ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל (כד, סד)

אמרו חז"ל (מדרש רבה ס, טו) אמר רב הונא, צפת שידו שטוחה בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו. ביאר הגאון ר' חיים זייצ'יק זצ"ל, מן המראה הזה שידו שטוחה בתפילה, ראתה רבקה והבינה כי מדובר באדם שהתרגשות לבו עוברת על גדותיה, כי פיו איננו מספיק לו להביע את קילוסי לבו, עד שהוא נזקק גם לבטא בידיו, וכל אבריו משבחים לה', וזה מה שהתבוננה במה שידו שטוחה בתפילה, ואמרה שאדם גדול הוא.

וכדברי חז"ל (מדרש תהילים, לה) שדוד המלך אמר להקב"ה שהוא משבחו בכל איבריו, והיינו שלכל אבר ואבר יש לו סגנון ושפה משלו איך להוציא מהלב את רגשי ההודיה ליוצר גופו ונפשו.

ואמרו בזוהר (שמות, יתרו) "ולא יראו פני ריקם", זה הוא סוד של זקיפת האצבעות, שכאשר האדם זוקף אותם למעלה, צריך שלא יזקוף ריקם, אלא בתפלה ובבקשות ובברכות.

כי הרמת הידים וזקיפת האצבעות מהוות ביטוי לרוב התפעלות והרגש הפנימי, שאותו לא ניתן להביע בשפת הדיבור, ולכן צריך לזקפם רק בתחנונים ובברכות.

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. בגמרא (ברכות כ.; כתובות יז.) מסופר אודות אמוראים שונים שלרום דרגתם היה כה רחוק ומשולל אצלם חשש הרהור, עד שלא היתה אשה דומה בעיניהם הטהורות אלא 'כי קאקי חיורי', היינו אווזים צחורים, או כסתם קורות עץ.

על פי זה ביארו בספרים (ייטב לב; אמרי אמת ויצא תרע"ה ד"ה ויהי; קרן לדוד תולדות ד"ה מה זה) בואו וראו: בפסוק הנ״ל כתוב שיצחק יוצא לשדה ומרחוק מגיעה רבקה רכובה על גמל ונערותיה עמה, "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" - יצחק שהיה באמת קדוש ופרוש ראה בעיניו 'גמלים באים' ותו לא.

אך בואו ונדלג לרגע ל'פרשת וישלח' שם מסופר שיעקב הכין לעשיו דורון שלם בשביל לשבר את עיני אותו רשע - עזים, רחלים. גמלים, פרות, פרים וכו', ולאחר מכן בסוף, שם את הנשים והילדים.

ומה כתוב שם: "וישא עשו את עיניו וירא את הנשים והילדים"...

מכל המשלחת הכבודה הזאת של בעלי החיים צדה את עינו רק את 'הנשים והילדים ', יודעים אתם למה?

כי זה עשו!!! ועשו שבתוך תוכו הוא שקוץ ומשוקץ טמא ונבזה אז כשהוא מביט הוא רואה מבין כל מאות בעלי החיים רק את 'הנשים' - כי זה הוא!...

אבל יצחק שהוא עצמו קדוש בצורה אמיתית רואה רק 'גמלים באים', הגם שהיו רכובים עליהם רבקה ונערותיה. לומר לך: "אדם רואה את מה שהוא בפנימיותו-את מה שהוא חושק לראות".