והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא (כד, כא)

יש להתבונן: למה התורה צריכה לכתוב את המילים "אם לא"? הרי המילים הללו לכאורה מובנות מאליהן! ברור שאליעזר מחריש לדעת האם ה' הצליח את דרכו או שמא היא לא הצליחה. מה באו המילים "אם לא" ללמדנו?

אלא: כל יהודי במהלך חייו צריך לדעת וללמוד איך לקבל את ה"לא". אנחנו, כבני אדם, כשרוצים משהו, נלחמים עליו ומחכים לו, ופתאום זה לא הולך והתוצאה היא שלילית – אנחנו מיד נשברים. האדם נהיה שבור לרסיסים, נופל לעצבות, ולפעמים אנשים מגיעים מזה לייאוש כה עמוק עד שהם נזקקים ללכת לפסיכולוגים ולטיפולים. ולמה? כי לשמוע "לא" מהמציאות זה דבר קשה מנשוא לאגו ולרצון העצמי של האדם.

אבל אברהם אבינו מלמד אותנו דרך אחרת לחלוטין, וכך בדיוק למד ממנו אליעזר עבדו. התורה כותבת "לדעת ההצליח ה' דרכו – אם לא". אליעזר רצה לדעת שגם ה"אם לא", גם כשזה לא מסתדר כפי התוכנית, זוהי עצמה ההצלחה של ה'! אליעזר ידע ששליחותו של צדיק אינה נמדדת בכלים הרגילים של תוצאה חיצונית וטכנית. הוא חיפש לראות את האמת האלוקית, והבין שההצלחה האמיתית של השליחות היא עצם עשיית רצון ה' בשלמות ובביטול גמור – בין אם התוצאה היא "כן" ובין אם התוצאה היא "לא".

הרי אצל אברהם אבינו עצמו, אנו רואים את היסוד הזה פעם אחר פעם לאורך כל הדרך.

תראו את עקדת יצחק: אברהם מקבל ציווי נורא לעלות ולשחוט את בנו יחידו. הוא לא מהסס, רץ בזריזות, עובר ניסיונות קשים, קושר את יצחק על המזבח ושולף את המאכלת. ובסופו של דבר, מה קורה במבחן התוצאה החיצונית? הוא מקבל "לא" מוחלט! בא מלאך מן השמים ואומר לו "אל תשלח ידך אל הנער". המציאות התהפכה, יצחק לא נשחט. האם אברהם נשבר? האם הוא הרגיש שנכשל בשליחותו? חס ושלום! זו ההצלחה המפוארת ביותר בהיסטוריה, מפני שהקדוש ברוך הוא לא רצה את השחיטה, אלא רצה את הלב, את המסירות, את הנכונות לקבל את המשימה וללכת איתה בלי שום נגיעה עצמית.

ותראו את התפילות של אברהם על סדום: אברהם נעמד לפני השם, הופך עולמות, מתחנן, מתווכח ומסרב להרפות על כל צדיק וצדיק שאולי נמצא שם. הוא משקיע את כל כוחו הרוחני ונלחם כדי להציל את העיר. ובסופו של דבר? הוא קיבל "לא" – סדום התהפכה ונחרבה כליל! לכאורה, התפילות וההשתדלות לא "הצליחו" במטרתן החיצונית והאדם הרגיל היה נופל לייאוש עמוק. אבל באמת, השליחות הזו של אברהם לפעול חסד ולבקש רחמים נרשמה לנצח נצחים, והיא זו שחקקה את מידת הרחמים בלבם של ישראל לדורות. אברהם בא ועשה את שליחותו, והוא ידע שגם ה"לא" של הקדוש ברוך הוא הוא לטובה והוא חלק מההצלחה הגדולה של הנהגת העולם.

ובעניין זה של הצלחת שליחותו של צדיק, ראיתי סיפור מרבי אליעזר דוד פרידמן זצ"ל שאירע עם הגאון בעל החזון איש זי"ע: הדבר היה בעת אשר בעיר בני ברק התכוננו התושבים לקראת בחירות איש שיעמוד בראשות העיר שהיה אמור להתערך בתוך ימים אחדים, וההתלבטות בין אנשי העיר היה גדול מאוד שלא ידעו במי עדיף לבחור, ומי ימלא את צרכי העיר על צד היותר טוב ברוחניות ובגשמיות. החזון איש בעומק דעתו היה סבור שלטובת העניין צריך בפעם הזאת להתאחד עם דעתם של מנהיגי המזרחי וביחד לכבוש את כסא של ראשות העיר בני ברק, אך היות שהחזון איש כידוע היה דרכו שלא לחתום על כרזות בעניינים כאלו לכן רצה שאחד משאר הרבנים יחתום כדעתו של החזון איש.

