ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה (כה, ט)

אמרו חז"ל (ב"ב טז, ב) שישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, שהרי הקדים את יצחק לפניו לקבור את אביו. ויש להבין היאך ראו חז"ל בישמעאל שמפני מעשה זה חזר בתשובה, ואף שהיה גדול מיצחק בכמה שנים ונתן לו לקבור את אביו לפניו, אבל איך לומדים מכאן שעשה תשובה, והלא מדת התשובה דורשת מהאדם להחליף את כל הרגליו לגמרי, והיכן מצינו זאת אצל ישמעאל.

ביאר זאת הגאון ר' אברהם יפה'ן זצ"ל באופן נפלא. אמרו חז"ל (יבמות עט, א) שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. ולמדו שהם ביישנים ממה שכתוב "בעבור תהיה יראתו על פניכם", שמדת הבושה היא מביאה לידי יראת שמים, משום כשהאדם מתעמק בגדלותו ורוממותו של הקב"ה הוא נהיה קטן בעיני עצמו וכל מעלותיו מתבטלים אצלו, וכמו שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר".

וכן כשרואה מעלות אצל אחרים, מיד נקטנים אצלו מעלותיו, וכל השתוקקותו להשיג את מעלותיהם, והיא ממדת הבושה.

ומצינו (ילקוט שמעוני, וירא צה) שישמעאל ויצחק היו מדיינים זה עם זה, זה אומר אני גדול ממך שמלתי לח' ימים, אמר ישמעאל אני חביב למה שהיה בידי למחות ולא מחיתי, באותה שעה אמר יצחק הלואי יגלה עלי הקב"ה ויאמר לי שאחתוך לי אחד מאברי ולא אעכב, א"ל הקב"ה על מנת שתקריב עצמך ולא תעכב.

לומדים אנו מכאן את מעלתו של יצחק, אשר בעת שהוכיחו ישמעאל והראה שהוא גדול מיצחק, לא גילה יצחק את צדדי מעלותיו, אלא שמע את דבריו וקיבל אותם, והשתוקק שגם אותו יבחן הקב"ה בנסיון כזה, ואף שהיה יכול למצוא הרבה חסרונות בישמעאל, בכל זאת לא הקטינו רק קינא במעלתו. וזה מה שראו חז"ל בישמעאל שעשה תשובה בסוף, כיון שהקטין את עיניו בעיני יצחק, והראה לעיני כל שהוא יכול ללמוד ממנו, והוא ממדת הבושה שמביאה לידי יראת שמים, שהאדם יכול ללמוד מחבירו את מעלותיו ולא להקטין את חבירו, וכיון שהוא שורש של יראת שמים, אם כן זהו התשובה האמיתית, שנכנס במדת ההכנעה, והוא הוכחה שעשה תשובה.

אלי לא תלך האשה (כד לט). 'אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך' (רש"י). רק אם מתבוננים מה היתה הרגשה של אליעזר שמסר נפשו למען אברהם במלחמת ארבעת מלכים, ועמד וחירף נפשו למען אברהם, והנה מקבל את הפסק "אין ארור.... והנה הוא ממשיך והולך לחפש ומוצא את רבקה ומביא אותה, וזה צריך כוחות נפשיים, אחרי שקיבל כזה יישר כח (לא מדברים ח"ו על אברהם אבינו אבל להוציא את הנקודה) והיה יכול למצוא תירוצים שאף אחד לא רוצה להתחתן עם יצחק, ובכל זאת עשה שליחותו נאמנה. ויצא מארור לכלל ברוך.

והשאלה איך בן אדם שבנוי מחומר יכול להגיע לזה. ונקדים שהמשגיח הגר''ש וולבה זצ''ל שיגר מכתב לאחד מידידיו, והוא מדגיש בפתח האיגרת שהדברים נכתבים בהיותו במטוס בדרכו מציריך שבשוויץ למדינה אחרת באירופה.

