שיעורי "החיזוק היומי" · פרשת חיי שרה

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

פירש רש"י, כולם שווין לטובה. ולכאורה קשה שהרי שרה היתה תשעים שנה עקרה וסבלה עוד צרות, ואך אפשר לומר שכל חייה היו לטובה.

ביאר הגר"י ניימן זצ"ל, שהצדיקים כל מה שסובלים בעולם הזה נחשב אצלם לטובה, כי זה מכפר להם על החטאים והם שמחים ביסורים, ולכן אצל שרה נחשבו כל חייה לטובה. ומעשה באדם אחד שחכר אחוזה מאת הפריץ, ואותו הפריץ היה אדם טוב, ואף שהיהודי לא שילם לו מיד היה מוותר לו. לימים נסע הפריץ למקום רחוק ומינה אדם שיטפל בנכסיו, אותו אדם היה רע וכיון שהיהודי לא שילם לו בזמן הלקהו עשרים מלקות. כשחזר הפריץ התאונן היהודי על הממונה ש הלקהו, והפריץ העמיד את הממונה לדין, והשופט פסק שהממונה חייב לשלם ליהודי סכום כסף בעד כל מכה שהלקהו. אבל כיון שלא היה לו לשלם גבו ממנו חצי מביתו ונתנו זאת ליהודי. חזר היהודי לביתו בבכי, שאלתו אשתו מפני מה אתה בוכה, ענה לה מצטער אני על שלא הלקה אותי ארבעים מלקות, ואז הייתי זוכה בכל הבית. כך בשעה שיבוא האדם לעולם האמת, ויראה את השכר הגדול שמקבל על היסורים שסבל בעולם הזה, ועל כמה עבירות כפרו היסורים, יצטער על שלא קיבל בעולם הזה עוד יסורים, ולכן הצדיקים שמחים ביסורים.

ואמר הגר"י מסלנט זצ"ל שאסור לומר על היסורים שהם "רעים" אלא הם רק "מרים", כי הרפואה לפעמים מרה, והקב"ה נותנם לאדם כדי לתקנו לחיי העולם הבא, ועל זה יש לשמוח ביסורים.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (כג, א)

פירש רש"י בת ק' כבת כ' לחטא, מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. יתבאר (ועי' ערך שי, כאן) כי מידת כל אדם שבבוא ימי הזקנה סר יופיו ושוכך יצרו מתאוותיו, וכמו שאמרו חז"ל (אבות ה, כא) 'בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם'. שמא תאמר אף שרה כן, תלמוד לומר 'אחרי בלותי היתה לי עדנה' (בראשית יח, יב), עודנה ביופיה ובצעירותה, כבת שבע ליופי, אך כבת כ' לחטא. כוחה במותניה, והיא כבימי נעוריה, אך שולטת ביצרה – 'הנה באהל, צנועה היא' (לעיל יח, ט, וברש"י).

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (כג, א)

חז"ל מספרים שכאשר דרש רבי עקיבא, ראה שתלמידיו מנמנמים, ורצה לעוררם. אמר להם: "במה זכתה אסתר למלך על מאה עשרים ושבע מדינות? בזכות שרה אמנו שחיתה מאה עשרים ושבע שנים".

מאר החידושי הרי"ם זי"ע בדברים אלו ביקש רבי עקיבא לעורר את תלמידיו בדברי מוסר.

ואיך רמז זאת? אם כנגד 127 שנות חיים של שרה מלכה אסתר על 127 מדינות – הרי שכנגד כל שנה מחייה של שרה זכתה אסתר למלוך על מדינה. כנגד כל חודש של חיים – זכתה למלוך על עיר, וכנגד כל יום – זכתה למלוך על כפר. וכך רצה רבי עקיבא לעורר את תלמידיו: "נצלו כל רגע ללמוד תורה ולמעשים טובים! אל תתנמנמו, כי בכל רגע אפשר לרכוש קניינים גדולים!".

שני חיי שרה בת ק' כבת כ' לחטא, ובת כ' כבת ז' ליופי. (רש"י) צריך ביאור, שאכן יופי היא מעלה לאשה, אך האם מסתבר שהתורה תשבח את שרה אמנו ביופיו של הגוף, בפרט עתה כשמסכמים את חייה, הרי 'שקר החן והבל היופי' (משלי לא, ל)? בספר "לתתך עליון" ביאר רבי זיידל אפשטיין זצ"ל מנהל רוחני של ישיבת 'תורה אור': שהרי יופי הוא מתנת שמים, מאידך, טמונה בו גם סכנה שהפילה חללים רבים. זאת, כאשר היא מביאה לגאווה ולא משתמשים בה בצורה הנכונה. ילדה קטנה בת שבע שנים, יורדת לגינה ומשחקת בחול, מתמלאת אבק ולכלוך ולא מפריעה לה העובדה שהדבר מכהה את יופיה, כי עדיין אינה מרגישה במעלתה. ככל שהיא גדלה היא מרגישה ביופיה ושומרת עליו. שיא הכרת האשה בזה הוא בגיל עשרים. השמיעונו חז"ל ששרה אמנו, למרות שהכל סוכין ביופיה, לא התגאתה ביופיה והתייחסה ליופי כפי שילדה בגיל שבע מתייחסת לזה.

שני חיי שרה (כג, א)

כולן שוין לטובה (רש"י) הכול לטובה, זה מה ששרה אמנו חייתה בבחינת "כולן שווין לטובה", וצריכים אנו להפנים – לא הכול טוב, אבל הכול לטובה. זוהי מעיקרי האמונה. אם כל אחד מאיתנו יתבונן במאורעות העבר, בוודאי ייזכר באירועים שבשעתם נראו כרעים ונוראים אסונות, פגעים, תקלות – ולבסוף התברר כי היו אלה שלבים בדרך שהובילה לטובה ולברכה.

קל לראות זאת לאחר מעשה, להביט לאחור ולהודות. אך רק בעלי אמונה מושרשת, איתנה ומחושלת – מסוגלים לחוש גם בשעת חשכה, כאב ובלבול, שהם נמצאים בידיים בטוחות – בידי ה'.

מסופר בגמרא (ברכות ס, ב) על רבי עקיבא שהלך בדרך והגיע לכפר אחד. דפק על דלתות הבתים וביקש שיארחוהו ללינת לילה בתשלום, אך כולם סירבו להכניסו וטרקו בפניו את הדלת.

רבי עקיבא לא איבד את ביטחונו בבוראו ואמר: "כל דעביד רחמנא לטב" - כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – הוא לטובה. משלא נותרה לו ברירה, הלך ללון בשדה פתוח. היו עמו תרנגול שיעירו משנתו, חמור לרכיבה. ונר ללמוד לאורו. הוא הדליק את הנר כדי ללמוד תורה, אך בא משב רוח וכיבה אותו. אמר רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – הכול לטובה." לאחר מכן שמע קרקור נואש – חתול התגנב וטרף את התרנגול. ושוב אמר: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – הכול לטובה".

ואז נשמעה נהמת אימים – אריה התנפל על החמור וטרפו.

ורבי עקיבא ממשיך באמונה שלמה: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – לטובה הוא עושה".

ובלילה ההוא, נשמעו לפתע קולות קרב, צהלות מנצחים ושוועת מנוצחים. כנופיית שודדים התנפלה על הכפר ולקחה את תושביו בשבי כדי למוכרם לעבדים.

אמר רבי עקיבא: "כלום לא אמרתי שכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – לטובה הוא עושה?

לו נענו לי בני הכפר, הייתי נופל בשבי כמותם. אילו היה הנר דולק, התרנגול קורא והחמור נוער – היו השודדים מגלים את מקומי".

הבה נתבונן באמרתו של רבי עקיבא: "כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה – הכול לטובה הוא עושה." הוא לא סיים במילים "הוא טוב", כי ידע שיש רע, ייסורים וכאב בעולם. רבי עקיבא אמר: "לטובה הוא עושה" – כלומר, גם אם הדבר מר, התכלית היא טובה, והתוצאה הסופית תהיה ברכה.

אין זה נעים להיתקל בסירוב בכל בית, ואף לא פשוט לישון בשדה פתוח, או לשמוע את בהמתך נטרפת מטרים ספורים ממך, אך המסר שבפי רבי עקיבא היה חד וברור: גם אם רע – ואפילו רע מאוד – נדע שזה אינו מקרה, מזל רע או צירוף נסיבות מקרי.

יש לנו אב אוהב בשמים, עין פקוחה עלינו ויד מנחה אותנו – לטובתנו.

לפעמים האב נותן לבנו יד, לפעמים הוא נושא אותו על כתפיו, אך לעיתים הוא משיב בשלילה על בקשתו ואף מייסרו ומוכיחו. אבל תמיד – לטובה הוא עושה. תמיד יש לאב כוונה טובה ותועלתית.

"שני חיי שרה": כולם שוים לטובה (רש"י). מובא בחידושי רבי עקיבא אייגר כי אם יקשה מדוע חי אברהם יותר משרה עד קע"ה שנים, כי באמת לפי השיטה שבן מ"ח שנים הכיר אברהם את בוראו, א"כ חייו אז היו קכ"ז כמו שרה, שהיא הכירה את בוראה מיום לידתה, כמ"ש רש"י שהיה שמה יסכה ע"ש שסכה ברוח הקודש וא"כ היו ימי שניהם שוים וזה שכתב רש"י כולן שוים לטובה וממילא היו ימי חייהם שוים.

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (כג, א)

פירש רש"י כולן שוין לטובה. אם נדקדק, נמצא שלעומת קכ"ז שנות שרה, היו ימי שני חיי אברהם אבינו מרובים יותר, קע"ה שנה (להלן כה, ז), ונמצא יתר עליה מ"ח שנים. הביא הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל (דרוש וחידוש, כאן) לבאר זאת על פי טעם מחודש. שכן אברהם אבינו שהיה בין עובדי עבודה זרה, והכיר את בוראו רק בגיל מ"ח (בר"ר ל, ח; ועוד), והרי קיימא לן שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (עי' יבמות כב.; ועוד). ואם נחסיר מחשבון שנות חייו שהיו קע"ה, סך מ"ח, יעלו בידינו קכ"ז שנה במדויק, שאלו השנים שחי בהכרת בוראו. לעומת זאת גבי שרה אמר קרא 'שני חיי שרה', ודרשינן שכולן שוין לטובה, ולפי זה משמע שמיד הכירה את בוראה. הרי ששנות חייה של שרה שהיו כולן שוות לטובה, היו קכ"ז, בדיוק כמו שנות חייו של אברהם אבינו מעת שהכיר את בוראו

ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען. כתב רש"י "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה".

שואל הגר"ח קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא", יש לעיין איך מתה שרה מחמת העקידה, והרי קי"ל "שלוחי מצוה אינן נזוקין"? וכן מקשה מהגמרא שבת שאמר התנא "יהי חלקי עם מתי בדרך מצוה", איךימות בדרך מצוה והרי שלוחי מצוה אינם ניזוקין? ומתרץ, שמה שאמרו "שלוחי מצוה אינם ניזוקין" הכוונה שמחמת המצוה לא יאונה לו כל רע. אבל אם כבר נגזר עליו מכבר שביום פלוני ימלאו שנותיו בעולם הזה, אזי אדרבה, זכות הוא לו לזכות למות כשעסוק בדבר מצוה. וזה נחשב לו שמת על קידוש ה'. וזה מה שאמר אותו תנא "יהי חלקי עם מתי בדרך מצוה" שרצה שהקב" ה יסובב שביום שיגיע זמנו להיפטר שיהא בדרך מצוה ויזכה למות מתוך התעסקות בדבר מצוה. ואף גם כאן, זמנה של שרה נקצב לחיות מאה עשרים ושבע שנים. והיא זכתה שמתה מחמת הבשורה על דבר המצוה.

ותמת שרה בקרית ארבע (כג, ב)

כתב רש"י, נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה.

אמר על כך מרן הגרי"ז זצ"ל, שהנה אמרו חז"ל (ע"ז ג, א) שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, והיינו שאין הקב"ה מעמיד בנסיון אדם אשר לא יוכל לעמוד באותו נסיון, שכן כל נסיון אינו אלא לפי כוחותיו של המנוסה, ומה שנחשב לצדיק אחד כנסיון שחובה עליו לעמוד בו, נחשב לגבי האחר כנסיון שהוא למעלה מכוחותיו.

ובזה מובן מדוע רק אברהם נצטווה על העקידה, כי היה זה לפי כוחות צדקתו העצומה, ואכן אברהם עמד בנסיון וכבש רחמיו. אולם לא כן שרה אמנו אשר היה זה למעלה מכוחותיה לשחוט את בנה, ומשום כך לא נצטוותה, ולא מצאנו בתורה כל רמז טענה כלשהי על שרה במה שפרחה נשמתה כשנודע לה על העקידה, אלא אדרבה, בפסוק זה דרשו חז"ל כי היתה בת מאה כבת עשרים לחטא, וכי כל שנותיה היו שוות לטובה.

שח הגאון רבי מיכל זילבר שליט”א: היינו פעם אצל הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ”ל יחד עם בנו ר’ נתן זצ”ל, ובאותה שעה ר’ נתן קמינצקי הגיע לגיל חמישים ושמונה, ואשתו הראשונה של הגר”י קמינצקי אמו של ר’ נתן נפטרה בגיל חמישים ושמונה, ולפיכך אמר לאביו שהרי מצינו בחז”ל (ב”ר סה, ב): “אמר ר’ יהושע בן קרחה הגיע אדם לפרק אבותיו קודם חמש שנים ולאחר חמש שנים ידאג מן המיתה".

אמר לו אביו הגר”י שאין לו לדאוג, כיון שהאם נפטרה מהמחלה הידועה, ואין זה מיתה טבעית, ולכך אינו צריך לדאוג, דדוקא כאשר אדם מגיע לשנות אבותיו שנפטרו במיתה טבעית יש לו לדאוג כשמגיע לשנתם.

אך כאשר ההורים נפטרו במיתה מקרית, אין האדם צריך לדאוג שכך נקצב גם לו.

שאלנו אותו והרי שרה אימנו נפטרה קודם זמנה כיון ששמעה על העקידה ואפילו הכי אמר יצחק לעשו: “לא ידעתי יום מותי אמר רבי יהושע בן קרחה אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש לאחר כן, ויצחק היה בן מאה עשרים ושלש, אמר שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא מתה בת מאה עשרים ושבע והריני בן חמש שנים סמוך לפרקה, לפיכך לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי, שמא לפרק אבא” (רש”י בראשית כז, ב). ענה לנו הגר”י שזו שאלה טובה, ויש לו תירוץ לכך, אך הוא אינו זוכר. ונכח שם תלמיד של הגר”י ואמר לנו שהוא זוכר את התירוץ והמתין עד שלא היינו בפני הגר”י, ואמר שהגר”י ביאר ששרה אימנו מתה מיתה טבעית, שכן העקידה היה נסיון לאברהם, ולא לשרה, וכאשר ראה השטן שאברהם אבינו עמד בנסיון והפסיד בכל המערכות, וכמו שדרשו חז”ל (בראשית רבה נו, ג): “ויקח בידו את האש ואת המאכלת... ורבנן אמרי כל אכילות שישראל אוכלים בעוה”ז אינם אוכלים אלא בזכות אותה המאכלת”. הבין השטן שהוא הפסיד במערכה, ולפיכך רץ לספר לשרה מה שאירע בזמן שהגיע זמנה להסתלק מן העולם, ואם היה אברהם אבינו נאנח מכך ששרה אימנו נפטרה משום ששמעה על שחיטת יצחק, היינו מאבדים את שכר העקידה לדורות (וכן כתב בספרו אמת ליעקב עה”ת) ודוק במדת האמת שהיה דבוק בה, שאמר אתם שואלים טוב ויש לי תירוץ לכך, אך אינו זוכרו.

ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (כג, ב)

כתב בעל הטורים, כ"ף קטנה, שלא בכה אלא מעט. וביאר החתם סופר שסיבת הבכי המועט של אברהם היה כדי להתגבר על יצרו, שהרי כתב רש"י ששרה מתה ע"י בשורת העקידה, ואף שעמד אברהם בנסיון האחרון, הגדול מכולם, נסיון העקידה, מ"מ לא הרגיש היצר הרע מנוצח על ידי כך, אלא רצה שתמות שרה, ואז מריבוי הצער והבכי של אברהם אבינו יבוא לידי הרהור דברים, שאילו לא היה עוקד את יצחק לא היתה מתה שרה אשתו. ולכן נלחם אברהם כנגדו ומיעט בבכי, כי חשש אברהם אבינו שאם ירבה בבכיה תתעורר אצלו מחשבה של חרטה על מעשה העקידה, ולכן נלחם ביצר בכל הכח, ולא נתן לו שום פתח להחטיאו לבוא ח"ו לידי מין מחש בה והרהור כזה.

