והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח דרכו (כד, כא)

יש לתמוה, הלא מעיקרא אמר (פס' יד) 'הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הכחת לעבדך ליצחק', והנה אכן אמר לה (פס' יז) 'הגמיאיני נא מעט מים מכדך', ואף היא אמרה לו (פס' יח–יט) 'שתה אדוני ... גם לגמליך אשאב'. ואם כן נתמלא כל תנאו, ולמה המתין חרש עד הסוף 'לדעת ההצליח ה' דרכו'. הרי כבר ניתן לו סימן מובהק בדיוק לפי המבחן שהציב.

תירץ ה'אור החיים' הקדוש, כי אכן מעיקרא היה די בסימן זה. אלא שרבקה ענתה 'גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות'. כיון שהוסיפה מילים אלו, חשד אליעזר שהיא אינה מתאימה לביתו של אברהם אבינו, שהוא היה 'אומר מעט ועושה הרבה' (עי' ב"מ פז.), ואילו היא מפריזה בדבריה ואולי אינה עושה כן. לכך, אחר שגמרה דבריה בחן אם מקיימת כל מה שאמרה. ואחר שהביאה לו לשתות, ואף מיהרה לשאוב לכל גמליו, עדיין השתאה והמתין אם אכן תקיים הכל 'עד אם כילו לשתות'. רק 'ויהי כאשר כילו הגמלים לשתות, ויקח האיש נזם זהב' (פס' כב). כי עתה ידע שאכן גם עושה הרבה, והיא האשה ליצחק.

ביאור נוסף הביאו ב'שפתי צדיק' (לב) וב'פרדס שאול' ובמלבי"ם, וכבר הקדימם הספורנו (ד"ה אם לא) כי חשש אליעזר שמא היא מאלו המתנדבים לעשות חסד 'מכל הלב', רק שאחר כך באים לבקש שכרם משלם... לכן היה משתאה וממתין עד לבסוף, 'כאשר כילו הגמלים לשתות', ואז כשראה שהיא ננערת ללכת לביתה, הבין כי אכן היה החסד בשלמות, ואם כן הרי היא באמת בעלת חסד כראוי לאמהות האומה הישראלית.