מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (כג, א)

פירש רש"י כולן שוין לטובה. אם נדקדק, נמצא שלעומת קכ"ז שנות שרה, היו ימי שני חיי אברהם אבינו מרובים יותר, קע"ה שנה (להלן כה, ז), ונמצא יתר עליה מ"ח שנים. הביא הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל (דרוש וחידוש, כאן) לבאר זאת על פי טעם מחודש. שכן אברהם אבינו שהיה בין עובדי עבודה זרה, והכיר את בוראו רק בגיל מ"ח (בר"ר ל, ח; ועוד), והרי קיימא לן שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (עי' יבמות כב.; ועוד). ואם נחסיר מחשבון שנות חייו שהיו קע"ה, סך מ"ח, יעלו בידינו קכ"ז שנה במדויק, שאלו השנים שחי בהכרת בוראו. לעומת זאת גבי שרה אמר קרא 'שני חיי שרה', ודרשינן שכולן שוין לטובה, ולפי זה משמע שמיד הכירה את בוראה. הרי ששנות חייה של שרה שהיו כולן שוות לטובה, היו קכ"ז, בדיוק כמו שנות חייו של אברהם אבינו מעת שהכיר את בוראו

ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען. כתב רש"י "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה".

שואל הגר"ח קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא", יש לעיין איך מתה שרה מחמת העקידה, והרי קי"ל "שלוחי מצוה אינן נזוקין"? וכן מקשה מהגמרא שבת שאמר התנא "יהי חלקי עם מתי בדרך מצוה", איךימות בדרך מצוה והרי שלוחי מצוה אינם ניזוקין? ומתרץ, שמה שאמרו "שלוחי מצוה אינם ניזוקין" הכוונה שמחמת המצוה לא יאונה לו כל רע. אבל אם כבר נגזר עליו מכבר שביום פלוני ימלאו שנותיו בעולם הזה, אזי אדרבה, זכות הוא לו לזכות למות כשעסוק בדבר מצוה. וזה נחשב לו שמת על קידוש ה'. וזה מה שאמר אותו תנא "יהי חלקי עם מתי בדרך מצוה" שרצה שהקב" ה יסובב שביום שיגיע זמנו להיפטר שיהא בדרך מצוה ויזכה למות מתוך התעסקות בדבר מצוה. ואף גם כאן, זמנה של שרה נקצב לחיות מאה עשרים ושבע שנים. והיא זכתה שמתה מחמת הבשורה על דבר המצוה.