למה תעמוד בחוץ ואנכי פיניתי הבית (כד, לא)

פירש רש"י מעבודה זרההקשה הרה"ק בעל 'קדושת ציון' מבאבוב זצ"ל הי"ד, מהי טענת לבן 'למה תעמוד בחוץ'. וכי מנין לאליעזר לדעת שהוא פינה את הבית מעבודה זרה. בשלמא אם היה אומר תחילה 'הנה אנכי פיניתי הבית', היה מקום לשאול אחר כך למה אתה עדיין עומד בחוץ, אבל לפי סדר זה – שקודם שאלו ורק אחר כך סיפר לו שפינה הבית – אין דבריו מובנים.

ועוד קשה, מה מועיל מה שפינה לבן את הבית מעבודה זרה, בשעה שהוא עצמו – מלבד שהיה רשע, טמא ועובד עבודה זרה – אף היה הוא גופא דעבודה זרה, שכן היה מכשף (זוה"ק ויצא קסד) ומתרץ על דרך צחות, כי היא הנותנת. לבן הבין היטב שאליעזר לא יכנס אל הבית כל זמן שהוא נמצא בתוכו, כי הוא בעצמו 'חתיכא דאיסורא'. לכן הוציא עצמו מהבית, וכעת פנה לאליעזר ושאלו 'למה תעמוד בחוץ', הרי אתה רואה ש'אנכי פיניתי הבית'. כלומר, הרי אתה רואה שאני משוחח עמך כשאני נמצא כאן מחוץ לבית, ושוב אין בבית כל עבודה זרה, ותוכל להיכנס.

היה אומר במתק שפתותיו הרה"ק ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל (ליקוטים), ראו נא אלו פנים יש לאותו לבן, שתמורת בצע כסף של כמה פרוטות, הוא מוכן להפקיר את כל האלילים שלו, ולזרוק הכל החוצה מן הבית. אותו לבן האדוק שנזעק על גניבת אלוהיו, ומוכן לשם כך לרדוף למרחקים וגם להרוג את בנותיו (להלן לא, כג ואילך), הנה כאן בשביל רווח ממוני מועט, 'לצורך פרנסה', הוא משליך את אלוהיו לחצר האחורית בקלי קלות...

ואבא היּום אל העין (כד, מב(. פירש"י היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. לשם מה אכן הוצרך לקפיצת הדרך, ומה אם יתמהמה אליעזר שבוע או שבועיים עד שיביא את אשתו של יצחק.

מתרץ ה'תפארת שלמה' בדרך מוסר וזירוז, לפי שהיה לאליעזר תפקיד חשוב, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו (יומא כח:), לכן היה חבל להפסיד את השיעור היומי בכל יום. על כן קפצה לו הארץ למהר את השליחות שישוב מיד לתפקידו, ולא ימנע עצמו מבית המדרש אפילו יום אחד.

ואבוא היום: "יפה שיחתן של עבדי אבות" (רש"י). הפרשה מספרת כיצד הלך אליעזר לשדך את רבקה ליצחק. הסיפור נכתב פעמיים: פעם אחת כאשר הדברים התרחשו, לפי סדר המאורעות ופעם שניה כאשר אליעזר מגולל את הדברים באזני משפחת רבקה. שאל הרב מפוניבז', לשם מה הכפילות? הרי הפרטים בשני המקומות זהים כמעט לחלוטין? והרב השיב: בנוהג שבעולם שרוב השדכנים רואים הכרח לדבר בשתי לשונות, אצל צד החתן מדברים כך ואצל צד הכלה אחרת. הכל לפי ראות עיניהם כי נדמה להם שבדרך הזו יביאו את השידוך לידי גמר טוב. אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורתו של אברהם והוא בעצם "אבי השדכנים", בא ללמדנו שאין צורך כלל בתכסיסים אלו ואל להם לשדכנים לזוז כמלא הנימה מן האמת.

ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ואשת וגם הגמלים השקתה (כד, מו(. וכי כך מדבר שדכן, שעומד ומשבח את הכלה? והרי זה אינו מקובל, ששדכן יהלל את הכלה באזני בני משפחתה. הלא הם כבר מכירים ויודעים במעלותיה, ואדרבה, בפני משפחת הכלה עליו להרבות בשבחי החתן כדי שיסכימו לקחתו.

אלא, מבארים (עי' טעמא דקרא, מו; נתיבי ישורון, על פס' לא, בשם אביו רבי מרדכי יחיאל לוריא) שאליעזר בא כאן בתכסיס הפוך. אם יבוא ויספר להם מיהו יצחק הצדיק, מיד יאמרו לו שכנראה טעה במשפחה. כאן זה בית שמגדלים בו בתואל'ים ולבן'ים רמאיים, ומי שהוא צדיק ועולה תמימה אין לו מה לחפש כאן. לכך בא וסיפר עד כמה חסודה היא רבקה, אשר בענוות חן מיהרה להשקות לו ולגמליו. מששמעו כן, נדהמו. האכן יש במשפחתנו כזו ש'הקדיחה תבשילה ברבים', אשר במקום לרמות ולגנוב היא גומלת חסד?! אם כך, ענו ואמרו פה אחד, 'קח ולך, ותהי אשה לבן אדונך' )פס' נא(. היא אכן לא מתאימה לבית כמו שלנו, כי אצלנו אין מקום כלל לחסדים. המקום ההולם עבורה הוא ביתו של אברהם אבינו.

בזה יתבאר גם מה שאמר להם בסיום דבריו 'ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני הגידו לי', ותמוה הוא, וכי מי יבקש מהצד השני 'אנא עשו חסד והשתדכו עמי', הלא בזה הוא מגלה כי יש איזה פגם גדול אצלו שעל כן הוא מבקש שידוך בתור 'חסד ואמת'. אלא בא לומר להם, אחר אשר ראינו כיצד בתכם שוחרת לחסד ומתנהגת באמת ובתמים, הגידו לי נא האם גם אתם כאלו שעושים חסד ואמת, כמו שנהוג אצל אדוני. הלא אתם בית של חמסנים ורמאים, ומה לכם חפץ בבת זו אצלכם שלא תמצאו בה נחת, ולא תוכלו לשדכה עם נבלים שכמותכם.

ויאמרו מה' יצא הדבר הגה״ק ה׳חזון איש' זי׳׳ע סיפר פעם לאחותו הצדקנית אשת חבר להגה״ק מסטייפעלע זצוק׳׳ל: היום היה אצלי יהודי שבא לברר אודות בחור (לעניין שידוכים), והנה כששאלני על 'יראת שמים', עניתיו 'ס׳קען זיין בעסער' (יכול להיות טוב יותר, כלומר... יש לו במה לשנות דרכיו ולהתעלות יותר ממצבו העכשווי), כמו כן כששאלני על 'התמדתו ואהבת התורה שבקרבו', עניתיו 'ס'קען זיין בעסער'. כך עניתי על כל שאלותיו וספיקותיו, ורציתי בזה לרמז לו - אין הבחור ראוי לך. בצאתו מביתי, אמר לי, מבין אני מתוך דברי הרבי שמדובר בבחור מוכתר בכל מידה נכונה - ירא שמים מרבים, מתמיד עצום בלימודיו, בעל מידות טובות מאין כמוהו וכו', כי הרי שמעתי שאתם אומרים שעדיין יש לו מקום להתעלות, משמע שזה ה'חסרון' היחיד שיש לו, ומכיוון שידעתי גם ידעתי כי אין 'מושלמים' בהאי עלמא, הרי זה ה'חתן' המתאים לי, ועוד באותו היום נגמר השידוך בכי טוב. ובכן, אמר ה'חזון איש', נביטה נא ונראה, האיך שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, הרי יהודי זה 'בר דעת' הוא, ואף אני אמרתי לו דברים (כמעט) מפורשים 'יש לבחור הרבה מה לשנות ולהיטיב את מעשיו', והאיך נהיה כדבר הזה, שהבין מדברי שהבחור 'כליל המעלות' הוא? אלא, בהגיע העת והזמן לזווג את בת פלוני לפלוני, נהפך כל העקוב למישור, ו'תקפוץ' הארץ ואף השמים אם יצטרכו לזה. ה'חכם' יהפוך לסכל והשומע לחרש, והשידוך יגמר... 'כי מה' אשה לאיש'.