"ויבוא אברהם לספוד לשרה": בספר 'מטה יהודה' פרש בדרך צחות, שלפעמים נוהגים להספיד אנשים בביטויים מפליגים שלא שייכים אל הנפטר כלל וכלל. עד כדי כך, שאדם שהגיע להלווית חברו שהוא מכירו, מוצא את עצמו תוהה האם לא טעה והגיע ללוויה של מישהו אחר, או שמא חברו היה צדיק נסתר...

אבל כאשר הספיד אברהם אבינו את שרה, כמה שהספיד וכל מה שאמר, עדין כולם ידעו שזו שרה. לא היו שם שבחים מוגזמים. וזהו "ויבוא אברהם לס פוד לשרה".

מעשה ביהודי שנפטר והלוויתו התקיימה ביום שאסור בהספד, ואכן למרות שהיה ת"ח חשוב הורה הרב שטיינמן ז"ל שלא לומר אף דברי הספד ולא להקל בעניין זה.

לאחר מכן ביום השלושים, בזמן הקמת המצבה, בקשוני שאספיד.

נכנסתי לרב ושאלתיו מה כדאי שאומר. אמר לי כך: אנשים חושבים 'מספידים .. אומרים...' ובאמת אדם יושב בזמן הזה בדין קשה מאד. באים אנשים בהספד ואומרים עליו שהיה צדיק נשגב, כל מעשיו לשם שמים וכו', ושם בשמים שומעים זאת וצוחקים עליו. אם היה יכול אותו נפטר, היה מתחנן ואומר: תפסיקו עם זה.

והוסיף ואמר: הלואי ואחוז אחד של מעשי האדם יהיה באמת לשם שמים! שאלתי אותו: וכי השו"ע לא ידע סברא זו? ובכל זאת מובא שיש להספיד?

ענה לי: אז היו אנשי אמת, אומרים רק מה שאמת, וגם הנפטרים אותם הספידו היו אנשי אמת, לכן לא היתה בעיה. והוסיף דוגמא, על אדם שהיה אוסף תרומות למוסדו ת בחו"ל, וכשנפטר אמרו עליו שכל כלו היה מסירות נפש לתורה. ואילו אני יודע, אמר הרב, שהיו לו בעיות בבית והוא חיפש איך לברוח... הוא אשר אמרנו: צריכים מאד להיזהר בדברי הספד על נפטר , שיהיו דברי אמת.

ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (כג, ב)

כתב הגאון ר' חיים ברלין זצ"ל במכתב אחרי פטירתו של הגאון ר' איצל'ה בלזר זצ"ל, "...וגם עמדתי אצלו ברגעי יציאת נשמתו, והוא צוה בצואתו שלא להספידו כלל, ואמנם רוח הבריות הי' נוחה הימנו, בפי כל חכמי העיר ולומדי', וגם בפי כל העם, עד שהקיפוני כולם שלא לשמוע לצוואתו, כמו שלא שמע הנודע ביהודה ז"ל לצוואתו של הפני יהושע ז"ל כמובא בפתחי תשובה יו"ד סימן שד"מ, אך הגאון מרא דאתרא הר"ש סלנטר החמיר בדבר, ופסק שלא לזוז מצוואתו, ואנכי הייתי מפשר בזה, והספדתיו הספד גדול בפניו, ואמרתי בהספידו, שהגם שצוה שלא להספידו, אמנם מצינו בתורה במיתת שרה אמנו, שהספד ובכי הם שני ענינים, כלשון הכתוב "לספוד לשרה ולבכותה", ובכי הוא על העדר והאבידה שהגיע לנו, במיתתו, ומצות ההספד הוא על ת"ח. על כן אם צוה המנוח שלא להספידו, ונשמע אליו בזה, שלא לספר בשבחו כלל, אולם על ההעדר לא צוה כלל, ולאשר בחייו הי' מעורר את העם למוסר ולבכי', גם עלינו לקיים היום מצות בכי' ולא הספד, והארכתי עוד בדברי מוסר עד שגעו כל העם בבכי'.

וזה הי' ביום י"א מנחם אב, ויה' בליל ש"ק שלאחריו, סמוך לאור הבוקר, בא המנוח אצלי בחלום, ואמר לי יישר כח על שלא הגדתי עליו שבח. ושאלתיו ממנו מה נעשה בדינו, בעולם ההוא, ואמר לי שדין של מעלה הוא חמור מאוד, שאי אפשר לשום אדם בעולם הזה לשער כלל, וביחוד מקפידים מאוד על דבורים האסורים שנדברו שלא כהוגן, ושאלתי עוד איך עלה דינו, והשיבני שכל ימות החול לא הניחוהו לבא אלי בחלום ולתת לי יישר כח, עד יום השבת, שנתנו לו מנוחה, והניחוהו להראות אלי בחלום, יותר לא דבר מאומה, ונעלם ממני, חלף הלך לו ולא ראיתיו עוד, הקיצותי וכו'.

ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכתה: מובא בחתם סופר חכמינו ז"ל אמרו במסכת שבת (קה:) "כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו", יש להבין על פי משל, שמקובל שאת היהלומים ואבני החן גונזים באוצר שמור היטב, אולם לא סופרים אותם, כדי שתשלח בהם ברכה, שהרי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

לעומת זאת, דברים שאינם חשובים, המצויים בבית לרוב, אין מקפידים עליהם לשומרם בתוך בתי האוצר, אולם מאידך, סופרים ומונים אותם כדי להשגיח עליהם שלא יגנבו. למרות הספירה לא חוששים בעניין סימן הברכה, השורה בעיקר על דברים סמויים, כי חפצים אלו אינם חשובים, ולכן לא חוששים שמא לא יתרבו. הנמשל מובן, שחכמינו ז"ל אמרו "כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו". הקב"ה מחשיב דמעות אלו ביותר, שהרי ה' אוהב מאד את הצדיקים ואת זכרם, ולכן הוא שומר עליהן ומניחן בבית גנזיו. מאידך, הוא סופר אותן כי הוא אינו מעוניין שהן יתרבו, שהרי אין הוא מעוניין במיתת צדיקים ובהגעת צער ויסורים לישראל.

ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה: כתב בעל הטורים "ולבכתה - כ"ף קטנה, שלא בכה אלא מעט לפי שזקנה היתה". מובא באבני שוהם ונראה להטעים טעם נוסף מדוע אברהם לא בכה אלא מעט, ע"פ המובא בגמ' (מו"ק כז:) ששלשה ימי האבל הראשונים הם לבכי, ושבעת הימים הראשונים למספד.

והנה כשמתה שרה היה אברהם עדיין בהר המוריה, ומאחר וזמן ההליכה מהר המוריה לבית אברהם היה ג' ימים (כפי שמצינו בהליכתו "ויהי ביום השלישי וירא את המקום"), הרי שאברהם הגיע לביתו ממש בתום שלושת ימי הבכי, ולפיכך לא בכה אלא מעט.

מובא בדבש וחלב באופן אחר נוכל לבאר את מיעוט בכייתו של אברהם אבינו: שהואיל והעקידה היתה ביום הכיפורים, כידוע, וההליכה לביתו ארכה ג' ימים, הרי שהגיע לביתו בערב חג הסוכות, וממילא נותרו לו אך כמה שעות להתאבל על שרה, שכן בחג אין מתאבלים.

וישתחו אברהם לפני עם הארץ ה'נודע ביהודה' הלך לקבץ נדבה לדבר חשוב, והגיע לבית קמצן וגס רוח, אמר מלווהו של הנודע ביהודה שאין נאה לרב ללכת לביתו של זה, ענה לו הנודע ביהודה, כשצריך לחלוב פרה בעל כרחך מתכופפים לפניה וחולבים אותה, ולכן מוכן אני להתכופף לפניו, ובלבד שנוציא ממנו מטבע לצדקה.

גר ותושב אנכי עמכם: אם תרצו הריני גר ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין. (רש"י) נאמר במדרש, כי בזכות עשרה הנסיונות של אברהם אבינו זכה לרשת את ארצן של עשר האומות. והלא אחד הנסיונות היה, שנצטרך אברהם לשלם מחיר גדול בעד קברה של שרה, בה בעת שהבטיח לו ה' יתברך את כל הארצות הללו.

נמצא איפוא, כי אילו היו בני-חת נותנים לו מיד את מקום הקבר, אזי לא היו לו אלא תשעה נסיונות בלבד ולא היה זכאי לקבל אלא רק תשעה ארצות, ואם-כן יתכן כי ארצם של בני-חת (החתי) איננו שלו.

זהו שאמר אברהם אבינו : "אם תרצו" - אם תתנו לי מיד את חלקת הקבר. הרי לא תהא לי זכות אלא רק על תשע ארצות, ו"הריני גר" - איני, איפוא, אלא גר בארצכם, שאיננה שלי, "ואם לא תרצו" – אם תסרבו לתת לי את המקום, הרי אתם מעמידים אותי בנסיון, וממילא כבר תהא לי זכות על עשר ארצות ואז "הריני תושב" - שכבר שייכת לי גם ארצכם "ואטלנה מן הדין"... פעם, רבו שני יהודים על חלקת אדמה קטנה . חיים התעקש שהיא שלו, ויענק'לה לא ויתר על כך שהאדמה שייכת לו. כדי לפתור את המריבה הם החליטו לעשות מה שכל יהודי היה עושה והם ניגשו אל הרב. הרב הקשיב לחיים וליענק'לה, ואז פשוט יצא והלך אל היער אשר בקצה העיירה. כשמצאו אותו הוא שכב על האדמה, והצמיד את אוזניו אל הקרקע . הרב קם , הביט בשני היהודים ואמר: "אני שאלתי את האדמה, והיא ענתה שהיא מוכנה לתת מעצמה לשניכם".

אברהם אבינו היה נזהר מאד בלשונו שלא להוציא דבר שאינו נכון, וממילא לא היה יכול לומר, שהוא גר בארץ זו שהרי כבר הבטיח ה' יתברך את הארץ. וכן לא רצה לומר, שהוא תושב, כדי שלא להרגיז את בני-חת. לפיכך אמר בלשון זו: "גר ותושב אנכי עמכם" – לשון שאפשר לפרשה בשני אופניה שכן פירוש הדבר הוא: אנכי ועמכם יחד הננו "גר ותושב", או שאני ה"גר" ואתם ה"תושב" - כפי שאתם מבינים זאת, או שאני ה"תושב" ואתם ה"גר" - כפי שאני יודע זאת.

"גר ותושב אנכי עמכם": אומר האור החיים הקדוש: 'כי חש אברהם לומר על עצמו שהוא תושב בעולם הזה, שהוא היפך מידת הצדיקים, שיודעים שאין העולם הזה אלא כפרוזדור, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום 'גר אנכי בארץ', לזה הקדים גר, והיינו כי הוא גר בעולם הזה, ורק אחר כך אמר לבני חת כי הוא תושב עמם.

גר ותושב אנכי עמכם (כג, ד)

פירש רש"י אם תרצו – הריני גר, ואם לאו – אהיה תושב ואטלנה מן הדין. שאמר לי הקב"ה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'

חלות הבעלות הקשה רבי נפתלי הירץ אשכנזי זצ"ל, אב"ד לבוב (עי' עמק הלכה – טעם מן, [פפד"א תצ"ו], כאן, דף ה: ד"ה בדרך), אם יכול ליטלנו מן הדין, מפני מה מתחנן בפניהם ומבקש שייאותו לו כגר. היכן מצינו שיבואו הבעלים לבקש את שלהם בדרך מתנה וחנינה.

ועוד הקשה הגאון הרה"ק מאוסטרובצה זצ"ל (אור תורה), בהקדם הקושיא, שהלא כל הריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט היה סביב שאלה זו. שהם טענו כי הארץ שייכת לאברהם והרי לוט יורשו, ואילו אברהם אבינו עמד ואמר כי טרם הגיעה השעה, ועדיין לא ניתנה לו הארץ, ומשכך כל שכן שאין ללוט חלק בה כעת (רש"י לעיל יג, ז). אם כן איך כאן ניצב אברהם אבינו בעצמו וטוען כי אם לא יתנו לו, יטלנה מן הדין?

והביא רבי נפתלי הירץ אשכנזי מדרש, כי הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ארץ עשרה עממין תמורת העמידה בעשרה נסיונות. על פי זה מבאר הרה"ק מאוסטרובצה שפיר, שאם כן בזמן ריב הרועים טרם התנסה בכל הנסיונות, שהיה עוד קודם מילתו, והרבה נסיונות עמדו לפניו, כך שטרם זכה בארץ.

משכך כנים הם דבריו שאין לגזול מרעה בטענת ירושת הארץ. אמנם כעת, אחר עקידת יצחק, שכבר השלים את כל הנסיונות (עי' פרדר"א לא; אדר"נ א, לג; רש"י ורמב"ם, אבות ה, ג; ועוד), הרי הוא כבר בעלים על הארץ, ויכול ליטול לעצמו את מערת המכפלה מן הדין ורבי נפתלי הירץ אשכנזי ביאר אליבא דהסוברים שהנסיון האחרון היה קבורת שרה (עי' ספר הישר לר"ת [חלק החדושים], סימן קמג; רבינו יונה, אבות ה, ג), שמתחילה הבטיחו הקב"ה 'כי לך אתננה' (לעיל יג, יז), ועכשיו כשמתה שרה לא מצא מקום לקוברה עד שנתן עבור קבורתה כסף מלא. והשתא יבואר באופן נפלא, שמאחר שזה גופא היה נסיונו, לכך ממה נפשך: 'אם תרצו' לתת לי מתנה את חלקת השדה, הרי שלא נתנסיתי בנסיון העשירי, ואין לי אלא נחלת תשעה עממין כנגד תשעה נסיונות, ושמא העם העשירי הוא הכנעני, ואין ארצכם בירושה שהובטחה לי, ומעתה אקבל את מקום קבורת שרה רק כגר. אבל אם לא תיאותו לכך, ואצטרך לקנותה טבין ותקילין, 'אהיה תושב ואטלנה מן הדין'. כי מעתה כל ארצכם שלי היא, מן הדין.

"ואקברה מתי": ביאר הגר"א שבע פעמים נזכר בפרשה זו, 'מיתה וקבורה' ובכל פעם מזכיר הקבורה ואח"כ המיתה, כגון 'קבור מתך' חוץ מפעם אחת שאז מזכיר המיתה ואח"כ הקבורה, כדכתיב 'ואת מתך קבור'.

ויש לפרש שהנה אז כבר היו קבורים שם אדם וחוה, והיו עתידים להיקבר שם עוד ששה צדיקים, והרי ידוע שצדיקים במיתתם קרויים חיים, ורק שעה אחת לפני תחיית המתים יחזרו לעפרם, כדי לקיים 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', ולכן אצל הצדיקים הללו הקבורה לפני המיתה, וכנגדם כתוב ששה פעמים הקבורה לפני המיתה 'קבור מתך', אלו הששה צדיקים שעתידים להיקבר שם עוד, אבל כיון שגם נקבר שם ראשו של עשיו, כשהיה המעשה שלא נתן לקבור את יעקב אבינו, והגיע חושים בן דן ונתן לו מכה ונפל ראשו לתוך מערת המכפלה, והוא היה רשע, עליו נאמר 'ואת מתך קבור' דהיינו המיתה לפני הקבורה, כי רשעים בחייהם קרויים מתים.

ויענו בני חת את אברהם לאמר לו (כג, ה)

מאי 'לאמר לו'. אלא שבאו בני חת ואמרו לאברהם, אתה ביקשת 'אחוזת קבר' סתם, אך ניתן לך עבור אשתך מקום קבורה שהולם אותך כמעלתך. כי 'נשיא אלוקים אתה בתוכנו' (פס' ו) ולכך 'במבחר קברינו קבור את מתך'. הא לך אחוזת קבר בחלקת 'גדולי האומה' [וזהו שרמזו לו באומרם 'לאמור לו', שעליו להכין גם לעצמו מקום מנוחה לאחר ימיו ושנותיו, וצריך מקום מתאים לנשיא ונכבד שכמותו]. על כך השיב להם אברהם ואמר, לא ולא. איני חפץ בקרבת 'גדולים' כאלו. מעדיף אני להסתפק באחוזת קבר אשר 'בקצה שדהו' של עפרון (פס' ט).

