ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (כג, ב)

יש להתבונן בהנהגתו המופלאה של אברהם אבינו ברגע כואב זה. לאברהם היו לכאורה סיבות רבות לחפש אשמים בחוץ. הוא יכול היה להפנות אצבע מאשימה כלפי השטן שבישר לשרה על העקידה והבהיל אותה, הוא יכול היה להאשים את נסיבות הזמן, או להאשים את עפרון ובני חת שאינם מכבדים אותו ומאלצים אותו לשלם הון עתק על מקום קבורה.

אך אברהם אבינו אינו מפנה אצבע מאשימה כלפי אף אדם. הוא לא מחפש מי אשם בחוץ, אברהם מביט פנימה, אל תוך עצמו, ולוקח אחריות מלאה על המצב. הוא מבין שכל מה שקורה סביבו הוא מסר אישי עבורו, והדרך לפתור את המשבר היא לא דרך האשמת הזולת, אלא דרך בדיקה עצמית.

כדי להבין את היסוד הזה, ישנו משל מוחשי המלווה את גוף האדם: כאשר אדם כועס על חברו, או כאשר קורה משבר והוא מנסה להוכיח שהזולת אשם במצב, הטבע האנושי הוא להושיט את היד ולהצביע על השני באצבע מורה. הוא מראה לו: "אתה אשם".

אך אם נתבונן לרגע במבנה של כף היד שלנו באותה שעה, נגלה סוד מדהים: בעוד שאצבע אחת בלבד מופנית קדימה ומאשימה את הזולת - שלוש אצבעות אחרות מקופלות פנימה ומופנות ישירות אל האדם עצמו.

בורא עולם הטביע את המבנה הזה בגוף שלנו כדי ללמדנו שיעור נצחי באמונה וביחסי אנוש: לפני שאתה ממהר להאשים את הזולת, לפני שאתה מפנה אצבע מורה קדימה – תעצור ותבדוק לפחות שלוש פעמים את עצמך פנימה. האם אתה לא אשם? האם הבעיה איננה מתחילה אצלך?

מסופר על הצדיק הירושלמי רבי אשר פריינד זצ"ל, מייסד מוסדות החסד 'יד עזרה'. בימים ההם, פרצה שריפה גדולה במחסן ובצרכנייה של 'יד עזרה' בבני ברק. הנזק הכספי היה עצום ואיים למוטט את כל מפעל החסד. התכנסו מנהלי המוסדות וחשבו להשיג תרומות על ידי כך שיפרסמו את דבר השריפה בהרחבה ובכותרות גדולות בעיתונות, ובכך לגרום לנדיבי עם לפתוח את ליבם ולתת תרומה מכובדת לשיקום המקום.

כשבאו וסיפרו על כך לרבי אשר פריינד זצ"ל, הוא הגיב בתקיפות רבה ואמר להם "אני לא מבין אתכם! איך אתם רוצים לפרסם את זה בעיתונות ולהוציא את הלכלוך שלנו לרחוב?! הרי השריפה הזו מראה שמשהו אצלנו בפנים לא בסדר! שבורא עולם מרמז לנו ורוצה מאיתנו משהו, שנתקן את המעשים שלנו בפנים. למה אנחנו צריכים לפרסם דבר כזה ברחוב וליצור רעש חיצוני"? רבי אשר דרש לעצור את הפרסום מיד.

רבי אשר זצ"ל זיקק כאן את סוד האמונה: המבט האנושי השטחי מחפש מיד איך להפנות אצבע החוצה – למנף את האסון, להאשים את הנסיבות, או לחפש אשמים בחוץ. אך המאמין האמיתי מבין שאם יש שריפה, היא באה לעורר אותנו לבדוק את עצמנו. במקום להאשים את השני, עלינו לקפל את שלוש האצבעות פנימה ולשאול: "איפה אני צריך להשתפר"?

ישנו סיפור על ה"בעל שם טוב" זיע"א שפעם אחת ראה הבעל שם טוב יהודי שמחלל שבת בפרהסיה. הדבר כאב לו מאוד, אך מעבר לכך – הוא נכנס לחרדה עמוקה. הבעל שם טוב ידע את היסוד שקבעו חז"ל, שכל מה שאדם רואה בחוץ הוא בעצם רמז למה שקורה אצלו בפנים. הוא ישב ובכה ושאל את עצמו: "ריבונו של עולם, איך ייתכן שאני, שמקפיד על קלה כבחמורה, ראיתי חילול שבת? איזה שמץ של חילול שבת קיים בי"?

הוא לא האשים את היהודי ההוא, אלא עשה פשפוש נפש עמוק במשך ימים, עד שקיבל סימן משמים והיזכר: פעם אחת הגיע אליו יהודי לדין תורה בערב שבת, והבעל שם טוב שמע את טענותיו. תוך כדי הדיבור, עלה בליבו של הבעל שם טוב הרהור קל שמא היהודי הזה אינו דובר אמת.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "היהודי ההוא אכן דיבר אמת, וברגע שחשדת בו סתם – פגמת במעט בקדושת השבת, שהיא מקור האמת והשלום. ולכן הראו לך מן השמים אדם שמחלל שבת, כדי שתתקן את הפגם העדין שלך".

הבעל שם טוב לימד אותנו את אותו חוק של שלוש האצבעות: כשאתה רואה פגם אצל האחר, אל תמהר להצביע עליו. הוא רק מראה שנועדה לעורר אותך לבדוק את נגעי עצמך.

מובא במסכת ברכות (ה.) אם רואה אדם שייסורין באין עליו – יפשפש במעשיו וכפי שאומרת המשנה (נגעים פרק ב, משנה ה) "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו ובגמרא (קידושין, דף ע:) הוסיפו את הכלל הידוע "כל הפוסל – במומו פוסל". קל מאוד לראות את הפגמים בחוץ, אך לרוב הם רק השתקפות של הדברים הטעונים תיקון בתוכנו.