קרא החזון איש לאחד מנאמניו וידידיו הקרובים לו, איש יודע ספר ותלמיד חכם גדול, הרה"ג ר' פייוול שטיינבערג ז"ל, וביקש ממנו שיואיל לעלות לירושלים ויבקר במעונו של הגאון מטשעבין, ויבקש ממנו בשמו של החזון איש שיחתום על כרוז הקורא לתושבי העיר בני ברק שיבחרו באותו אדם שגם מנהיגי המזרחי קראו להצביע עבורו. ר' פייוול שטיינבערג מילא מיד את רצון צדיק, ועלה לירושלים ומיד נכנס למעונו של הטשעבינער רב, ללא שום השהיות, בחשבו בדעתו שיקבל את מבוקשו תיכף ומיד ויוכל לחזור לבני ברק לבשר להחזון איש ששליחותו נתמלאה על צד היותר טוב, אך לא כאשר חשב היה, כי מיד אחרי שר' פייוול הציע את בקשתו נדהם לשמוע מפיו של הטשעבינער רב שמסרב הוא לבקשה זו ושאין בדעתו כלל וכלל לחתום על כרוז הקורא ללכת יד ביד עם המזרחי.

שאל אותו ר' פייוול: "והרי החזון איש הסכים בדעתו שטוב הדבר כעת ללכת ביחד עם המזרחי, ואמאי הוא מסרב להבקשה?", אמר לו הטשעבינער רב זצ"ל: "צודק אתה שהחזון איש סבר שכעת הדבר טוב, אך בכל זאת איני רוצה לחתום על כרוז כזה משום שאם אחתום שכדאי ללכת ביחד עם המזרחי הרי בעוד כמה שנים כשיהיה איזה ויכוח, אם צריכים ללכת אתם, או לא, ואז לא יהיה הדבר טוב, יוציאו אנשי המזרחי את מכתבי ויוכיחו, שאין שום מניעה ללכת אתם. לכן איני רוצה שיהיה לנו שום שייכות עם האנשים ההם".

ר' פייוול שטיינבערג, שלא רצה לחזור לביתו של החזון איש בידים ריקניות, הרהיב בנפשו, ואמר להטשעבינער רב: "אל נא יחר אף בך בעבדך, אך הרי אני בא בשליחותו של מרן החזון איש, ואיך יתכן ששליחותו של צדיק יכשל באופן נחרץ כזה, שאצטרך לשוב אליו בידים ריקות". ענה לו הטשעבינער רב: "הינך רואה בעיניך שהשליחות לא נכשל כלל וכלל, שהרי לא נכשלתי בחתימה על כרוז לא טוב, וזה אכן בזכות היותך שליח של צדיק ששמר עלי שלא אחתום על דבר שיכול לצאת מזה מכשול לעתיד".

קצת מבולבל חזר ר' פייוול לבני ברק, ובחוסר חשק נכנס לביתו של החזון איש וסיפר לו בקול רפה את כל דברי הטשעבינער רב. החזון איש האזין לדבריו של ר' פייוול, ומיד אורו עיניו, ולגודל השתוממותו של השליח, הכריז החזון איש בקול מלא שמחה והתפעלות: "לא ידעתי שבירושלים עדיין נמצאים אנשים גדולים וצדיקים כל כך".

הרי לנו הגדרה מהי שליחות אמיתית! ר' פייוול חזר הביתה שפוף ומבולבל, הוא שמע "לא" מהטשעבינער רב וחשב שנכשל כי הוא חוזר בלי הנייר החתום. אבל הטשעבינער רב והחזון איש פתחו את עיניו וגילו לו את הסוד העליון: בדיוק כמו אצל אברהם אבינו בעקידה ובסדום – העיקר בשליחות הוא עצם הנכונות לקבל את המשימה וללכת בה בתמימות, מתוך הבנה שגם ה"לא" מונהג מלמעלה.

ברגע שאדם קשור לצדיק ומבטל את הרצון שלו למען השם, השליחות שלו לעולם לא תיכשל. ה"לא" שקיבל ר' פייוול לא היה כישלון, אלא הוא השיג תוצאה עליונה בהרבה – שמירה והגנה על גדולי הדור מפני מכשול עתידי. כשאדם מונע מתוך נגיעות עצמיות, הוא לא מסוגל לשמוע "לא" ומיד נשבר ונופל לעצבות. אך כשאדם דבוק באור ובאמת לשם שמים, הוא מבין שגם ה"לא" הוא חלק מתוכנית אלוקית מושלמת, ואז שום דבר בעולם לא יכול לשבור אותו, וכל דרך שהשם מוליך אותו בה היא-היא ההצלחה המוחלטת.