ויענו בני חת את אברהם לאמר לו. שמענו אדני נשיא א-לוקים אתה בתוכנו (כג, ו)

אחר שבא והכפיף עצמו לפניהם לומר 'גר ותושב אנוכי עמכם', מה פתאום התנדבו להכתירו כ'נשיא אלוקים' ולהציע לו קבורה באשר יבחר לו.

הביא הרה"ק רבי יחיאל מיכל מגלינא זצ"ל (קב ונקי סו"פ ויגש) בשם חותנו הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל שכך הם פני הדברים ביניהם: בברית בין הבתרים נגזרה הגזירה 'גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה' (בראשית טו, יג), אך לא היו במצרים אלא מאתיים ועשר שנה (עי' נדרים לב.), וזאת משום שמנין השנים החל כבר בלידת יצחק (עי' שוח"ט יח, כב; פרדר"א מח), שכן באותו הזמן גר אברהם בארץ לא לו – ארץ פלשתים (עי' רש"י מגילה ט. ד"ה ובשאר). זהו שאמר להם אברהם אבינו 'גר ותושב אנוכי', כגר אני, ושנים אלו נגרעות ממנין אותן ארבע מאות שנים. אך בני חת, שלא היתה דעתם נוחה בקיצור שנות השעבוד של ישראל, מחו ואמרו: חלילה. נשיא אלוקים אתה בתוכנו, והכל מחוץ למנין שנות הגזירה.

ויקם שדה עפרון אשר במכפלה: מובא באגרא דכלה אמרו חז"ל (סוטה י"ג) שגם ראשו של עשו נקבר במערת המכפלה. ויש לרמז זה בכתוב שלפנינו, כי ו'יקם ש'דה ע'פרון ראשי תיבות עשו. ונרמז הדבר בראשי תיבות דייקא, ללמד שרק ראשו נקבר שם.

"לכל באי שער עירו": שכולם בטלו ממלאכתן לגמול חסד לשרה (רש"י). בעת פטירתו של רבי חיים הכהן מפס, בר"ח מרחשון תקצ"ו, הכריזו רבני העיר על ביטול מלאכה עד לאחר קבורתו של רבם הנערץ כפי שנוהגים בפטירת צדיקים לכבודם.

אחד מבני העיר, שבבעלותו היתה חנות למוצרי מזון, סגר אף הוא את חנותו, אלא שאחד הקונים שכנעו לפתוח את החנות כדי למכור לו שק קמח.

ביציאתו, הסתבכה גלימתו בכד שמן שעמד בחנותו, ועד ששם לבו, זב השמן היקר לאבוד וכמה שקי קמח שנרטבו יצאו מכלל שימוש. ביקש האיש להרוויח כמה פרוטות ממכירת הקמח ויצא בהפסד גדול, כעונש על הזלזול בכבוד הצדיק המנוח.

וידבר אברהם באזני בני חת: אומר הרב שלמה וולבה זצ"ל רואים כאן את ההנהגה של האדם השלם, למרות ששקוע הוא ביגונו על מות רעיתו, באיזה דרך ארץ ובאיזה כבוד מדבר עם גויים פשוטי עם, ובעוד שהוא זה שהובטח מה' שהארץ שלו היא, וכאן עליו לנהל משא ומתן על חתיכת אדמה, לקבורת אשתו.

'ופגעו לי בעפרון בן צוחר (כג, ח). ופגעו לי', יתבאר בלשון 'ויפגע במקום' (לקמן כח, יא), או 'ויפגעו בו מלאכי אלוקים' (לקמן לב, ב), אשר הוא במשמעות של מפגש אקראי בלתי מכוון (עי' רשב"ם ורבינו מיוחס, לקמן כח, יא(. ואכן זו היתה כוונת אברהם אבינו, שהכיר את אותו צר העין, והבין כי אם ילך להתחנן בפניו שימכור לו שדה זו דווקא, יעלה החמדן את מחירה פי כמה וכמה משוויה האמיתי. לכן אמר להם 'פגעו בו' במקרה בלכתו בדרכו, ותאמרו לו כי יש כאן אחד שמחפש אחוזת קבר, שמא תרצה להיפטר משדה הטרשים שבקצה שדך תמורת מחירה האמיתי שאינו עולה על כמה זהובים.

אבל אנשי המקום המרושעים לא עשו כעצתו, אלא להיפך. לא זו בלבד, אלא שעשו הכל דווקא בעסק גדול במכוון. מינו את עפרון שוטר עליהם 'יושב בתוך בני חת' (פס' י וברש"י), העלוהו לגדולה ובאו ואמרו לו: הנה נשיא אלוקים כערכך נמצא בינינו, והוא משתוקק ביותר לרכוש ממך את שדך. לנוכח כל זאת, ברור שעתה ילטוש עפרון עיניים גדולות ויפריז במחיר שדהו (ועי' קול אומר קרא לרבי יוסף חיים קרא, כאן, סוף אות ב).

ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי (כג, ט)

פתח אברהם ואמר בלשון מתנה סתם, 'ויתן לי', וסיים במקח, 'בכסף מלא'. וכן עפרון פתח 'לעיני בני עמי נתתיה לך', לשון מתנה סתם, והדר אמר 'ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא', שזה מקח גמור. ומאי האי. אלא, מבאר רבי יהודה פרץ זצ"ל (פרח לבנון [ברלין תע"ב]), וכן כתבו עוד מן המפרשים (עי' פנים יפות ד"ה שמעוני; ועוד), אברהם אבינו חשש שמא כעבור תקופה יבוא אחר ויטען כי הוא שכנו של עפרון באותה הקרקע, ואם כן מדינא דבר מצרא הוא קודם (עי' ב"מ קח) ויוציא את השדה מידי אברהם. לכן ביקש אברהם מעפרון שיתן לו את השדה במתנה. ואף על פי שישלם לו במיטב, 'כסף מלא', אבל 'יתננה לי', שיהא זה בדין מתנה ולא בדין מכירה, כי במתנה קיימא לן (כתובות מד). שאין דין בר מצרא.

תירוץ נוסף איתא ב'שפת אמת' (ליקוטים) ויסודו כבר ברבינו בחיי (כאן) שחשש אברהם לטענת אונאה. כי תכף תתגלה מעלת המקום ויתפרסם בחשיבותו, ואז יבוא עפרון ויטען כי המחיר אינו מצדיק את מכירת הקרקע, ונמצא בטל המקח. לכך אמר אברהם לעפרון שהוא מוכן לשלם עליה ארבע מאות שקל כסף, אבל הוא מבקש שיתן לו את הקרקע בתורת מתנה, ואחר כך יתן לו את דמיה שלא כנגד השדה. והשתא ליכא בהא אונאה, דבמתנה לא שייך אונאה.

אל מערת שדה המכפלה (כג, ט)

גאונות והתמדה מבהילה וכח התורה העצום של הגר"ח זצ"ל -בספר ב'דידי הוי עובדא' (פ"א) מובא סיפור נורא ששמע מידיד נאמן: פעם שאל את הגר"ח קניבסקי זצ"ל היכן מצינו בחז"ל שתחיית המתים תתחיל ממערת המכפלה. וכששאל הימנו זאת, היה הגר"ח מהלך בחוץ, ואחד ממקורביו תמך בידו מצד אחד, והניף ידו השנית פעם אחת ואמר - אין זה מוזכר בבבלי, והניף ידו פעם ב' ואמר - גם אין זה בירושלמי, ושוב הרים ידו ואמר - אינו נמצא במדרש תנחומא, והרים ידו עוד פעם ואמר - וגם לא בזוהר, ואח"כ אמר אמנם מובא בתיקוני הזוהר.

השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה (כג, יא)

המפרשים תמהים על השינוי הפתאומי שחל בדברי עפרון, שמתחילה אמר לאברהם: "השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה" – כרוצה לרמוז כאילו לא עלה על דעתו כלל לבקש כסף עבור המערה, ואדרבה, בנדיבות לב מציע הוא את כל השדה בנוסף למערה, ומיד אח"כ חוזר עפרון ואומר "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא" כרומז שמצפה שישולם לו מחיר גבוה זה. ואכן אח"כ כתוב "וישקול אברהם לעפרון וגו'", ועפרון מקבל ברצון את הכסף, ולא זו בלבד אלא שקיבל כסף עובר לסוחר, שהוא (ע"פ הגמ' בב"מ) בערך גדול בהרבה מכסף רגיל.

לביאור העניין, מביא הסבא מקלם זצ"ל את הסיפור הידוע אודות הוויכוח שהיה לרבי יונתן אייבשיץ עם חכמי אומות העולם. הם סברו שאפשר ללמד בעלי חיים נימוס ודרך ארץ ולהפוך את טבעם שינהגו כבני אדם, ורבי יונתן טען לעומתם שדבר זה אינו אפשרי, וכי אי אפשר להפוך את טבע בעלי החיים.

רצו אותם חכמים להוכיח את צדקתם, וקיבלו על עצמם ללמד חתול נימוס ודרך ארץ תוך פרק זמן מסוים. כאשר הגיע היום המיועד להציג את הצלחתם באילוף החתול, התקבץ קהל רב לראות במו עיניו את ה"חתול המלומד", ואכן בשעה היעודה נכנס החתול והחל לשמש בתפקיד של מלצר – סידר כמה שולחנות והציע עליהם מפות, אח"כ הלך להביא מגש עם יין וכוסות. כאשר חזר עם היין והכוסות השתוממו כל הנאספים מהמחזה הנדיר, וכמעט אמרו שאכן צדקו אותם חכמים. באותו רגע הוציא רבי יונתן קופסה קטנה מכיסו, פתחה, ועכבר קטן זינק מתוכה. כיון שראה החתול את העכבר, השליך מידיו את המגש, היין נשפך והכוסות נשברו, ורץ אחר העכבר להשיגו.

מיד הודו כולם לרבי יונתן אייבשיץ ונוכחו לדעת שגם אם אמנם אפשר ללמד בעלי חיים דברים מסוימים, אולם את טבעם לא ניתן לשנות.

כך גם עם עפרון. כל זמן שלא ראה כסף לנגד עיניו, התנהג כאיש נבון ונדיב (לא פחות מבע"ח מאולף), אבל לאחר דבריו הראשונים (פסוק יא) שבהם הציע לאברהם את השדה ואת המערה חינם אין כסף, חוזר אברהם (פסוק יג) ואומר לו "נתתי כסף השדה קח ממני" – כלומר אברהם מחזיק את הכסף בידו ואומר לו "קח הממון". כיון ששומע עפרון את הצלצול של הכסף ורואה את המטבעות הנוצצות בידי אברהם, מיד הוא נהפך לאיש אחר. הוא משליך מעליו את כל גינוני ההתנהגות היפה שנקט בהם, ורודף אחר הכסף כמו שהחתול רודף אחרי עכבר.

וישתחו אברהם לפני עם הארץ (כג, יב)

אברהם אבינו, כשנזקק להשיג טובה מעם הארץ, חלק לו כבוד ואף השתחווה לפניו. בעניין זה מספרים על הגאון רבי יחזקאל לנדא זצ"ל, בעל ה"נודע ביהודה": פעם הלך עם אחד מנכבדי העיר לקבץ נדבות למטרה חשובה ביותר. כאשר הגיעו לביתו של אחד מעשירי המקום, אחז מלווהו בזרועו של הרב ואמר לו: סבור אני שאין זה לכבודו של רבנו לבזות עצמו בעמידה בפתח ביתו של איש זה, הידוע בכל העיר כקמצן גס רוח ועם הארץ.

השיב לו הגאון בחיוך: כידוע, האדם הוא בחיר הבריאה בעולם, ובכל זאת – כשעליו לחלוב את הבהמה, הוא כורע ברך לפניה.

נתתי כסף השדה (כג, יג)

פירש רש"י והלוואי נתתי לך כבר. מפני מה היצר אברהם על כך שלא נתן כבר את הממון לאותו רשע וחמדן. ואם בשביל מפני השתוקקותו לקבור את שרה בחלקת השדה, היה לו לומר כן בסיפא דקרא: 'אתן כסף השדה קח ממני, וקברתי את מתי שמה'.

אלא, ביאר הגאון רבי שמואל זאב יונגרייז זצ"ל, אב"ד באיאם )עי' תורת משה נתן, כאן, ד"ה נתתי( בדרך חידוד, כי חשק עפרון במחיר מופקע של ארבע מאות שקל כסף, וחיפש אמתלא להצדיק סכום גבוה שכזה. בא ואמר לו לאברהם: מאחר שאתה רוצה בדווקא לשלם עבורה, הבה נעשה 'מחיר סימלי': 'ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא'. כלומר, שמי הוא עפרון ושמך הוא אברהם, ניקח את האות ש'ביני' היינו האות האמצעית שלי, שבין שאר האותיות, והיא האות ר', וכן את 'בינך', האות שבין שאר האותיות שלך, שגם היא ר', ועלה לנו יחד מנין ארבע מאות. כך ניסה להצדיק את חמדנותו בדרך כביכול 'מתוחכמת'. השיב לו אברהם כסיל כאיוולתו: 'הלואי ונתתי כבר' כשעדיין היה שמי אברם, כי כך באמצע האותיות שבשמי אין ולא כלום...

על פי זה יש לבאר דברי המדרש (בר"ר נח, ז), שדקדקו בפסוק הסמוך להלן (פס' טז): 'וישקול אברהם לעפרן', מפני מה נכתב כאן בכתיב חסר, בעוד שבכל הפרשה נכתב 'עפרון'. אלא, לפי שהיה עפרון הרשע חומד יותר מחלקו, ולכך נתקיים בו בעפרון הפסוק (משלי כח, כב) 'נבהל להון איש רע עין, ולא ידע כי חסר יבואנו', שנכתב שמו חסר ו'. ולכאורה יש להבין את כוונת המדרש, וכי מה אכפת לו לעפרון איך כתבו את שמו בספר התורה. לדידו, העיקר שארבע מאות שקל כסף טמונים באמתחתו. אלא, ביארו המפרשים )עי' ברית שלום, ד"ה ועל פי זה יתורץ; נזר הקודש, במדרש שם( שסופו היה שאבדו ממנו כל אותם ארבע מאות שקל כסף, ולא יצא נשכר פרוטה בחמדנותו. זהו שאמרה תורה 'וישקול אברהם לעפרן', שבא להורות על הפסדו ואיבוד מעותיו. כי מאחר שנכתב 'עפרן' חסר, אזי גם בשמו אין אות אמצעית כלל. ונמצא סופו שאכן קיבל כתחבולתו אפיים, שנשכר לפי ערך אמצע האותיות, וכיון שהוסב שמו ל'עפרן', נשאר קירח בלא מאומה.

ויען עפרון את אברהם לאמר לו. אדני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף (כג, יד(. ביאר הגר"נ אלתר שליט"א מאי 'לאמר לו'. אלא כך דרכם של סוחרים ממולחים, כאשר המוכר נשאל למחירו של המוצר, יפנה ויבקש מן הקונה שיתן הוא הצעת מחיר. שמא מחירו יהיה גבוה יותר. זהו שאמר עפרון לאברהם 'לאמר לו', תגיד אתה את המחיר.

אי נמי, אחר שמקודם (פס' יג) אמר לו אברהם אבינו 'אך אם אתה לו שמעני', קפץ עפרון לתקנו שיהיה זהיר בלשונו. הואיל והיום מוניתי להיות שופט ושוטר כאן, מעתה אין לפנות אלי כאילו אני סתם אדם מהרחוב 'אם אתה לו שמעני'. דבר אלי בכבוד בבקשה. זהו שענה לו 'לאמר לו, אדוני שמעני'. מהיום כשאתה פונה אליי, הקפד לומר כך: 'אדוני שמעני'.

וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר (כג, טז)

אמרו חז"ל, "נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו", זה עפרון שהכניס עין הרע בממונו של אברהם ארץ ארבע מאות שקל כסף, שחסרו התורה וא"ו, ולכן כתוב "וישקל אברהם לעפרן". ולכאורה יש להבין מה היתה התביעה על עפרון, וכי היה מחוייב לתת את שדהו חינם, ובפרט כשהשדה אצלו מאחוזת אבותיו, ומה מקום לתביעה זו. והלא אף כשלקח את הד' מאות זוז הרי עשה בזה טובה גדולה לאברהם, בזה שהסכים למכור לו את השדה, שהרי אברהם היה צריך להיפגש עם בני חת כדי שיבקשו וישפיעו על עפרון שיסכים למכור את חלקו, ואם כן איזה עוולה מצאו בעפרון שלקח כסף על המכירה.