כיו׳׳ב אמר הרה׳׳ק ה'פני מנחם' זי׳׳ע שבבוא העת לגמור השידוך מוליך הקב׳׳ה את ההורים כ'בלינדע פערד' (סוסים עיוורים) שלא יראו כל חסרון במדובר ובכך יתנו את הסכמתם ויצא השידוך לפועל. פעם קבל 'מחותן' אחד בפני ה'פני מנחם' כי זה לאחרונה לקח חתן' לבנו והכל 'מכרו' לו כי החתן הנו ממש 'רבי עקיבא אייגער', ועתה משנגמר השידוך נתברר לו שלא מיניה ולא מקצתיה - לא רעק׳׳א שבדור הקודם, ולא בדור הזה, לא תלמיד חכם ולא בן תלמיד חכם, כי אם כמעט עם הארץ גמור... נענה הפני מנחם ואמר, הנה בבוא העת והזמן לגמור השידוך עם 'בת פלוני לפלוני' שהוכרז ארבעים יום קודם יצירת הוולד, נוטל הקב׳׳ה את ה'שכל' מהורי המדובר, שלא יזיקו ולא יפריעו את הדבר מלבוא לידי גמר. ומכיוון שכן, בקל היו יכולים לפתותך ש״חתן דנן' הנו רעק׳׳א בכבודו ובעצמו"... אמנם כעת משנגמר השידוך החזירו לך את השכל במתנת חינם מן השמים, וכי על זה דווה ליבך, האם היה עדיף לך להישאר מבלי שכלך... ימלא פיך תהילתו על שחזר השכל אליך בשלימותו.

ויאמרו מה' יצא הדבר במדרש (שוחר טוב נט) מובא: בוא וראה כמה קשה הוא הזיווג, שמן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, נאמר שהקב"ה מייחד שמו על הזיווג. בתורה כתוב: "ויען לבן ובתואל מה' יצא הדבר", ובנביאים כתוב: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא", ובכתובים כתוב: "ומה' אישה משכלת". מכאן שייחד הקב"ה שמו על הזיווג. בספר "הפרשה המחכימה" מציינים את דברי מרן ה"חזון איש", שגם בזמן הזה, שהוא זמן של הסתרת פנים, רואים בעין ובחוש השגחה פרטית בשידוכים. ויש להוסיף, שזה שהביא המדרש את הפסוק "מה' יצא הדבר" הנאמר על ידי לבן ובתואל, להשמיענו שאפילו רשעים כמותם השגיחו בשידוך שהוא מאת ה' יתברך. בספר "אביהם של ישראל" של "הראשון לציון" המקובל הרב מרדכי אליהו זי"ע, מסופר מעשה נפלא ומרטיט, בו נתגלה ברגע האחרון זיווג שהוא "לא מן השמים". סיפור זה התרחש כששימש הרב כדיין בבית הדין של באר שבע, וזהו ספק סיפור על פיקחות, ספק סיפור על רוח הקודש, אך בוודאי זהו סיפור על רגישות.