בין הדברים הוא מציין, שבעת הטיסה היה לו פנאי להתבונן בדבר פלא; הנה אני נמצא עכשיו במטוס, הגומא מרחקים גדולים במהירות רבה עד מאד. והרי יש גם רכבות הנקראות 'רכבות מהירות', ובכל זאת אין כל השוואה בין מהירותו של המטוס ליכולת מהירותה של הרכבת, גם זו המהירה ביותר. מדוע?

הרי גם הרכבת היא כלי נסיעה מהיר, והראיה שהיא נקראת 'רכבת מהירה', ומדוע, אפוא, היא אינה מצליחה להדביק את מהירותו של המטוס, גם אם לא יהיה זה המטוס המשוכלל ביותר?

ותירץ המשגיח, שהסיבה לכך היא שהרכבת לא התרוממה מעל הארץ... פסי הרכבת נסללים על האדמה, ואילו נתיבי התעופה של כל המטוסים הם באויר. ורק מי שמתרומם מעל הארץ יש בידו להסיר את כל המגבלות ולהאיץ ולהגביר את מהירותו.

מי שנמצא עדיין על הארץ, ציין המשגיח במכתבו, נתון תחת מגבלות החומר, וגם אם יעשה כל מה שביכולתו וימצה את כל כישוריו וכוחותיו, לא יגיע לדרגתו של מי ש'המריא', של מי שעושה את דרכו באויר.

בוודאי שהמשגיח לא התכוון בדבריו אלה להורות לשומעי לקחו שלא יצעדו על הארץ, אלא יתעופפו באויר... כל דברי ההדרכה שלו, לכל מי שבא עימו במגע במשך עשרות השנים שהרביץ תורה ומוסר בעם ישראל, נסבו תמיד על העיקרון שאסור לפסוח ולקפוץ על שלבים, ושעבודת ה' צריכה להיעשות שלב אחר שלב.

במכתבו הנ''ל דיבר המשגיח על הנקודה אליה צריך לשאוף כל יהודי, על רום הפסגות שבו הוא צריך להימצא בכל מה שקשור לרצונו להדבק בבוראו.

עליו להתרומם מעל הקרקע, ולהעפיל גבוה גבוה. כי אם ישאר על הקרקע, יקיפו אותו מגבלות שונות.

וזה היסוד ברגע שאנחנו מקושרים להארציות ולהטבע אין יכולים להגיע ובקושי זזים, כדי להגיע לכאילו דרגות רק אם מתנתקים כמה שיותר מהארציות, ברגע שמתדבקים בבורא יש יותר כח להגיע לפסגות רמות.

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי (כה, ז(. מה הוסיף בתיבות 'אשר חי'. אלא, ביאר רבי עזריה פיג'ו בספרו 'בינה לעתים' (דרוש נט), לעולם היה אמור לחיות עוד חמש שנים נוספות, ורק כדי שלא יראה את עשו בן־בנו יוצא לתרבות רעה לכן נאסף חמש שנים קודם זמנו (תנחומא תולדות, ג). נמצא ששנים אלו דהכא הן השנים שלו 'אשר חי', ויש עוד חמש שנים שהן שנות חייו אשר לא חי אותן, אלא ניטלו ממנו מחמת עשיו הרשע.

וה'בית ישראל' זצ"ל אמר, 'אשר חי', כי הוא חי עדיין עד עצם היום הזה. אלו לא שנים שהיו ותמו, אלא עדיין חיות ופועמות בתוך לב כל איש ישראל.

ומשמע ודומה ומשא (בראשית כה, יד). דרש בזה הרבי ר' בונם מפשיסחא זצ"ל (שיח שרפי קודש), כי יש להאזין, לשתוק ולקבל ]הערען, שווייגען, און פארטראגען]

כתב הרמב"ם (אגרת תימן, ד"ה ואתם) בשם רבותינו, שכך נדרש בפסוק זה: 'שמע, דום, ושא'. לשמוע חרפתו ולשתוק, ולהמשיך לסבול הכל בדומיה ובאיפוק.

ובמדרש הגדול ביאר שזו הכוונה בתרגום יונתן שתרגם כאן וצמיתא ושתוקא וסוברא.