ביאר זאת הגאון ר' אברהם זלמנס זצ"ל (מתלמידי נובהרדוק) בדרך נפלאה, שהנה בתחילת הדין ודברים מה שהסכים עפרון ליתן את השדה לאברהם, היה זה מפני רוממותו וגדלותו של אברהם, וכמו שאמרו לו בני חת "נשיא אלקים אתה בתוכנו", ומחמת שעפרון העריך את אברהם רצה ליתן לו בחינם את השדה, אולם כשאברהם לא הסכים ליקח בחינם אלא רצה לשלם, אז התעוררה אצלו חמדת הממון, ואף שלא לקח מחיר מופרז וכמו שאמר "ביני ובינך מה היא" שאין זה נחשב אצלו לכסף, בכל זאת התביעה על עפרון היא על ירידתו והתהפכותו, שבהתחלה רצה ליתן בחינם, ואח"כ כששמע שרוצים לשלם לו התעוררה אצלו חמדת הממון. ואילו מתחילה היה מבקש ממון לא היתה עליו שום תביעה, אבל מכיון שכבר הבין בשכלו את רוממותו של אברהם ורצה ליתן בחינם ושוב התהפך לסוחר על זה יש תביעה שירד מדרגתו. ואם על עפרון שהיה איש פשוט תובעים ממנו שלא לירד בדרגתו, כמה גדולה התביעה על בן תורה שהתעלה שצריך ליזהר שלא לירד ממדרגתו כאשר יפגש עם איזה רצון או נסיון ולא יהיה "נבהל להון".

ויקם שדה עפרון (כג, יז)

איתא מה'בני יששכר' (אגרא דכלה) כי ראשי התיבות ויקם שדה עפרון הם עשו ובא לרמז שגם עשו נכנס להיקבר במערת המכפלה. אמנם מפני שרק ראשו נשאר שם (תרגום יונתן לקמן נ, יג), ולא יתר גופו, לכן הוא מרומז דווקא בראשי התיבות.

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה (כג, יט)

אמרו חז"ל (מדרש רבה נח, ט), "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד", רודף צדקה זה אברהם שנאמר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה, וחסד שגמל חסד לשרה, ימצא חיים.

ויש להבין מהו החסד שעשה אברהם עם שרה שקבר אותה, והלא אשתו כגופו ומי לא יתעסק עם קבורת אשתו, והרי אם לא היה עושה זאת היה נקרא רשע, והאם משום כך יקרא בעל חסד.

ביאר הסבא מסלבודקה זצ"ל, כשרוצים לקיים את מעלת החסד בשלימות, צריך לעשותה באופן שהזולת לא יתבייש בכך, וכמו שאמרו חז"ל )ברכות ו, ב( שכיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום, וכאילו נדון בשני דינים באש ובמים, ולכן אין זה שלימות במעלת החסד שהשני מרגיש שהוא נזקק לחסדך, ולכן יש חובה מיוחדת לגמול חסד עם הקרובים, וצריך להקדים אותם בנתינת צדקה, וככל שקרוב יותר המקבל לנותן יש בכך יותר שלימות במעשה החסד, כיון שהמקבל לא מרגיש באי נעימות בנתינה.

וכן כשמתפלל על חבירו שהקב"ה יעזור לו זהו חסד בשלימות, וכמו שביאר רש"י (שבת קכז, ב) שעיון תפילה הוא מכלל גמילות חסדים, שמתפלל על חבירו, ואינו נותן מעצמו אלא מתפלל שהקב"ה יתן לו.

ולכן אברהם נקרא בעל חסד רק משום החסד שעשה עם אשתו שהיא כגופו, שבחסד כזה אין בושה כלל למקבל, והיא המעולה שבחסד.

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו (כג, יט)

אמרו חז"ל (רבה נח, ט), רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, רודף צדקה זה אברהם שנאמר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה, וחסד שגמל חסד לשרה, ימצא חיים.

ויש להבין במה נשתבח אברהם כ"כ במעשה זה, והוזכר במיוחד כעושה חסד כשקבר את שרה, והלא דרך העולם היא שהאדם מתעסק בקבורת אשתו, ועוד שהוא אף חייב בזה, ומה ענין חסד לכאן.

ענה על כך הגאון ר' שלום שבדרון זצ"ל ביסוד נפלא, יש הבדל בין צדקה לבין חסד, צדקה נעשית לתועלת המקבל, וכגון שנותן פרוטה לעני מקיים מצות צדקה ולא חסד, כיון שהשני חסר במשהו, וחבירו מתעורר לראות את מצוקתו והשלים חסרונו, וזהו צדקה. לא כן חסד, שהוא דרגה למעלה מזה, והוא בכוונת הנותן ברצונו הטוב ובמחשבת לבו להיטיב לזולתו, ואינו עושה כן מתוך רחמנות על מסכנותו של חבירו, אלא רק מתוך הרצון שלו להיות טוב ולהטיב עם חבירו, ולכן דוקא בדברים שהאדם בין כך עושה אותם, בהם נמדד מדת החסד שלו, אם עושה אותם מתוך כוונה טובה ורצון טהור להיטיב עם זולתו.

ולכן אברהם אף שקבר את שרה כדרך כל האנשים, אבל אף מעשה זה עשה מתוך הרצון להיטיב, והיה מעשה זה כולו חסד ולא צדקה.

וסיפר ר' שלום, פעם הלכתי עם אחד מילדי לרופא, ובדרך פגשתי את הגאון ר' אייזיק שר זצ"ל, ולאחר שאילת שלום אחד למשנהו, התבונן וראה את ילדי על ידי, והבין לאן פני מועדות, פנה ואמר לי, לאן אתה הולך? לרופא. מדוע? לצורך בנך החולה, האם הבהמה אינה דואגת לכל צרכי עגלתה, הרי גם היא עושה כל שביכולתה למען וולדותיה, וא"כ מה ההבדל בינך לבין הבהמה?

ובעודי תוהא מה להשיב על שאלתו, פתח והשיב בעצמו ואמר, באמת גם אתה וגם הבהמה דואגים לבניהם שלהם, אך הבדל גדול בין האדם לבהמה, הבהמה שדואגת לוולדותיה מפני שהם וולדותיה, אבל האדם בישראל צריך לדעת שהוא הולך לרופא אם בנו, לא מפני שהוא בנו, אלא שהוא מקיים מצות חס ד! אלא שהוא גם בנו.

וכן בכל דבר, יכול האדם להתעסק בפשוטות וזוטות לכאורה, ולא לדעת כלל מה הוא עושה, אך אם יחשוב מעט ויכוון במחשבתו לשם חסד, הרי קידש ורומם את כל פעולותיו.

"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר": ביאר רבי יהונתן איבשיץ מדוע שילם אברהם אבינו דוקא במטבע העוברת לסוחר? שכן, הלכה היא כי אסור לתת כסף לעכו"ם, כדי שלא יתיך אותו ויעשה ממנו פסל דין זה אינו אלא בכסף, היינו במטיל כסף או זהב. אך מותר לתת מטבע לגוי, כיון שאין חשש שיבוא הגוי לעשות ממנו פסל, משום שחס על ממונו ועל הנזק שיגרם לו מכך. 'כסף' סתם הוא מטיל כסף, אך 'כסף עובר לסוחר' מובנו מטבע. אברהם אבינו, שקיים את מצוות התורה עד שלא ניתנה, דקדק לשלם במטבע דוקא.

"ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר": אחר שהציע אברהם אבינו שהקנין יהיה דרך מתנה, ואחר כך ישלים הסכום המלא אי משום בר מצרא ואי משום אונאה], לא איש צר עין כעפרון שיתן לעניינים לעבור כך בקלילות. חמדן זה נבהל להון, ומיד בא לבטח את כספו. וכך אמר לאברהם, בלי להיכנס לכל העצות שלך ב'חושן משפט', חשוב לי לסכם ברור שכל ענין המתנה הוא רק כלפי חוץ, 'לעיני בני עמי נתתיה לך'. כלומר, רק לעיני אנשים היא תיחשב מתנה, אבל 'ביני ובינך' אין כאן שום מתנה. אלא 'ארבע מאות שקל כסף' תשלם לי, טבין ותקילין. בלי שום חכמות.

ואברהם זקן בא בימים (כד, א)

אמרו חז"ל (יומא כח, ב), מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר ואברהם זקן. ויש לבאר מהיכן למדו חז"ל דבר זה מהפסוק. ביאר הגאון ר' שמעון שקופ זצ"ל (הקדמה לשערי ישר) עפ"י המסופר (ב"ק כ, א) שרב חסדא שאל שאלה את רמי בר חמא, ורמי בר חמא אמר לו שאם ישמשו הוא ישיב לו. והענין בזה הוא, שבדבר שצריך עיון ויגיעה תלוי עיקר הדבר אם התלמיד מאמין במעלת המלמדו, שאז אף אם לא יבין בראשונה, יתלה החסרון בעצמו, ויוסיף אומץ לייגע את עצמו ואז יבין באחרונה, אבל אם דברי המלמדו קלים בעיניו ולא שוה לו להתאמץ לעמול בהם, אז אם לא יקבל הדברים במשקל הראשון יניחם או יבטלם בלבו ודיו, ולכן כאשר ידע רמי בר חמא את עומק הענין שרצה ללמדו, לא רצה ללמדו עד שיתאמת לו שרב חסדא משתוקק להתלמד ממנו כתלמיד מרב, ולכן לא למדו הדבר עד שישמש אותו כתלמיד לרב.

ואמרו חז"ל (ב"מ פז, א) שעד אברהם לא היה זקנה, ומאן דהוה בעי למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק, בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם, אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה שנאמר ואברהם זקן בא בימים. ובוודאי שזקנה זו היינו זקנה שאחרים ראו שהוא זקן.

ויש לומר שמכאן למדו חז"ל שאברהם היה יושב בישיבה, כיון שעיקר מעלת הזקנה היא למתלמד שיכיר במעלת רבו, שאם יכיר במעלת רבו מבין שראוי להעמיק בדברי מלמדו, ולכן ביקש אברהם אבינו לזקנה שיבחינו מי אברהם ומי יצחק כדי להכיר במעלת הרב, ויוכלו לקבל ממנו.

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א)

על לשון זו הקשה בעל העקידה זיע”א (עקידת יצחק בפרשתנו, שער כב), כי הרי כבר ארבעים שנה קודם לכן, בהיות אברהם בן מאת שנה, נאמר עליו בפסוק תואר הזקנה, ככתוב (בראשית יח יא) "ואברהם ושרה זקנים באים בימים”, ואם כן היה לו לומר ‘ואברהם זקן מאד'.

אלא, יש לפרש לפי מה שאמרו חז”ל (בבא מציעא פז.), כי עד אברהם אבינו לא היו אותות הזקנה ניכרים על פני האדם, ומי שהיה רוצה לדבר עם אברהם, היה מדבר עם יצחק, והרוצה לדבר עם יצחק היה מדבר עם אברהם, כי היו פניהם דומים מאוד. עד שבא אברהם וביקש רחמים והחלה הזקנה, שנאמר (בראשית כד א) ‘ואברהם זקן בא בימים'. ויש להקשות, היאך יתכן לומר שלא היתה זקנה, הלא כבר צחקה שרה אימנו בקרבה (בראשית יח יב) “אחרי בלותי היתה לי עדנה", שכבר עברו ממנה עניני נערות, ורק לאחר מכן, “נתעדן הבשר ונתפשטו הקמטין, וחזר היופי למקומו” (בבא מציעא שם) וצריך לומר לכאורה, כי אמנם גם קודם זמנו של אברהם אבינו היה שינוי בין גופו של צעיר לגופו של זקן, מכל מקום לא היה הדבר ניכר במראה הפנים, ורק לאחר שביקש אברהם על כך נעשה ההיכר.

אך הנה בחזקוני (בראשית יח א) כתב כי מה שאמרו חז”ל (ראה רש”י שם) שנתן ממרא לאברהם עצה על המילה, פירושו שהביא אספלנית לעצור את הדם, ובזה ריפאו. (וכעין זה כתב בספר ‘גן רוה) ומעתה יתכן לומר, כי אמנם קודם לידת יצחק היו אברהם ושרה זקנים באים בימים.

אולם כאשר מל אברהם את עצמו באלוני ממרא, ונתרפא בעצת ממרא, חידש כנשר נעוריו, ונעשה כצעיר לימים. ורק כאשר היה יצחק בן ארבעים שנה, קיבל ה’ יתברך את בקשתו שתהיה הזקנה ניכרת בפני האדם.

"ואברהם זקן": מובא בתוס' הרא"ש אמר אברהם להקב"ה אמרת לי יפיפית מבני אדם, איזה יפוי יש לי כאשר אני ובני נכנסים יחד לעיר ואינו ידוע מי האב ומי הבן לתת לו כבוד כי היה קלסתר פניהם שווה ממש, אמר לו הקב"ה "ממך תתחיל הזיקנה".

באותו הלילה הלבינו שערות ראשו של אברהם ואמר לה' עשיתני דוגמא בעולם, ומאז ניתנה הזיקנה.

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א)

הגאון ר' יוסף נחמיה אב"ד קרקוב ביאר בדרך דרוש, שהנה האדם נוהג להתרעם על מר גורלו ועל צרותיו, אך זאת משום שמביט הוא רק אל ההווה המר, ואינו מרחיק לראות את הטוב לעתיד הטמון בכל מאורע ממאורעות חייו, ורק כאשר הוא מזקין, רואה הוא כי רבים מן המקרים שעליהם הצטער בעת התרחשותם בעצם היו לטובה, ועתה הוא מאושר בזכותם.

וזו כוונת הפסוק, "ואברהם" – שהתנסה כל חייו בנסיונות רבים כ"כ, כאשר זכה להיות "זקן בא בימים", ראה והבין כי "ה' ברך את אברהם בכל" – כי גם מה שנראה היה בזמנו רע, היה לו לברכה.

וזה ביאור נוסח הברכה שמברכים מתחת לחופה, "מהרה ה' אלקינו ישמע... קול מצהלות חתנים מחופתם", ולכאורה מהי ההדגשה "מחופתם", וכי אנו לא יודעים שכעת היא שעת החופה.

אלא כוונת הברכה היא, שהזיווג יעלה יפה, והבית הנבנה יהיה בית של שמחה מראשיתו, ולא שרק לאחר ימים רבים יתברר שהכל היה לטובה ולברכה, אלא "קול מצהלות חתנים מחופתם", שהשמחה והצהלה שילוו את החתן והכלה, יחולו מן הרגע הראשון – "מחופתם".

"וה' ברך את אברהם בכל": מובא בגמרא (ב"ב טז) בת הייתה לו ובכל שמה, ויש להסביר על פי מה שמובא בהלכה שאם גם האב וגם הבן צריכים לישא אשה, אז האב חייב קודם לישא לעצמו אשה ואח"כ להשיא את בנו, ואם האב כבר קיים מצוות פרו ורבו אז בנו קודם, והנה לפי שיטת בית הלל מקיים המצווה רק אם יש לו בן ובת, ולכן אמר כאן הכתוב וה' ברך את אברהם בכל, דהיינו שהייתה לו בת וא"כ יש לו בן יצחק ובת בכל, וקיים כבר מצות פרו ורבו, ולכן יצחק קודם, לכן שלח את אליעזר שילך למצוא שידוך ליצחק, ואח"כ אברהם גם כן נשא אשה את קטורה.

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א)

דרש מו"ר רבי דוד חי אבוחצירא שליט"א, האמונה בה’ הרי היא מקור לכל ההשפעות הטובות שבעולם, וכפי שלמות האדם באמונתו בה', כן זוכה להיות כלי מוכן לכל הטובות, וכן מצאנו באברהם אבינו ע”ה שלרוב היתעצמותו באמונה בה’ זכה להתברך בכול, וכמו שנאמר בזוהר (חיי שרה קכט.) על הפסוק (כד, א) ‘ואברהם זקן בא בימים’ שהשלים עצמו אברהם ב”רזא דמהימנותא” - בסוד האמונה, ובכך זכה לנאמר ‘וה’ ברך את אברהם בכלֹ’, שהתברך במידת ‘כול’ הכוללת כל מיני טובה וממנה נשפעים כל הטובות לעולם.