קבצנית אחת הייתה מסתובבת ברחובות תל אביב והייתה מספרת לכל דורש כי גנבו ממנה ילד ומכרו אותו לאחרים. כיוון שהיא נראתה מאוד מוזנחת, אף אחד לא היה שם לב על דבריה, והיא הייתה הולכת עם כאבה וצערה ואין שומע לה. לאותה אישה הייתה בת שהתרחקה מהדרך של אמה, לא עסקה בקבצנות והתקדמה בחיים, בדרכה. יום אחד ביקשה הבת להתחתן ודרשו ממנה הוכחה על יהדותה ועל רווקותה. הביאה הבת את אימה לבית הדין בבאר שבע. הרב מרדכי אליהו זצ"ל קיבל את האמא ואת הבת ושמע את דבריהן. אחר כך שאל את האמא: "האם את זוכרת את הבן שלך ?" האם התחילה לבכות ואמרה: "בוודאי שאני זוכרת, כמו היום. הייתה לו שומה על כתפו הימנית", וסימנה בידה על המקום בו הייתה לבנה שומה.

היא גם סיפרה שיש לשומה הזאת צורה מיוחדת שאין לאף שומה אחרת. חבריו הדיינים של הרב אליהו תמהו ושאלו אותו: "האם אתה מאמין לשוטה הזאת?!" הוא השיב להם: "מה זה חשוב כעת?" עוד אמר להם הרב, שכתוב בגמרא ש"שוטה – בחדא מילתא לא סריך".

זאת אומרת: שוטה לא נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים, ואם היא אומרת את אותו הדבר כל הזמן, כנראה שיש בזה אמת. בכל מקרה, ביקש הרב מאחד מחבריו של החתן לברר ולבדוק בעקיפין אם יש לו שומה בכתפו במקום שהאמא אמרה. החבר עשה כן ואמר לרב שאכן יש לו שומה על כתפו הימנית. ולא עוד, אלא שצורתה מיוחדת בדיוק כפי שתיארה האמא... קרא הרב לחתן ושאל אותו מי ההורים שלו. הוא אמר מיד את שמות ההורים שהוא גדל אצלם. שאל אותו הרב אליהו: "האם אתה בן מאומץ?" השיב החתן: "לא". שאל הרב: "האם אתה דומה להורים שלך?" אמר החתן: "ממש ממש לא!" קרא הרב להורים שגידלו אותו ואמר להם שכעת כשהבן שלהם הולך להתחתן, הם חייבים לומר לו את האמת ולהסיר ספקות לגבי הוריו . להפתעתו הם אמרו לו: "לא. הוא בן מאומץ שלנו, שאינו רשום בשום מקום". קרא הרב לחתן ולכלה ואמר להם: "דעו לכם שאתם אח ואחות! אתה לא בן של האנשים האלה שגדלת אצלם. אתה הבן של הקבצנית".

החתן התרעם ולא קיבל את הדברים. ביקש ממנו הרב אליהו: "תמתין פה ותראה בעיניך." קרא הרב להורים שגידלו אותו ושאל אותם: "האם אתם ילדתם אותו "? והם ענו: "לא"! קרא הרב לאמא הקבצנית וביקש ממנה לפני כולם: " ספרי לנו על הבן האובד שלך". היא החלה לספר כי היא מסתובבת ברחובות כבר הרבה שנים והיה לה בן כזה וכזה ולקחו אותו ממנה ע"מ לעזור לה, אך מאז אין לה מנוחת הנפש. שאל אותה הרב: "אילו סימנים היו בבן שלך?" היא אמרה את סימן השומה שהיתה לו בכתף ימין. הבחור החל להחוויר. עוד שאל אותה הרב: "מה הייתה צורה השומה?" והיא תיארה את צורתה במדויק. הבן התעלף. האמא נבהלה ועוררו את הבן, שישב חיוור על כיסאו.

הרב ביקש מהאמא עוד סימנים בגופו של הבן האובד והיא אמרה עוד ועוד סימנים שהיו ידועים רק לה. שאל הרב אליהו את הבן: "האם זה כך?" הוא הנהן בראשו. אמר לה הרב: "זה הבן שלך! כמעט והתחתן עם הבת שלך. אך רק בגלל שאת לא וויתרת על האימהות שלך הוא לא התחתן עם אחותו וחזר אלייך..."