ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים - לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שבת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת שבע ליופי. שני חיי שרה - כולן שוין לטובה.

הטבע האנושי שהטביע בנו הבורא מורכב: לעיתים קרובות אדם אינו מעריך את מה שיש לו כל זמן שהדבר נמצא ברשותו. הוא מתחיל להכיר בטובה ולהודות עליה רק כאשר היא נחסרת ממנו.

הדבר נרמז בדברי רש"י הקדוש: התורה מפרטת את שנותיה של שרה אמנו ומסכמת "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה" דווקא בפרשה העוסקת בפטירתה. במותה של שרה, כאשר הרגישו את החיסרון העצום שלה, הביטו לאחור והבינו את המשמעות העמוקה של חייה וכיצד כל רגע בהם נוצל לטובה, למרות כל הקשיים והניסיונות שעברה.

סיפר לי אחרי ר' חיים מאיר שליט"א שהרה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א שאל אותו: "האם עלה בדעתך פעם להודות להשם על כך שהעיניים שלך נסגרות מעצמן בזמן השינה?". אנו רואים בכך מנגנון טבעי ומובן מאליו, אך ישנם אנשים הסובלים מבעיה רפואית שבה העיניים נשארות פתוחות בלילה. הם חשופים לעקיצות יתושים ולפגיעות, ונאלצים לישון עם מסכות הגנה מיוחדות.

כך גם אמר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל בדרך צחות: "היהודים הם טובים!". הוא סיפר על אדם שעזב את הדרך ולא שמר שבת, ופתאום החליט לסגור את חנותו בשבת. כששאלוהו לפשר הדבר, סיפר שתקף אותו כאב בטן חזק והרופאים חששו מהחמרה, ועל כן קיבל על עצמו לשמור שבת כזכות לרפואה. אמר ר' שלום: "ריבונו של עולם, קצת כאב בטן – ויהודי כבר נזכר מי ברא את העולם ומקבל עליו עול מלכות שמיים".

בגמרא במסכת ברכות (ס.) מובא מאמרו המפורסם של רבי עקיבא "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא – לטב עביד" כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, לטובה הוא עושה".

זהו יסוד האמונה שנרמז בהמשך הפרשה במילים "ואברהם זקן בא בימים" שאדם מביא איתו את כל ימיו, על עליותיהם ומורדותיהם, מתוך ידיעה שהכל בהשגחה עליונה. אדם המפנים אמונה זו אינו בא בטענות על העבר ואינו שרוי בדאגות על העתיד, אלא שאיפתו היחידה היא לעשות רצון בוראו ברגע הנוכחי, ומבחינתו כל המציאויות "שוות לטובה".

התורה חוזרת בפרשיות אלו שוב ושוב על המילים "שנים", "ימים" ו"חיים" (הן אצל שרה, הן אצל אברהם והן בפרק כ"ה אצל ישמעאל שעשה תשובה), כדי לעורר אותנו לנצל את הזמן כל עוד הנשמה בקרבנו.

על דרך הדרוש, מספרים משל על אדם שהגיע לעיר זרה וביקש לבקר בבית הקברות המקומי. כשהביט במצבות, נדהם לגלות שעל כולן נכתבו גילים צעירים: נפטר בגיל שלוש, בגיל חמש, בגיל שבע, והמבוגר ביותר היה בן שבע עשרה. הוא פנה בבהלה לרב העיר ושאל האם פרצה שם מגיפה. השיב לו הרב: "אצלנו בעיר אין רושמים על המצבה את שנות החיים הביולוגיות. לכל תושב יש פנקס שבו הוא רושם רק את השעות והימים שבהם באמת למד, התפלל, עשה חסד וניצל את הזמן למטרות אמיתיות. לאחר פטירתו, אנו מסכמים את השעות הללו, ומזה מחשבים את גילו האמיתי. מי שרק אכל, ישן וביטל את זמנו – אינו נחשב כאילו חי".

כדי להבין את ערכו של הזמן, יש להתבונן בשלבים השונים של החיים ובמצבים שונים:

כדי להבין ערך של שנה אחת - יש לשאול חקלאי ששנת בצורת הרסה את יבולו.

כדי להבין ערך של חודש אחד - יש לשאול אמא שילדה פג חודש לפני הזמן.

כדי להבין ערך של שבוע אחד - יש לשאול אדם שצריך לפנות את דירתו בעוד שבוע ואין לו לאן להיכנס.

כדי להבין ערך של שעה אחת - יש לשאול הורים הממתינים מחוץ לחדר ניתוח, כמה תפילות נכנסות בשעה זו.

כדי להבין ערך של דקה אחת - יש לשאול אדם שאיחר את הרכבת בדקה אחת בלבד.

כדי להבין ערך של שנייה אחת - יש לשאול אדם שניצל מתאונת דרכים בשבריר השנייה האחרון.

כיום, בעידן הטכנולוגיה והטלפונים, האתגר גדול שבעתיים. בכל רגע פנוי האדם עסוק במכשיר, ואין לו זמן לעצור, להתבונן בעצמו, לחשוב ולעשות חשבון נפש אמיתי על ערך החיים.

במדרש קהלת רבה (פרשה ה') מובא משל, הממחיש בצורה הטובה ביותר את עניין ניצול הזמן והיציאה מן העולם: "לשועל שמצא כרם והיה סייג (גדר) מוקף לו, והיה בו נקב אחד, וביקש להיכנס בו ולא היה יכול. מה עשה? צם שלושה ימים עד שרזה וכחש, ונכנס באותו נקב. אכל ונתפטם (השמין). ביקש לצאת ולא יכול היה לעבור באותו נקב. חזר וצם עוד שלושה ימים עד שרזה וכחש כבתחילה, ויצא. כשיצא, הפך פניו והביט בכרם, אמר: 'כרם, כרם! מה טוב אתה ומה טובים פירותיך, וכל מה שפנים יפה הוא, אבל מה הנאה ממך? כפי שאדם נכנס בך – כך הוא יוצא".

המדרש מסכם את הנמשל: כך הוא העולם הזה. אדם נכנס אליו בידיים ריקות, ואם הוא עסוק רק באכילה, שתייה וצבירת נכסים חומריים מבלי לנצל את הזמן לרוחניות – הוא סופו לצאת ממנו ריקן כפי שבא.