והכלי המוכן לקבל את מידת ‘כול’ הוא האמונה השלמה בה’, וכפי שלמות אמונתו של אברהם אבינו זכה להתברך במידת ‘כול’ הכוללת כל הטובות כולם.

וכך כתב ב”דגל מחנה אפרים” (עקב ד”ה ארץ9: כי ידוע כשיש לישראל ביטחון ואמונה אזי כל הפרנסות וההשפעות יורדות להם וכו’, כי לאברהם היה לו מידת ‘כול’ כמו שכתוב ‘וה’ ברךְ את אברהם בכלֹ’ ואיתא בזוהר הקדוש ‘דא רזא דמהימנותא’, עד כאן.

מעשה ביהודי שבא לפני הרה”ק רבי נחמן מברסלב ע”ה וביקש את ברכתו שיזכה לבנים. אמר לו רבי נחמן ע”ה: תן צדקה ובכך תזכה להיושע בזרע של קיימא. השיב לו אותו יהודי בצער, גם פרנסתי אינה מצויה לי ברווח וקשה עליי להוסיף בנתינת צדקה. נענה רבי נחמן ואמר: אם כן ישועתך תבוא על ידי שתאמין בה’ יתברך, כי אמונה יש בה מכוח הצדקה כמו שכתוב ‘והאמן בה’ ויחשבה לו צדקה', ועוד ש’אמונה’ בגימטריה ‘בנים’, וכוח האמונה בה’ ממשיך ישועה להיפקד בבנים.

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי (כד, ב)

כתב בס' באר מים חיים, צריך להבין למה פרט הכתוב כל סימני עבדו זקן ביתו ומושל בכל אשר לו, ומה נפקא מינה מזה והיה די לומר ויאמר אל עבדו שים נא וגו'.

אמנם הכתוב מגיד בזה צדקת אברהם ידיד ה', אשר בהגיעו לעשות אחת ממצוות ה' עשה בכל התחבולות וחשב בכל המחשבות לעשותו על צד היותר טוב, ופחד ורעד על אחת מני אלף אולי יארע לו דבר תקלה, ולכן עשה כל המעשים בכל יכולתו לראות בכל האופנים שיהיה נעשה המצוה בשלימות שלא יתקלקל ח"ו.

ולכן אף שידע את צדקתו של אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים והיה נאמן ביתו ועל פיו ישק כל עניני חפצי אברהם וכל אשר לו נתן בידו, מכל מקום כשהיה צריך לשלחו לדבר מצוה לישא אשה ליצחק ממשפחתו ומבית אביו ולא היה רוצה בשום אופן לקחת לו אשה מבנות כנען כי רעות בנות כנען בעיני אביו שבשמים, לא האמינו על דברו בשום אופן, אחר כל הנאמנות שהיה לו אצלו, עד אחר השביעו באלקים ובנקיטת חפץ, כי כל כך פחד ורעד במצוה עד שעבר עליו כל הספיקות אולי כך או כך עד אשר עשה כל אשר היה ביכולתו לעשות באופן שיוכל לסמוך עליו.

מה שאין כן בבני עמנו בדורותינו היום עושים ההיפוך, אשר אם יבוא אחד ובידו סכין לשחוט ויאמר כי הוא שוחט ובודק ומומחה יאמינו בכל שהוא ולא ישאול ויחקור וידרוש עליו כל כך ויאמר מן הסתם כל המצויין אצל שחיטה מומחין הם, וכמו כן אם אחד יביא יין וחלב או דג וכדומה מדברים הנמצאים בהם חשש איסור, או אם יתנו לפניו דברים הצריכים בדיקה מתולעים כמו חומץ וקטניות והדומה להם יאמר מן הסתם יהודי מוחזק בכשרות הוא ואינו חשוד להאכיל דבר שאינו ראוי לאכול.

ולא כן יעשה אם יבוא אחד ללוות מאתו מעות או שאר דבר חפץ, לא יאמין לו כפשוטו בשום אופן עד אשר ידרוש ויחקור וישאל היטב עליו מי הוא זה ואיזה הוא ואם נאמן הוא או אינו כל כך ויצטרף כל הספיקות למען לא יתן לו, ואם כבר ירצה ליתן יעמיד עליו עדים ויכתב בספר וחתום, ויפחד וירעד עד כלות הזמן אולי לא ישלם לו, והכל כי זה הוא העיקר בעיניו בכל עבודתו שעובד בעולם הזה. ולכן, על זה יתן כל לבו ונפשו ועיניו שלא לבוא לידי מכשול מיראתו ופחדו, מה שאין כן במצוות ה' שלטפל נחשב בעיניו ואם לא יהיה כל כך על צד היותר טוב מה יהיה בזה כיון שלא זה הוא עיקר עבודתו.

ואולם אברהם אבינו לא אהב דבר אחר כי אם מצוות ה' ולא יותר, והכל היה להבל ותהו בעיניו, וכאפס ואין נחשב לו, ועל כן כל אשר לו מסר לאליעזר, ובמצוות לא חפץ להאמינו.

אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו (כד, ב)

מנהגו של עולם, כשאדם עומד להלוות ממון לחברו, הריהו חוקר ודורש אחרי יושרו של הלווה, ורק לאחר שאין לו עליו כל ספק – אז מלווהו את ממונו. לעומת זאת בענייני יהדות, כאשר בא האדם לקנות בשר כשר או תפילין או כל תשמיש של קדושה, אינו מקפיד לדרוש ולחקור במיוחד, והוא נוטה לתת אמון בכל אחד.

ולא כך נהג אברהם אבינו, אלא להיפך. בענייני ממון נתן אמון מלא בעבדו אליעזר – "המושל בכל אשר לו", ואילו כשהגיעו הדברים לעניין יהדות, לקחת אשה מתאימה ליצחק – לא סמך על אמונו והבטחתו של אליעזר, אלא דרש ממנו שבועה חמורה: "שים נא ידך תחת ירכי והשבע לי".

מסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שפעם הגיע לאיזו עיירה נידחת והתאכסן באכסניה לא מוכרת לו. כשהגיע רבי ישראל אל האכסניה, פנה אליו בעל המקום ואמר לו: "כבודו נראה יהודי נכבד, וודאי יודע גם לשחוט, והנה יש לי כאן בהמה והשוחט לא נמצא, אולי יואיל מר בטובו לשחוט לי את הבהמה".

אמר לו רבי ישראל שאינו יודע לשחוט. לאחר מכן פנה הגרי"ס אל אותו אכסנאי וביקש ממנו הלוואה כספית גדולה.

התנצל אותו אכסנאי ואמר שאינו מכיר את הגרי"ס – אם בן אדם נאמן הוא או לא. אמר לו הגרי"ס: "אם כן, איך רצית לסמוך על שחיטתי? וכי מכירני אתה"?

אש לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו (כד, ג)

מה בא להוסיף באמרו 'אשר אנכי יושב בקרבו, והלא אליעזר ידע היטב שמקום מושבם הוא בארץ כנען.

מבאר הגאון רבי יצחק יהודה טרונק מקוטנא זצ"ל (מקרא מפורש), שאמר לו לאליעזר, שמא תאמר, אף כי רעות הנה בנות הכנעני, הלא כאן בבית אברהם ודאי תשתנה האשה ותהפוך מידותיה לטובה. לכן אמר לו אברהם, אל תשלה את עצמך כן, שהרי 'אנכי יושב בקרבו'. אני יושב כבר הרבה זמן בין הכנענים, ולא ראיתי שיש לי השפעה עליהם לשנותם לטובה. הם נשארים מושחתים כמות שהם.

ולקחת אשה לבני ליצחק (כד, ד)

עורר הגאון ר' אליהו ברוך פינקל זצ"ל (קונטרס השידוכים), שהנה מצינו שהתורה האריכה בענין השידוך של יצחק ורבקה, וכן בשידוך של יעקב ורבקה, אולם אצל אברהם ושרה לא מצינו מאומה מענין השידוך שלהם.

ויסוד גדול יש ללמוד מכך, כי הרי מעשה אבות סימן לבנים, ובאה התורה ללמדנו שהדרך הישרה שהשידוכים נעשים על ידי ההורים, ולא על ידי החתן והכלה לבדם, וזה כוונת הסיפור בבקשת הזיווג אצל יצחק ויעקב שנעשה על ידי אבותיהם, אבל השידוך של אברהם ושרה שנעשה על ידיהם בעצמם, אף שודאי כך היה צריך לעשות, מכל מקום השמיטו הכתוב ואינו נכנס בגדר של סימן לבנים.

ואין המכוון שההורים יטפלו לבד בשידוך, וגם הוא צריך שיראה התאמה לקיים את ה"עד שיראנה", אבל תחילת הדבר צריך להיות על ידי ההורים, כי הבחור עצמו יש לו נגיעות, ופעמים עיקר חפצו בשידוך הוא מפני הממון וכו' ומעלים עיניו מן החסרונות, ולכן צריך שההורים שאין להם נגיעות יטפלו בשידוך בראשיתו.

"לא תיקח אשה לבני מבנות הכנעני": כנעני מלשון סוחר. לא תיקח אשה ליצחק מאלה שעושים עסק בשידוכים, שהעיקר אצלם הוא המוהר, הנדוניה וכדומה.

רק את בני לא תשב שמה (כד, ח)

מה מקום לציין הכא שלא מעניינו 'אבל יעקב בן בני סופו לחזור'?

אמר ה'חתם סופר' זצ"ל, כי אף שציוה אברהם את אליעזר לקחת אשה ממשפחתו ולא לפנות לבנות הכנעני, היה אליעזר יכולו להונות את אברהם ולקחת אשה מבנות הכנעני, וללמדה לומר כי היא מבית בתואל הארמי, שכן מי יוכל להכחישה. שמא תאמר כי עשוי יצחק לצאת ולבקר את חותנו, ואז תתגלה התרמית – אין לחוש לכך, שכן כבר אמר לו אברהם שיצחק הוא עולה תמימה ולעולם אינו יוצא חוצה לארץ (עי' בר"ר סד, ג). מעתה, שאין על אליעזר מורא מלרמות את אברהם, כי מי יכחישהו, לכן אמר לו אברהם מיד: 'אבל יעקב בן בני סופו לחזור'. היזהר מרמאות, שכן עתידה היא להתגלות על ידי נכדי יעקב אשר ישוב לשם, ו'מילתא דעבידא לאגלויי, לא משקרי בה אינשי' (ר"ה כב:; בכורות לו).

והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק (כד, יד)

כתב הבית הלוי, שאף שהסימנים שקבע אליעזר היו בדרך ניחוש וסימן, אבל היה זה גם בדרך חכמה, כי שלימות המדות צריכים להיות אף בחכמה.

ולכן עשה סימן ואמר "הטי נא כדך ואשתה", ומשמע שלא היה שם כוס אלא ביקש לשתות מהכד עצמו, ועל ידי כך יראה את טוב ליבה, שמי שאינו טוב לב יוכל לטעון שהזר ימאיס את המים על ידי הרוק שבפיו, ובפרט שאין לדעת אם יש לו פה נקי מחליים וכדומה. ואף לאחר שתתן לו לשתות, יש לבדוק מה היא תעשה במים שנותרו בכד, שאם תשאם לביתה הרי אין זה מעשה נבון, כי אולי באמת פיו אינו נקי והטיל רוק בכד, ואם תשפוך אותם הרי היא מבזה אותו, כי בזיון גדול הוא לו ששופכת המים בפניו עבור שתייתו מהם, ולכן העצה היא שתאמר לו "וגם גמליך אשקה", ועל ידי כך תוכל להיפטר משארית המים מבלי לבייש את אליעזר.

אמנם רבקה היתה חכמה ביותר, והשיבה לו "גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות" ולא כמו שאמר אליעזר "וגם גמליך אשקה", והוא מפני שחסה על כבודו שלא יחשוב שמשקה את הגמלים רק כדי להיפטר מהמים מהכד, אלא אמרה שתחזור ותשאב מים עבור הגמלים עד שיגמרו לשתות.

ועל ידי כך ראה כי טובת המזג היא וגם בעלת שכל וגם בעלת דרך ארץ שלא לפגוע בכבוד של אדם.

ה"בית הלוי" עצמו מהווה דוגמא חיה למעלה זו, ובתפיסתו החדה ידע להבחין בצרכי הזולת עוד לפני שהם סיפרו לו על כך. שנה אחת ב"ליל הסדר" הוא נשאל האם מותר להשתמש בחלב לארבע כוסות. כתגובה, הוא שלח שליח לבית השואל ובידו כמות מכובדת של בשר ויין.

הוא הבין שודאי אין להם יין לארבע כוסות, אבל יותר מכך, על פי תכניתם לשתות חלב במקום יין, הוא הבין שודאי גם אין להם בשר. ולכן הוא סיפק להם דברים שהם כלל לא ביקשו.

הגר"נ אלתר שליט"א ביאר: מה ענין חסד לכאן. ועוד, איזו הוכחה יש במעשה זה לדעת שמתאימה היא לביתו של אברהם אבינו. במקום בו מאכילים פטומות לכל אורח ערבי, מה ייחשבו מעט מים הניתנים לאיש הבא יגע מן הדרך. אכן יתבאר על פי מה שהביא בזה הרב מפלונסק רבי צבי יחזקאל מיכלזון זצ"ל (עי' ספר פינות הבית, הקדמת הר הבית, מה:) ביאור נחמד בשם אבי אמו הגאון רבי שמואל אליהו שווערדשארף מבילגורייא זצ"ל. גומל חסדים אמיתי, אינו נותן לפי צרכיו שלו, אלא יודע ומרגיש בצרכי הזולת ונותן לאחרים לפי מה שטוב עבורם. והנה רבקה היתה אז בת שלש שנים (רש"י לקמן כה, כ ד"ה בן ארבעים), ואילו אליעזר היה זקן ביתו של אברהם אבינו, ומופלג בשנים טובא. והרי אמרו חז"ל (שבת קנב.( עד ארבעין שנין מיכלא מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי. נמצא שאין טובתו של זה כטובתה של זו. לרבקה מהני טפי מיכלא, ולאליעזר – משתי. ובזה תיבחן רבקה, אם תגיש לפניו מאכלים, הרי שאמנם בעלת חסד היא, אך לא במידה הראויה לביתו של אברהם אבינו. רק אם תשכיל להבין לפי צרכיו של אליעזר הזקן, שהוא צריך שתייה מרובה, בזה שפיר 'אותה הוכחת', כי הסתכלות כזאת הגונה ומתאימה לבית אברהם.

ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת (כד, יח -יט). בפרשה זו שאנו למדים בה על ענין ההטבה והחסד בשלימות, יש להביא את דברי החזון איש שכתב (אמונה ובטחון א, יג), וז"ל: שרש תיקון המידות הוא סור מרע, ונוח לו לאדם לקיים עשה טוב, אבל מן הקושי הוא לקיים סור מרע. יש מן האישים שהם עומדים הכן למסור שארית כחם לטובת זולתם ליחיד ולציבור והם קפדנים ביותר, וכאשר פגע בהם אדם בדיבורו הקל, הם מתקצפים קצף חדל מעצור, וידיהם קלות לחלק מהלומות רצח, ואוי לו למי שפגע בהם. אי אפשר לרחש כבוד שבח ותהלה לעוסק בצרכי ציבור הלזה, אחרי שזה הגבר לא עמל על תיקון מדותיו, ועסקנותו הטבעית, שאהובה לו היצירה הנעשית על ידו, ועל הרוב נעימה לו הערצה הקוננת בלב כל מכיריו, ואמנם הבריות נהנין ממנו, ואמנם הוא מהולל ומשובח בבחינת התהלה והשבח הניתן לחפץ הסגולה והוא נכס יקר ערך, אבל מהלל איש בשכלו, וזה תגמול החכם שעמל בשליטת הנפש על נטית רוחו בטבעו, לא יתהלל בו גבר על תנועותיו הטבעיות.

מעשה בחסיד אחד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובביתו כבר הכינו בלבם קבלת פני האורח, כי גם בני ביתו אהבו את האורחים. ואמנם המחלק את האורחים לא ידע מהזמנתו של החסיד וישלח את האורח לאשר הכין לו, וכאשר שב החסיד בליל שבת קודש מבית הכנסת לא מצא כבר את האורח ויבא בגפו הביתה, וכששמעו בני ביתו שאין להם אורח התעצבו מאד, ויאמר להם החסיד אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה, דאגתי היא רק שיהיו לו לאורח צרכיו וסעודת שבת, אבל אחת היא לי אם קבל זה ממני או מזולתי.

