי שאלו "ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם". אבל בספרו את הדברים לפני בתואל, כבר ראה שמן השמים נבחרה אשת יצחק, ולא היתה יותר תקוה שבתו תזכה ליצחק, וממילא בטלה נגיעתו והכיר את האמת, שכל שאלתו הקודמת היתה מצד הנגיעה בלבד, ולכן לא סיפר להם את המשך שאלתו האם להשיב את יצחק לפדן ארם, כי נתברר לו שלא אמר זאת אלא כדי לכסות את נגיעתו, ועל כן רמזה זאת התורה עכשיו "אלי" חסר, כי רק עכשיו נתגלה נגיעתו והכיר את האמת.

"ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו": כתוב בחז"ל שהגמלים של אברהם אבינו היו עם רסן בפיהם שלא יהיו רועים בשדות זרים. שואלים בעלי התוספות למה צריך היה לתת בפיהם רסן, הלא מצינו בגמרא שחמורו של רבי פנחס בן יאיר כל כך פעל בו קדושת אדונו עד שלא אכל מאכל שאינו מעושר, ובודאי גם גמליו של אברהם אבינו הרגישו בקדושת אדונם ולא יאכלו מן הגזל ?

בספר "שומר אמת" יישב שבכל זאת מאחר ויש על האדם חיוב לשמור על בהמותיו שלא יזיקו אין לו לסמוך על כך שמעצמם לא יאכלו. בספר "מקדש הלוי" ביאר: הרסן בגמליו של אברהם אבינו היה להראות לכל באי עולם איך הדרך להתנהג לשמור שמירה יתירה שח"ו לא יאכלו הבהמות משדות זרים.