לא כן מנת חלקם של דלת עם, אם הוא אוהב לעשות טוב, לא ימנע ממנו צרות עין ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו.

והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח דרכו (כד, כא)

יש לתמוה, הלא מעיקרא אמר (פס' יד) 'הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הכחת לעבדך ליצחק', והנה אכן אמר לה (פס' יז) 'הגמיאיני נא מעט מים מכדך', ואף היא אמרה לו (פס' יח–יט) 'שתה אדוני ... גם לגמליך אשאב'. ואם כן נתמלא כל תנאו, ולמה המתין חרש עד הסוף 'לדעת ההצליח ה' דרכו'. הרי כבר ניתן לו סימן מובהק בדיוק לפי המבחן שהציב.

תירץ ה'אור החיים' הקדוש, כי אכן מעיקרא היה די בסימן זה. אלא שרבקה ענתה 'גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות'. כיון שהוסיפה מילים אלו, חשד אליעזר שהיא אינה מתאימה לביתו של אברהם אבינו, שהוא היה 'אומר מעט ועושה הרבה' (עי' ב"מ פז.), ואילו היא מפריזה בדבריה ואולי אינה עושה כן. לכך, אחר שגמרה דבריה בחן אם מקיימת כל מה שאמרה. ואחר שהביאה לו לשתות, ואף מיהרה לשאוב לכל גמליו, עדיין השתאה והמתין אם אכן תקיים הכל 'עד אם כילו לשתות'. רק 'ויהי כאשר כילו הגמלים לשתות, ויקח האיש נזם זהב' (פס' כב). כי עתה ידע שאכן גם עושה הרבה, והיא האשה ליצחק.

ביאור נוסף הביאו ב'שפתי צדיק' (לב) וב'פרדס שאול' ובמלבי"ם, וכבר הקדימם הספורנו (ד"ה אם לא) כי חשש אליעזר שמא היא מאלו המתנדבים לעשות חסד 'מכל הלב', רק שאחר כך באים לבקש שכרם משלם... לכן היה משתאה וממתין עד לבסוף, 'כאשר כילו הגמלים לשתות', ואז כשראה שהיא ננערת ללכת לביתה, הבין כי אכן היה החסד בשלמות, ואם כן הרי היא באמת בעלת חסד כראוי לאמהות האומה הישראלית.

ותרץ הנער (כד, כח)

מצינו כאן ריצה, וכן מקודם באמרו 'וירץ העבד לקראתה' (פס' יז), ושוב נאמר 'ותמהר ותער כדה' (פס' כ), וגם לבן אחיה נאמר בו 'וירץ לבן אל האיש' (פס' כט), ומהן כל הריצות הללו, לאן אצה דרכם.

אלא, בא ללמדנו שאף שעד עתה התמהמה זיווגו של יצחק עד ארבעים שנה, מכל מקום בזמן שבו נגזר שיגמר השידוך, כן יהיה. וכאשר באה השעה

של זיווגו של אדם, הכל רץ ואץ במהירות. כי הכל לפי גזירת שמים, ואף אם נראה שמתמהמה, אינו אלא לפי חפץ עליון, ובבוא השעה היעודה אין מי שיעצור ויעכב את המיועד לו לאדם.

באופן נוסף ביאר הרב מבריסק זצ"ל (חידושים עה"ת, כא) על פי מה שאמרו חז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות )בר"ר ס, ח; רש"י להלן פס' מב), וכיון שאליעזר ביקש 'הקרה נא לפני היום', נתקבלה תפילתו והכל הוצרך להתנהל במהירות יתרה כדי שהשידוך יצא לפועל טרם תשקע החמה, כפי שביקש אליעזר 'היום'.

וירץ לבן אל האיש (כד, כט)

פירש"י למה רץ ועל מה רץ ויהי כראות את הנזם אמר עשיר הוא הוא זה ונתן עיניו בממון.

מהו כפל הלשון 'למה רץ, ועל מה רץ'. אך יתבאר (עי' עמר נקא לרבינו עובדיה מברטנורא), כי שתי קושיות יש כאן: למה רץ ולא הלך במתינות, ועוד, על איזה ענין בכלל יצא ורץ לראות. והתשובה על כך אחת היא: נתן עיניו בממון. 'ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים', אמר עשיר הוא זה, ושוב אין תימה למה רץ ולא פסע בניחותא, כי חמדת הממון היתה בוערת בו מאוד ולא יוכל השקט.

הרה"ק רבי ברוך מקאסוב זצ"ל מביא (יסוד התורה) פירוש ששמע וכן אי' בספר אור צדיקים, בשם הרה"ק רבי יוסף לנדא מיאסי זצ"ל, שקושיית רש"י היתה למה רץ, והלא פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם (שבת קיג:), ולמה זה רץ ומזיק לבריאותו באיבוד מאור עיניו. וזהו שתירץ, שנתן עיניו בממון כלומר, שויתר על בריות גופא ונהורא מעליא ובלבד שישיג עוד ממון. חמדת הממון גדולה אצלו ביותר וכה נבהל הוא עבורה, עד שאינו שם לבו למחיר שמשלם על כך.

למה תעמוד בחוץ ואנכי פיניתי הבית (כד, לא)

פירש רש"י מעבודה זרההקשה הרה"ק בעל 'קדושת ציון' מבאבוב זצ"ל הי"ד, מהי טענת לבן 'למה תעמוד בחוץ'. וכי מנין לאליעזר לדעת שהוא פינה את הבית מעבודה זרה. בשלמא אם היה אומר תחילה 'הנה אנכי פיניתי הבית', היה מקום לשאול אחר כך למה אתה עדיין עומד בחוץ, אבל לפי סדר זה – שקודם שאלו ורק אחר כך סיפר לו שפינה הבית – אין דבריו מובנים.

ועוד קשה, מה מועיל מה שפינה לבן את הבית מעבודה זרה, בשעה שהוא עצמו – מלבד שהיה רשע, טמא ועובד עבודה זרה – אף היה הוא גופא דעבודה זרה, שכן היה מכשף (זוה"ק ויצא קסד) ומתרץ על דרך צחות, כי היא הנותנת. לבן הבין היטב שאליעזר לא יכנס אל הבית כל זמן שהוא נמצא בתוכו, כי הוא בעצמו 'חתיכא דאיסורא'. לכן הוציא עצמו מהבית, וכעת פנה לאליעזר ושאלו 'למה תעמוד בחוץ', הרי אתה רואה ש'אנכי פיניתי הבית'. כלומר, הרי אתה רואה שאני משוחח עמך כשאני נמצא כאן מחוץ לבית, ושוב אין בבית כל עבודה זרה, ותוכל להיכנס.

היה אומר במתק שפתותיו הרה"ק ה'אמרי חיים' מויז'ניץ זצ"ל (ליקוטים), ראו נא אלו פנים יש לאותו לבן, שתמורת בצע כסף של כמה פרוטות, הוא מוכן להפקיר את כל האלילים שלו, ולזרוק הכל החוצה מן הבית. אותו לבן האדוק שנזעק על גניבת אלוהיו, ומוכן לשם כך לרדוף למרחקים וגם להרוג את בנותיו (להלן לא, כג ואילך), הנה כאן בשביל רווח ממוני מועט, 'לצורך פרנסה', הוא משליך את אלוהיו לחצר האחורית בקלי קלות...

ואבא היּום אל העין (כד, מב(. פירש"י היום יצאתי והיום באתי, מכאן שקפצה לו הארץ. לשם מה אכן הוצרך לקפיצת הדרך, ומה אם יתמהמה אליעזר שבוע או שבועיים עד שיביא את אשתו של יצחק.

מתרץ ה'תפארת שלמה' בדרך מוסר וזירוז, לפי שהיה לאליעזר תפקיד חשוב, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו (יומא כח:), לכן היה חבל להפסיד את השיעור היומי בכל יום. על כן קפצה לו הארץ למהר את השליחות שישוב מיד לתפקידו, ולא ימנע עצמו מבית המדרש אפילו יום אחד.

ואבוא היום: "יפה שיחתן של עבדי אבות" (רש"י). הפרשה מספרת כיצד הלך אליעזר לשדך את רבקה ליצחק. הסיפור נכתב פעמיים: פעם אחת כאשר הדברים התרחשו, לפי סדר המאורעות ופעם שניה כאשר אליעזר מגולל את הדברים באזני משפחת רבקה. שאל הרב מפוניבז', לשם מה הכפילות? הרי הפרטים בשני המקומות זהים כמעט לחלוטין? והרב השיב: בנוהג שבעולם שרוב השדכנים רואים הכרח לדבר בשתי לשונות, אצל צד החתן מדברים כך ואצל צד הכלה אחרת. הכל לפי ראות עיניהם כי נדמה להם שבדרך הזו יביאו את השידוך לידי גמר טוב. אליעזר עבד אברהם שהיה דולה ומשקה מתורתו של אברהם והוא בעצם "אבי השדכנים", בא ללמדנו שאין צורך כלל בתכסיסים אלו ואל להם לשדכנים לזוז כמלא הנימה מן האמת.

ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ואשת וגם הגמלים השקתה (כד, מו(. וכי כך מדבר שדכן, שעומד ומשבח את הכלה? והרי זה אינו מקובל, ששדכן יהלל את הכלה באזני בני משפחתה. הלא הם כבר מכירים ויודעים במעלותיה, ואדרבה, בפני משפחת הכלה עליו להרבות בשבחי החתן כדי שיסכימו לקחתו.

אלא, מבארים (עי' טעמא דקרא, מו; נתיבי ישורון, על פס' לא, בשם אביו רבי מרדכי יחיאל לוריא) שאליעזר בא כאן בתכסיס הפוך. אם יבוא ויספר להם מיהו יצחק הצדיק, מיד יאמרו לו שכנראה טעה במשפחה. כאן זה בית שמגדלים בו בתואל'ים ולבן'ים רמאיים, ומי שהוא צדיק ועולה תמימה אין לו מה לחפש כאן. לכך בא וסיפר עד כמה חסודה היא רבקה, אשר בענוות חן מיהרה להשקות לו ולגמליו. מששמעו כן, נדהמו. האכן יש במשפחתנו כזו ש'הקדיחה תבשילה ברבים', אשר במקום לרמות ולגנוב היא גומלת חסד?! אם כך, ענו ואמרו פה אחד, 'קח ולך, ותהי אשה לבן אדונך' )פס' נא(. היא אכן לא מתאימה לבית כמו שלנו, כי אצלנו אין מקום כלל לחסדים. המקום ההולם עבורה הוא ביתו של אברהם אבינו.

בזה יתבאר גם מה שאמר להם בסיום דבריו 'ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני הגידו לי', ותמוה הוא, וכי מי יבקש מהצד השני 'אנא עשו חסד והשתדכו עמי', הלא בזה הוא מגלה כי יש איזה פגם גדול אצלו שעל כן הוא מבקש שידוך בתור 'חסד ואמת'. אלא בא לומר להם, אחר אשר ראינו כיצד בתכם שוחרת לחסד ומתנהגת באמת ובתמים, הגידו לי נא האם גם אתם כאלו שעושים חסד ואמת, כמו שנהוג אצל אדוני. הלא אתם בית של חמסנים ורמאים, ומה לכם חפץ בבת זו אצלכם שלא תמצאו בה נחת, ולא תוכלו לשדכה עם נבלים שכמותכם.

ויאמרו מה' יצא הדבר הגה״ק ה׳חזון איש' זי׳׳ע סיפר פעם לאחותו הצדקנית אשת חבר להגה״ק מסטייפעלע זצוק׳׳ל: היום היה אצלי יהודי שבא לברר אודות בחור (לעניין שידוכים), והנה כששאלני על 'יראת שמים', עניתיו 'ס׳קען זיין בעסער' (יכול להיות טוב יותר, כלומר... יש לו במה לשנות דרכיו ולהתעלות יותר ממצבו העכשווי), כמו כן כששאלני על 'התמדתו ואהבת התורה שבקרבו', עניתיו 'ס'קען זיין בעסער'. כך עניתי על כל שאלותיו וספיקותיו, ורציתי בזה לרמז לו - אין הבחור ראוי לך. בצאתו מביתי, אמר לי, מבין אני מתוך דברי הרבי שמדובר בבחור מוכתר בכל מידה נכונה - ירא שמים מרבים, מתמיד עצום בלימודיו, בעל מידות טובות מאין כמוהו וכו', כי הרי שמעתי שאתם אומרים שעדיין יש לו מקום להתעלות, משמע שזה ה'חסרון' היחיד שיש לו, ומכיוון שידעתי גם ידעתי כי אין 'מושלמים' בהאי עלמא, הרי זה ה'חתן' המתאים לי, ועוד באותו היום נגמר השידוך בכי טוב. ובכן, אמר ה'חזון איש', נביטה נא ונראה, האיך שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו, הרי יהודי זה 'בר דעת' הוא, ואף אני אמרתי לו דברים (כמעט) מפורשים 'יש לבחור הרבה מה לשנות ולהיטיב את מעשיו', והאיך נהיה כדבר הזה, שהבין מדברי שהבחור 'כליל המעלות' הוא? אלא, בהגיע העת והזמן לזווג את בת פלוני לפלוני, נהפך כל העקוב למישור, ו'תקפוץ' הארץ ואף השמים אם יצטרכו לזה. ה'חכם' יהפוך לסכל והשומע לחרש, והשידוך יגמר... 'כי מה' אשה לאיש'.

כיו׳׳ב אמר הרה׳׳ק ה'פני מנחם' זי׳׳ע שבבוא העת לגמור השידוך מוליך הקב׳׳ה את ההורים כ'בלינדע פערד' (סוסים עיוורים) שלא יראו כל חסרון במדובר ובכך יתנו את הסכמתם ויצא השידוך לפועל. פעם קבל 'מחותן' אחד בפני ה'פני מנחם' כי זה לאחרונה לקח חתן' לבנו והכל 'מכרו' לו כי החתן הנו ממש 'רבי עקיבא אייגער', ועתה משנגמר השידוך נתברר לו שלא מיניה ולא מקצתיה - לא רעק׳׳א שבדור הקודם, ולא בדור הזה, לא תלמיד חכם ולא בן תלמיד חכם, כי אם כמעט עם הארץ גמור... נענה הפני מנחם ואמר, הנה בבוא העת והזמן לגמור השידוך עם 'בת פלוני לפלוני' שהוכרז ארבעים יום קודם יצירת הוולד, נוטל הקב׳׳ה את ה'שכל' מהורי המדובר, שלא יזיקו ולא יפריעו את הדבר מלבוא לידי גמר. ומכיוון שכן, בקל היו יכולים לפתותך ש״חתן דנן' הנו רעק׳׳א בכבודו ובעצמו"... אמנם כעת משנגמר השידוך החזירו לך את השכל במתנת חינם מן השמים, וכי על זה דווה ליבך, האם היה עדיף לך להישאר מבלי שכלך... ימלא פיך תהילתו על שחזר השכל אליך בשלימותו.

ויאמרו מה' יצא הדבר במדרש (שוחר טוב נט) מובא: בוא וראה כמה קשה הוא הזיווג, שמן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, נאמר שהקב"ה מייחד שמו על הזיווג. בתורה כתוב: "ויען לבן ובתואל מה' יצא הדבר", ובנביאים כתוב: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא", ובכתובים כתוב: "ומה' אישה משכלת". מכאן שייחד הקב"ה שמו על הזיווג. בספר "הפרשה המחכימה" מציינים את דברי מרן ה"חזון איש", שגם בזמן הזה, שהוא זמן של הסתרת פנים, רואים בעין ובחוש השגחה פרטית בשידוכים. ויש להוסיף, שזה שהביא המדרש את הפסוק "מה' יצא הדבר" הנאמר על ידי לבן ובתואל, להשמיענו שאפילו רשעים כמותם השגיחו בשידוך שהוא מאת ה' יתברך. בספר "אביהם של ישראל" של "הראשון לציון" המקובל הרב מרדכי אליהו זי"ע, מסופר מעשה נפלא ומרטיט, בו נתגלה ברגע האחרון זיווג שהוא "לא מן השמים". סיפור זה התרחש כששימש הרב כדיין בבית הדין של באר שבע, וזהו ספק סיפור על פיקחות, ספק סיפור על רוח הקודש, אך בוודאי זהו סיפור על רגישות.

קבצנית אחת הייתה מסתובבת ברחובות תל אביב והייתה מספרת לכל דורש כי גנבו ממנה ילד ומכרו אותו לאחרים. כיוון שהיא נראתה מאוד מוזנחת, אף אחד לא היה שם לב על דבריה, והיא הייתה הולכת עם כאבה וצערה ואין שומע לה. לאותה אישה הייתה בת שהתרחקה מהדרך של אמה, לא עסקה בקבצנות והתקדמה בחיים, בדרכה. יום אחד ביקשה הבת להתחתן ודרשו ממנה הוכחה על יהדותה ועל רווקותה. הביאה הבת את אימה לבית הדין בבאר שבע. הרב מרדכי אליהו זצ"ל קיבל את האמא ואת הבת ושמע את דבריהן. אחר כך שאל את האמא: "האם את זוכרת את הבן שלך ?" האם התחילה לבכות ואמרה: "בוודאי שאני זוכרת, כמו היום. הייתה לו שומה על כתפו הימנית", וסימנה בידה על המקום בו הייתה לבנה שומה.

היא גם סיפרה שיש לשומה הזאת צורה מיוחדת שאין לאף שומה אחרת. חבריו הדיינים של הרב אליהו תמהו ושאלו אותו: "האם אתה מאמין לשוטה הזאת?!" הוא השיב להם: "מה זה חשוב כעת?" עוד אמר להם הרב, שכתוב בגמרא ש"שוטה – בחדא מילתא לא סריך".

זאת אומרת: שוטה לא נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים, ואם היא אומרת את אותו הדבר כל הזמן, כנראה שיש בזה אמת. בכל מקרה, ביקש הרב מאחד מחבריו של החתן לברר ולבדוק בעקיפין אם יש לו שומה בכתפו במקום שהאמא אמרה. החבר עשה כן ואמר לרב שאכן יש לו שומה על כתפו הימנית. ולא עוד, אלא שצורתה מיוחדת בדיוק כפי שתיארה האמא... קרא הרב לחתן ושאל אותו מי ההורים שלו. הוא אמר מיד את שמות ההורים שהוא גדל אצלם. שאל אותו הרב אליהו: "האם אתה בן מאומץ?" השיב החתן: "לא". שאל הרב: "האם אתה דומה להורים שלך?" אמר החתן: "ממש ממש לא!" קרא הרב להורים שגידלו אותו ואמר להם שכעת כשהבן שלהם הולך להתחתן, הם חייבים לומר לו את האמת ולהסיר ספקות לגבי הוריו . להפתעתו הם אמרו לו: "לא. הוא בן מאומץ שלנו, שאינו רשום בשום מקום". קרא הרב לחתן ולכלה ואמר להם: "דעו לכם שאתם אח ואחות! אתה לא בן של האנשים האלה שגדלת אצלם. אתה הבן של הקבצנית".

החתן התרעם ולא קיבל את הדברים. ביקש ממנו הרב אליהו: "תמתין פה ותראה בעיניך." קרא הרב להורים שגידלו אותו ושאל אותם: "האם אתם ילדתם אותו "? והם ענו: "לא"! קרא הרב לאמא הקבצנית וביקש ממנה לפני כולם: " ספרי לנו על הבן האובד שלך". היא החלה לספר כי היא מסתובבת ברחובות כבר הרבה שנים והיה לה בן כזה וכזה ולקחו אותו ממנה ע"מ לעזור לה, אך מאז אין לה מנוחת הנפש. שאל אותה הרב: "אילו סימנים היו בבן שלך?" היא אמרה את סימן השומה שהיתה לו בכתף ימין. הבחור החל להחוויר. עוד שאל אותה הרב: "מה הייתה צורה השומה?" והיא תיארה את צורתה במדויק. הבן התעלף. האמא נבהלה ועוררו את הבן, שישב חיוור על כיסאו.

הרב ביקש מהאמא עוד סימנים בגופו של הבן האובד והיא אמרה עוד ועוד סימנים שהיו ידועים רק לה. שאל הרב אליהו את הבן: "האם זה כך?" הוא הנהן בראשו. אמר לה הרב: "זה הבן שלך! כמעט והתחתן עם הבת שלך. אך רק בגלל שאת לא וויתרת על האימהות שלך הוא לא התחתן עם אחותו וחזר אלייך..."

ויושם לפניו לאכל ויאמר לא אכל עד אם דברתי דברי (כד, לג)

הסבא מנובהרדוק זצ"ל העיר כמה הערות בשליחותו של אליעזר. מדוע היה צריך להתפלל לה' שיצליח דרכו, והלא היה לו לסמוך שודאי אברהם התפלל עליו. ועוד, למה נתן לה את הנזמים לפני שידע בת מי היא. ועוד, שלא הסכים לאכול עד שידבר את כל הדברים. ועוד, מדוע לא הסכים שהיא תשב ימים או עשור אלא רצה לקחתה מיד.

וביאר זאת הסבא זצ"ל, שדרשו חז"ל על הפסוק (כד, לט) "ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי" - אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך. נמצא שהיה לאליעזר נגיעה גדולה שרצה שיצחק ינשא לבתו, וכיון שהרגיש את הנגיעה לא היה יכול להתנהג בדרך הישרות, כי הנגיעה היתה מביאתו לעצלות, ולכן יצא להילחם עם נגיעתו ולהטות את מידותיו לצד השני, כדי שיגמר הענין ויצא לאור בלי שום אמתלא.

ולכן התפלל לה', וודאי שהתפלל שלא ילכד במצודת הנגיעה להכשיל את הדבר, וכן מיהר לתת לה את הנזמים, ואף על צד הספק שאולי היא ממשפחתו של אברהם. וכן לא רצה לאכול עד שסיים את השליחות, כדי שלא יהיה פתח קטן של עצלות, וגם שבקשו שהיא תשאר חודש או ימים, חשד עצמו שמא הו א יתרצה בכך מפני נגיעתו, ולכן גם בזה התנהג לצד השני ממש ולא הסכים אלא לקחה מיד.

וזה מה שאמרו חז"ל "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים", והוא משום שכל התורה ניתנה רק כדי לתקן את מידותיו של האדם, ושיחתן של עבדי אבות הוא על דרך תיקון המידות, ומכל פעולה ודיבור שלהם נוכל להבין איך להתגבר על המדות והנגיעות, ולכן כתבה התורה כל פרט כדי ללמוד מהם היאך להתנהג.

וישביעני אדוני וגו' ולקחת אשה לבני (כד, לז)

הנה אברהם אמר לו "ולקחת אשה לבני ליצחק", ואילו העבד אמר להם רק "לבני" – ולא סיים ליצחק כפי שנאמר לו. הענין הוא שאברהם הדגיש "לבני ליצחק", כלומר – שיבחר אשה שתהיה הגונה לבני, דהיינו שתהיה כלתו של אברהם, ועוד שיקפיד שתהא ראויה גם להיות אשה ליצחק, לפי מעלתו הגדולה.

מעשה בעניין זה סיפר הרב שלמה לוינשטיין: הרבנית קנייבסקי ע"ה סיפרה שכשהיא ובעלה היו צעירים, לא היה גז אלא פתיליה. פעם אחת, במוצאי שבת, היא לא הרגישה טוב והלכה לישון. בשלוש לפנות בוקר קם רבי חיים ללמוד, והיא ביקשה ממנו שיביא לה כוס מים חמים כי הרגישה מאוד לא טוב. הוסיפה הרבנית ואמרה שאין צורך לחמם את המים על הפתיליה, כי עדיין לא הורידה את דוד המים שעמד עליה משבת.

אמר הרב: "אין בעיה, אכין לך כוס מים".

בינתיים היא נרדמה, ולאחר זמן מה התעוררה כששמעה קול נפץ עז מהמטבח.

כאשר רצתה לבדוק מה קרה. היא נכנסה למטבח וראתה את הפתיליה ואת הדוד על הרצפה, ושטפון של מים בכל רחבי המטבח.

התברר שרבי חיים הלך להכין לה כוס מים, אבל ראה שהמים יוצאים לאט מהדוד, וחשב שחבל על הזמן. לקח קומקום, תלה אותו על הברז של הדוד, פתח את הברז והלך ללמוד עד שיתמלא... כמובן שכשהתיישב ללמוד – שכח מכל העולם, ובינתיים הקומקום התמלא ומשך את הדוד כולו למטה, אל הרצפה.

זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהרבנית ביקשה ממנו לעשות משהו בבית...

וזה מה שאמר אברהם לאליעזר – "תביא אשה לבני, ליצחק", אשה שתתאים לו באמת, שתסכים לקחת על עצמה את עול הבית בשלמותו.

ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה אחרי (כד, לט)

כתב רש"י, אלי כתיב, בת היתה לו לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך. דקדק המשגיח הגרא"א דסלר זצ"ל, שרק בסיפור הדברים שאליעזר סיפר כתוב "אלי" חסר, ואילו כשאמר זאת לאברהם כתוב "אולי" מלא. וביאר, שהתורה באה ללמדנו פרשה בתורת הנגיעות, שכשיש לאדם נגיעה אין הוא מסוגל לראות כלל את האמת, ורק כשסרה ממנו הנגיעה אז הוא יכול לעמוד על אמיתת הדברים.

ולכן בתחילה כשהשביע אותו אברהם, אמר "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי", ובשעה זו עדיין היתה לו תקוה שיצחק ינשא לבתו, ולא היה יכול להרגיש נגיעה זו, וסבר ששאלתו היתה רק לטובת הענין ולא נכנסה בדעתו כוונתו על בתו, שהרי שאלו "ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת משם". אבל בספרו את הדברים לפני בתואל, כבר ראה שמן השמים נבחרה אשת יצחק, ולא היתה יותר תקוה שבתו תזכה ליצחק, וממילא בטלה נגיעתו והכיר את האמת, שכל שאלתו הקודמת היתה מצד הנגיעה בלבד, ולכן לא סיפר להם את המשך שאלתו האם להשיב את יצחק לפדן ארם, כי נתברר לו שלא אמר זאת אלא כדי לכסות את נגיעתו, ועל כן רמזה זאת התורה עכשיו "אלי" חסר, כי רק עכשיו נתגלה נגיעתו והכיר את האמת.

"ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו": כתוב בחז"ל שהגמלים של אברהם אבינו היו עם רסן בפיהם שלא יהיו רועים בשדות זרים. שואלים בעלי התוספות למה צריך היה לתת בפיהם רסן, הלא מצינו בגמרא שחמורו של רבי פנחס בן יאיר כל כך פעל בו קדושת אדונו עד שלא אכל מאכל שאינו מעושר, ובודאי גם גמליו של אברהם אבינו הרגישו בקדושת אדונם ולא יאכלו מן הגזל ?

בספר "שומר אמת" יישב שבכל זאת מאחר ויש על האדם חיוב לשמור על בהמותיו שלא יזיקו אין לו לסמוך על כך שמעצמם לא יאכלו. בספר "מקדש הלוי" ביאר: הרסן בגמליו של אברהם אבינו היה להראות לכל באי עולם איך הדרך להתנהג לשמור שמירה יתירה שח"ו לא יאכלו הבהמות משדות זרים.

ואבוא היום אל העין (כד, מב)

מספר הרה"ג מוה"ר אשר אנשיל יהודה מילר זצ"ל בספרו "עולמו של אבא" (עמ' תי): מספרים על רב אחד שנסע עם משפחתו לעיירה רחוקה כדי לערוך שם את אירוסי בנו עם בתו של אחד מגבירי העיר. בדרך התעייפו, נכנסו לפונדק לנוח ולשתות משהו. הרב בא בדברים עם בעל הפונדק, ובתוך השיחה שאל אותו אם הוא מכיר את העשיר פלוני מאותה עיירה. השיב לו בעל הפונדק שאכן מכיר הוא אותו – ואמר עליו שהוא רמאי וגנב, ואין תוכו כברו.

כשיצאו מן הפונדק, פנה הרב אל בני ביתו ואמר: עכשיו אני מבין את הפסוק בפרשת חיי שרה – 'ואבוא היום אל העין', שעליו אומר רש"י: 'מכאן שקפצה לו הדרך'.

ולכאורה קשה: מה הצורך היה בקפיצת הדרך? וכי זמנו של אליעזר היה דחוק כל כך?

אלא שאילו היה אליעזר הולך לאט, מן הסתם היה מתעייף, והיה מתעכב בפונדקי דרכים, ומדבר עם בעל פונדק כלשהו שהיה אומר לו שהוא מכיר את רבקה בת בתואל, ושיש לה אח שהוא רמאי וגנב גדול – ואז היה אליעזר חוזר הביתה לאברהם בידיים ריקות. לכן היה צורך בקפיצת הדרך – כדי שלא יימצא בידו סיפק להתעכב בשום מקום, ושדבר השליחות ייעשה בשלמותו.

ואבוא היום אל העין. מדוע דוקא כאן כתב "יפה שיחתן של עבדי אבות", כי יש כאן לימוד נפלא לדורות, שיש השגחה פרטית באופן פלאי בענין שידוכין! הקב"ה מסובב הכל למעלה מדרך הטבע כדי להוציא שידוך לפועל. וזו הכוונה "יפה שיחתן של עבדי אבות", שנלמד מדברי אליעזר – בזה שאומר היום יצאתי – והיום באתי, זה מורה על השגחה פרטית נפלא ה בשידוך זה, והוא לימוד לדורות לכל שידוך, שיש תמיד השגחה פרטית באופן פלאי.

אל מעונו של הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי זצ"ל, הגיע בחור ישיבה, ובלב נשבר סיפר כי כל מי שנפגשה עמו עד היום לשם הצעת שידוכין - אינה מוכנה לסגור עמו שידוך. צלקת גדולה וקשה שהיתה בפניו, דחתה את כולן למרות היותו בחור תלמיד חכם, ירא שמים ובעל מידות טובות ונעלות.

הגאון הגדול ר' חיים זצ"ל יעץ לו, כי בהצעה הבאה, כבר בתחילת הפגישה הראשונה יגלה את "סיפור הצלקת". ואכן בפגישה הקרובה, פתח הבחור וסיפר למדוברת כי לפני מספר שנים בהיותו בירושלים שמע זעקות שבר מאחת הסימטאות, ואז ראה בחורה מבוהלת ואחריה רץ ערבי ומנסה לפגוע בה. הבחור רדף אחרי הערבי והצליח להפילו ארצה, ובינתיים הספיקה הבחורה לברוח מן המקום.

בהאבקו עמו, שלף הערבי חפץ חד והשחית את פניו של הבחור. הערבי הספיק לברוח, ואת הבחור פינו לבית החולים. ויהי בשמוע הנערה את וסיפור המעשה, החלה לבכות! היא היתה אותה בחורה! כבר תוהה היא כמה שנים כיצד תודה לבחור שהופיע כמלאך מן השמים והציל אותה.

גם הבחור לא נשאר אדיש. רק עכשיו קלט את ערכה הרב של העצה והברכה אותה קיבל מהר"ח זצ"ל. ובסייעתא דשמיא השידוך יצא לפועל ונגמר בכי טוב!

ואבוא היום אל העין (כד, מב)

"היום יצאתי והיום באתי – מכאן שקפצה לו הדרך" (מדרש). מנין למד זאת המדרש, ואיזו תועלת יש בידיעה על הדרך שקפצה לאליעזר? מובא בכמוצא שלל רב: תירוץ נפלא עד למאוד מובא בשמו של הגאון רבי מנחם מן אשכנזי, בנו של בעל "ידי משה" על מדרש רבה: ידוע שעקידת יצחק הייתה ביום הכיפורים, שהוא בעשירי לחודש תשרי. מכיוון שידענו כבר שהדרך מביתו של אברהם עד הר המוריה נמשכה שלושה ימים, נמצא שחזר לביתו לאחר העקידה בי"ג תשרי. אז נתבשר שמתה שרה, ובאותו היום נגלתה השכינה ליצחק ואמרה לו שהיום נולדה בת זוגו רבקה. במסכת סופרים מצינו שרבקה הייתה בת שלוש שנים ושלושה ימים כשבא אליעזר. חשבון פשוט יגלה שאותו היום היה יום ראשון של חג הסוכות. איך, אם כך, יכול היה אליעזר לומר שהיום יצא מביתו, אין זאת אלא על פי דברי הגמרא (עירובין מה:) הרי שאין תחומין למעלה מעשרה" ומסקנת הגמרא היא שיתכן הדבר על ידי קפיצת הדרך. וזה מה שיישב המדרש - על ידי קפיצת הדרך יכול היה אליעזר לעשות את הדרך אף שהיה זה יום - טוב .

ויישם לפניו לאכול ויאמר לא אוכל עד אם דברתי דברי. שני מחותנים הגיעו לדין תורה לפני המגיד מדובנא. אבי החתן – בעל אכסניה הוא, והזמין אליו את משפחת הכלה כדי לסכם את השידוך ביניהם. כשבאו משפחת הכלה, נתן להם האכסנאי סעודה כיד המלך, ולאחר מכן ישבו וסכמו ביניהם את פרטי השידוך, והסתיים הדבר במזל טוב! אולם – טען אבי החתן – חייבים הם לי את דמי הסעודה שאכלו! שהרי בזמן הסעודה עדיין לא היינו מחותנים, ואם כן הסבו על שולחני כאורחים רגילים, וחייבים הם לשלם לי דמי סעודתם... כשאני שומע את טענתך – אמר המגיד – מתורצת לי קושיה! כשבא אליעזר לבית בתואל, נתנו לפניו אוכל, אך אליעזר אינו אוכל עד כי ידבר דבריו, וזאת למה?! אלא, מכיר היה אליעזר את המחותן וחשש שאם יאכל ואחר ידבר, יתבע אותו המחותן שישלם את מחיר סעודתו...

"ויקראו לרבקה ויאמרו אליה, התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך": בתשובותיו, מקשה הגאון בעל "נודע ביהודה": איך אפשר לקדש אשה על ידי שליח, הרי השליח הוא 'תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים', שהרי אשה זו היתה מותרת לכל העולם, ועתה נאסרת להם? ותירץ ה"נודע ביהודה", שמכיוון שהשליח היה יכול לקדשה לעצמו, אם כן יכול לקדשה גם לאדם אחר, משום 'מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה'.

לאור זאת, ביאר הגאון המופלא רבי יעקב לוי זצ"ל באופן נפלא את הפסוק שלפנינו: "ויאמר אליה התלכי עם האיש הזה" – כלומר: האם את מסכימה להתקדש לאליעזר? אמנם, לאחר שרבקה הסכימה להתקדש לאליעזר השליח, יכול היה אליעזר לקדשה ליצחק המשלח, שהרי 'מיגו דזכי לנפשיה - זכי נמי לחבריה'... ודברי פי חכם חן! (זכר יעקב)

"ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה": ביאר הגה"ק רבי שמעון סופר מקראקא את מנהג ישראל לברך את הכלה טרם יציאתה לחופה בפסוק "אחותנו את היי לאלפי רבבה", כי לכאורה איך משתמשים בברכתו של אותו רשע. אלא שהכוונה לענות כנגד לבן, אתה אמרת שרבקה אחותך היא - מצד הטומאה, לא כך היא אלא "אחותנו את" - מצד הקדושה, וכה "היי לאלפי רבבה".

ומגדנת נתן לאחיה ולאמה (כד, נג)

יתבאר על פי מה שפירש ה'באר מים חיים' (ד"ה ומגדנות) כי אחרי שניסה בתואל להרעיל את אליעזר, ולבסוף בא מלאך וערבב את המנות ומת בתואל עצמו, שוב חששו הכל לטעום, כי לא ידעו מה מורעל ומה הוחלף. על כן הוציא אליעזר מהמגדנות שהביא עמו, וממזון זה אין לחשוש עוד.

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים' (כד, סג)

פעם בא לפני רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל עגלה ושאל לעצתו: "אני מבקש לעזוב את עבודתי כעגלון, מפני שהיא מבטלת אותי מתפילה בציבור בבית הכנסת וממצוות רבות. אמצא לי פרנסה שבה לא אהיה בדרכים כל הזמן." שאל אותו ר' לוי יצחק: "האם כאשר מגיע עני ומבקש לנסוע עמך, אתה לוקח אותו בעגלתך חינם אין כסף?" השיב העגלון: "ודאי, כך אני נוהג." ענה לו ר' לוי יצחק: "דע לך כי גם יצחק אבינו שאל את השאלה ששאלת אתה: מדוע צריך שיהיו אנשים שיסעו בשדות ובדרכים, וכי אין האלוהים יכול לפרנסם בביתם? ואז כתוב: 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים' (כד, סג). יצחק התבונן בגמלים, בשיירות עוברי הדרכים, והבין כי הדבר נצרך והכרחי לעולם. לכן לטובת עוברי הדרכים יצר האל בעלי עגלה, שיסייעו להם להגיע למחוז חפצם".

ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל (כד, סד)

אמרו חז"ל (מדרש רבה ס, טו) אמר רב הונא, צפת שידו שטוחה בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו. ביאר הגאון ר' חיים זייצ'יק זצ"ל, מן המראה הזה שידו שטוחה בתפילה, ראתה רבקה והבינה כי מדובר באדם שהתרגשות לבו עוברת על גדותיה, כי פיו איננו מספיק לו להביע את קילוסי לבו, עד שהוא נזקק גם לבטא בידיו, וכל אבריו משבחים לה', וזה מה שהתבוננה במה שידו שטוחה בתפילה, ואמרה שאדם גדול הוא.

וכדברי חז"ל (מדרש תהילים, לה) שדוד המלך אמר להקב"ה שהוא משבחו בכל איבריו, והיינו שלכל אבר ואבר יש לו סגנון ושפה משלו איך להוציא מהלב את רגשי ההודיה ליוצר גופו ונפשו.

ואמרו בזוהר (שמות, יתרו) "ולא יראו פני ריקם", זה הוא סוד של זקיפת האצבעות, שכאשר האדם זוקף אותם למעלה, צריך שלא יזקוף ריקם, אלא בתפלה ובבקשות ובברכות.

כי הרמת הידים וזקיפת האצבעות מהוות ביטוי לרוב התפעלות והרגש הפנימי, שאותו לא ניתן להביע בשפת הדיבור, ולכן צריך לזקפם רק בתחנונים ובברכות.

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים. בגמרא (ברכות כ.; כתובות יז.) מסופר אודות אמוראים שונים שלרום דרגתם היה כה רחוק ומשולל אצלם חשש הרהור, עד שלא היתה אשה דומה בעיניהם הטהורות אלא 'כי קאקי חיורי', היינו אווזים צחורים, או כסתם קורות עץ.

על פי זה ביארו בספרים (ייטב לב; אמרי אמת ויצא תרע"ה ד"ה ויהי; קרן לדוד תולדות ד"ה מה זה) בואו וראו: בפסוק הנ״ל כתוב שיצחק יוצא לשדה ומרחוק מגיעה רבקה רכובה על גמל ונערותיה עמה, "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" - יצחק שהיה באמת קדוש ופרוש ראה בעיניו 'גמלים באים' ותו לא.

אך בואו ונדלג לרגע ל'פרשת וישלח' שם מסופר שיעקב הכין לעשיו דורון שלם בשביל לשבר את עיני אותו רשע - עזים, רחלים. גמלים, פרות, פרים וכו', ולאחר מכן בסוף, שם את הנשים והילדים.

ומה כתוב שם: "וישא עשו את עיניו וירא את הנשים והילדים"...

מכל המשלחת הכבודה הזאת של בעלי החיים צדה את עינו רק את 'הנשים והילדים ', יודעים אתם למה?

כי זה עשו!!! ועשו שבתוך תוכו הוא שקוץ ומשוקץ טמא ונבזה אז כשהוא מביט הוא רואה מבין כל מאות בעלי החיים רק את 'הנשים' - כי זה הוא!...

אבל יצחק שהוא עצמו קדוש בצורה אמיתית רואה רק 'גמלים באים', הגם שהיו רכובים עליהם רבקה ונערותיה. לומר לך: "אדם רואה את מה שהוא בפנימיותו-את מה שהוא חושק לראות".

ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה (כד, סז)

ובתרגום אונקלוס, "ואעלה יצחק למשכנא וחזא והא תקנין עובדהא כעובדי שרה אמיה". אמר על כך מרן הגרי"ז זצ"ל, הנה בפסוק הקודם כתוב "ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה", ופירש רש"י, גלה לו נסים שנעשו לו שקפצה לו הארץ ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו. ורואים מכאן יסוד גדול, שהרי בכל שליחות אליעזר לקחת את רבקה היו נסים, הדרך קפצה לפניו, והיא נזדמנה לו מיד, ובנסיון שהתפלל עליו, ובתואל שרצה לעכב בא המלאך

והמיתו, והיו מופתים גלויים בכל פרשה זו, ואליעזר סיפר ליצחק את כל זה, אבל אעפ"כ לא לקחה יצחק עד שראה שמעשיה מתוקנים כמו שרה אמו, ורק אז נשאה.

ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה (כה, ט)

אמרו חז"ל (ב"ב טז, ב) שישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, שהרי הקדים את יצחק לפניו לקבור את אביו. ויש להבין היאך ראו חז"ל בישמעאל שמפני מעשה זה חזר בתשובה, ואף שהיה גדול מיצחק בכמה שנים ונתן לו לקבור את אביו לפניו, אבל איך לומדים מכאן שעשה תשובה, והלא מדת התשובה דורשת מהאדם להחליף את כל הרגליו לגמרי, והיכן מצינו זאת אצל ישמעאל.

ביאר זאת הגאון ר' אברהם יפה'ן זצ"ל באופן נפלא. אמרו חז"ל (יבמות עט, א) שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים. ולמדו שהם ביישנים ממה שכתוב "בעבור תהיה יראתו על פניכם", שמדת הבושה היא מביאה לידי יראת שמים, משום כשהאדם מתעמק בגדלותו ורוממותו של הקב"ה הוא נהיה קטן בעיני עצמו וכל מעלותיו מתבטלים אצלו, וכמו שאמר אברהם "ואנכי עפר ואפר".

וכן כשרואה מעלות אצל אחרים, מיד נקטנים אצלו מעלותיו, וכל השתוקקותו להשיג את מעלותיהם, והיא ממדת הבושה.

ומצינו (ילקוט שמעוני, וירא צה) שישמעאל ויצחק היו מדיינים זה עם זה, זה אומר אני גדול ממך שמלתי לח' ימים, אמר ישמעאל אני חביב למה שהיה בידי למחות ולא מחיתי, באותה שעה אמר יצחק הלואי יגלה עלי הקב"ה ויאמר לי שאחתוך לי אחד מאברי ולא אעכב, א"ל הקב"ה על מנת שתקריב עצמך ולא תעכב.

לומדים אנו מכאן את מעלתו של יצחק, אשר בעת שהוכיחו ישמעאל והראה שהוא גדול מיצחק, לא גילה יצחק את צדדי מעלותיו, אלא שמע את דבריו וקיבל אותם, והשתוקק שגם אותו יבחן הקב"ה בנסיון כזה, ואף שהיה יכול למצוא הרבה חסרונות בישמעאל, בכל זאת לא הקטינו רק קינא במעלתו. וזה מה שראו חז"ל בישמעאל שעשה תשובה בסוף, כיון שהקטין את עיניו בעיני יצחק, והראה לעיני כל שהוא יכול ללמוד ממנו, והוא ממדת הבושה שמביאה לידי יראת שמים, שהאדם יכול ללמוד מחבירו את מעלותיו ולא להקטין את חבירו, וכיון שהוא שורש של יראת שמים, אם כן זהו התשובה האמיתית, שנכנס במדת ההכנעה, והוא הוכחה שעשה תשובה.

אלי לא תלך האשה (כד לט). 'אמר לו אברהם בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מדבק בברוך' (רש"י). רק אם מתבוננים מה היתה הרגשה של אליעזר שמסר נפשו למען אברהם במלחמת ארבעת מלכים, ועמד וחירף נפשו למען אברהם, והנה מקבל את הפסק "אין ארור.... והנה הוא ממשיך והולך לחפש ומוצא את רבקה ומביא אותה, וזה צריך כוחות נפשיים, אחרי שקיבל כזה יישר כח (לא מדברים ח"ו על אברהם אבינו אבל להוציא את הנקודה) והיה יכול למצוא תירוצים שאף אחד לא רוצה להתחתן עם יצחק, ובכל זאת עשה שליחותו נאמנה. ויצא מארור לכלל ברוך.

והשאלה איך בן אדם שבנוי מחומר יכול להגיע לזה. ונקדים שהמשגיח הגר''ש וולבה זצ''ל שיגר מכתב לאחד מידידיו, והוא מדגיש בפתח האיגרת שהדברים נכתבים בהיותו במטוס בדרכו מציריך שבשוויץ למדינה אחרת באירופה.

בין הדברים הוא מציין, שבעת הטיסה היה לו פנאי להתבונן בדבר פלא; הנה אני נמצא עכשיו במטוס, הגומא מרחקים גדולים במהירות רבה עד מאד. והרי יש גם רכבות הנקראות 'רכבות מהירות', ובכל זאת אין כל השוואה בין מהירותו של המטוס ליכולת מהירותה של הרכבת, גם זו המהירה ביותר. מדוע?

הרי גם הרכבת היא כלי נסיעה מהיר, והראיה שהיא נקראת 'רכבת מהירה', ומדוע, אפוא, היא אינה מצליחה להדביק את מהירותו של המטוס, גם אם לא יהיה זה המטוס המשוכלל ביותר?

ותירץ המשגיח, שהסיבה לכך היא שהרכבת לא התרוממה מעל הארץ... פסי הרכבת נסללים על האדמה, ואילו נתיבי התעופה של כל המטוסים הם באויר. ורק מי שמתרומם מעל הארץ יש בידו להסיר את כל המגבלות ולהאיץ ולהגביר את מהירותו.

מי שנמצא עדיין על הארץ, ציין המשגיח במכתבו, נתון תחת מגבלות החומר, וגם אם יעשה כל מה שביכולתו וימצה את כל כישוריו וכוחותיו, לא יגיע לדרגתו של מי ש'המריא', של מי שעושה את דרכו באויר.

בוודאי שהמשגיח לא התכוון בדבריו אלה להורות לשומעי לקחו שלא יצעדו על הארץ, אלא יתעופפו באויר... כל דברי ההדרכה שלו, לכל מי שבא עימו במגע במשך עשרות השנים שהרביץ תורה ומוסר בעם ישראל, נסבו תמיד על העיקרון שאסור לפסוח ולקפוץ על שלבים, ושעבודת ה' צריכה להיעשות שלב אחר שלב.

במכתבו הנ''ל דיבר המשגיח על הנקודה אליה צריך לשאוף כל יהודי, על רום הפסגות שבו הוא צריך להימצא בכל מה שקשור לרצונו להדבק בבוראו.

עליו להתרומם מעל הקרקע, ולהעפיל גבוה גבוה. כי אם ישאר על הקרקע, יקיפו אותו מגבלות שונות.

וזה היסוד ברגע שאנחנו מקושרים להארציות ולהטבע אין יכולים להגיע ובקושי זזים, כדי להגיע לכאילו דרגות רק אם מתנתקים כמה שיותר מהארציות, ברגע שמתדבקים בבורא יש יותר כח להגיע לפסגות רמות.

ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי (כה, ז(. מה הוסיף בתיבות 'אשר חי'. אלא, ביאר רבי עזריה פיג'ו בספרו 'בינה לעתים' (דרוש נט), לעולם היה אמור לחיות עוד חמש שנים נוספות, ורק כדי שלא יראה את עשו בן־בנו יוצא לתרבות רעה לכן נאסף חמש שנים קודם זמנו (תנחומא תולדות, ג). נמצא ששנים אלו דהכא הן השנים שלו 'אשר חי', ויש עוד חמש שנים שהן שנות חייו אשר לא חי אותן, אלא ניטלו ממנו מחמת עשיו הרשע.

וה'בית ישראל' זצ"ל אמר, 'אשר חי', כי הוא חי עדיין עד עצם היום הזה. אלו לא שנים שהיו ותמו, אלא עדיין חיות ופועמות בתוך לב כל איש ישראל.

ומשמע ודומה ומשא (בראשית כה, יד). דרש בזה הרבי ר' בונם מפשיסחא זצ"ל (שיח שרפי קודש), כי יש להאזין, לשתוק ולקבל ]הערען, שווייגען, און פארטראגען]

כתב הרמב"ם (אגרת תימן, ד"ה ואתם) בשם רבותינו, שכך נדרש בפסוק זה: 'שמע, דום, ושא'. לשמוע חרפתו ולשתוק, ולהמשיך לסבול הכל בדומיה ובאיפוק.

ובמדרש הגדול ביאר שזו הכוונה בתרגום יונתן שתרגם כאן וצמיתא ושתוקא וסוברא.