ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פיניתי הבית ומקום לגמלים (כד, לא)

ופירש"י "ואנכי פיניתי הבית – מעבודה זרה". לכאורה, יש להבחין כאן בסתירה פנימית עצומה בתוך נפשו של לבן הארמי. מצד אחד, לבן מצהיר בגאווה ובזריזות: "ואנכי פיניתי הבית מעבודה זרה". הוא מבין שכדי לקבל את פניו של אליעזר, שליחו של אברהם אבינו, עליו לנקות את ביתו מן הגילולים והפסילים, והוא אכן טורח ועושה זאת. אך מצד שני, מה גרם ללבן לרוץ כל כך מהר אל אליעזר ולפנות את הבית? הפסוק עצמו מעיד על כך כמה רגעים קודם לכן: "ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו... ויבא אל האיש" (כד, ל). לבן רדף באמוק ובחמידות אחרי הממון והזהב.

והרי חז"ל במדרש קהלת רבה (פרשה ז) כבר לימדונו יסוד נוקב: "כל מי שאינו עוסק בגמילות חסדים, כאילו כופר בעיקר ומודה בעבודה זרה". חמדת הממון ובצע הכסף הם-הם בחינת עבודה זרה ממש.

נמצא שלבן עושה דבר והיפוכו ברגע אחד: הוא מפנה מביתו פסלים של עץ ואבן, אך באותה נשימה הוא מכניס ללב שלו את עבודת הזרה הגדולה ביותר – הרדיפה אחרי הכסף. הוא עושה מעשה אחד שנראה כטהור ומזוכך, אך המניע והתוצאה שלו סותרים לחלוטין את הדבר השני.

והרעיון הזה נוגע לכל אחד מאיתנו בחיי היום-יום. כמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו רצים בבהלה, משקיעים כוחות עצומים ועושים מעשים גדולים כמו תעניות, סיגופים וצדקות, אך הכל נעשה עם חשבונות אישיים ונגיעות עצמיות? אדם יכול לפנות את ה"עבודה זרה" החיצונית שלו, להיות בטוח שהוא עושה מצווה גדולה, ובאותו הזמן ממש הוא הורס משהו אחר. על מצב כזה אמרו חז"ל במסכת בבא קמא (דף צד, עמוד ב): "הרי שגזל סאה של חיטין, טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה – אין זה מברך אלא מנאץ! ועל זה נאמר: ובוצע ברך נאץ ד'".

ובמדרש ויקרא רבה (פרשה ל, ג) הביאו על כך משל נוקב לגזלן ששדד קצין ולקח ממנו את טליתו. כשנתפס הגזלן, בא הקצין ואמר לו: אני אליץ עליך יושר לפני המלך, אתעטף בטלית שגזלת ממני ואציג אותך לפניו. אמר לו הגזלן: תיפח רוחך! המליץ שלי הוא המקטרג שלי?! הטלית שגזלת ממני היא תעיד עליך! אנו זקוקים להתבוננות עמוקה ומתמדת כדי לוודא שהמעשים שלנו אינם סותרים זה את זה, ושאין אנו בונים מגדל של קדושה ביד אחת ומחריבים אותו ביד השנייה על ידי חשבונות של בצע ואינטרס.

ועד כמה מבהיל כוחו של בצע הכסף, שהוא בחינת עבודה זרה המעוורת עיני חכמים ומוציאה אדם מן העולם, נוכל לראות בסיפור האותנטי הבא המובא מתוך דברי ימי ירושלים: מעשה שהיה בירושלים בבנקאי יהודי ירא שמיים בשם רבי מאיר המבורגר, שהלווה לשכנו הערבי סכום ענק של מאתיים וחמישים נפוליאוני זהב מתוך יחסי שכנות טובים, ומבלי לחתום על שטר או להעמיד עדים. כעבור שלושה ימים, כשהעז הערבי להתכחש לחוב בלהט ולטעון כי מעולם לא לווה סכום כזה, הבין רבי מאיר כי נפל בפח. הוא מיהר אל ביתו של רבי ליב דיין, מתלמידי חכמיה הבולטים של ירושלים שבאותם הימים, כדי לבקש עצה.

רבי ליב שמע את הסיפור והורה לרבי מאיר לפעול בחוכמה ובאופן מפתיע. ראשית, שלח אותו אל הקאדי, השופט והכומר המוסלמי המקומי. רבי מאיר סיפר לקאדי את כל השתלשלות הדברים, וכשראה שהקאדי מגיב באדישות, הניח אחריו בחדר צרור גדוש בכסף כמקח שוחד. הקאדי נזעק ואמר "אינני לוקח בשום אופן", אך רבי מאיר, כפי שהורה לו רבי ליב, התעלם ממחאותיו ועזב את המקום במהירות. הקאדי, כמובן, לא רדף אחריו להשיב את הממון.

מיד לאחר מכן, מיהר רבי מאיר אל שכנו הערבי הרמאי, ובשיחה עמו הציע לו הצעה משונה: "אני מוכן למחול לך על כל סכום ההלוואה בתנאי אחד – שתמכור לי שטר חתום על מחצית מחלקך בעולם הבא". הערבי, ששחק בלבו על פתיונותו של היהודי ושמח שמאתיים וחמישים הנפוליאונים יישארו בכיסו ללא תביעה, חתם מיד על שטר המכירה בשמחה רבה.

כעבור מספר ימים, נפגש רבי ליב דיין כביכול 'במקרה' עם הקאדי וסיפר לו כבדרך אגב שהערבי מכר ליהודי את מחצית מזכויותיו בעולם הבא. הקאדי, שזכר היטב את צרור הכסף שנותר בביתו, הבין מיד את הרמז. הוא זימן אליו באותו היום את השכן הערבי ובסבר פנים זועפות הכריז: "חלום חלמתי, ובחלומי אתה מת ובשמים מסרבים להכניס אותך לגן עדן משום שמכרת את חלקך ליהודי! אם לא תסדר את העניין עוד היום ותשיב לו את כספו כדי לקבל את השטר בחזרה, אגזור עליך חרם חמור!". לערבי המבוהל לא נותרה ברירה, והוא רץ אל רבי מאיר ופרע את החוב עד הפרוטה האחרונה.

ואנו על פי דרכנו למדנו מהסיפור הזה: אצל אומות העולם, בין אם זה הסוחר השכן ובין אם זה הקאדי והכומר המנהיג – ישנו רק ערך אחד עליון והוא בצע הכסף. בעבור כסף ונגיעות אישיות הם מוכנים ברגע אחד למכור את כל הערכים שלהם, את העקרונות שלהם ואת אמונתם בעולם הבא.

אבל אנחנו, זרע אברהם אבינו, צריכים להיזהר שלא ליפול חלילה באותו פח של לבן הארמי. לא מספיק לצעוק "ואנכי פיניתי הבית מעבודה זרה" ולעשות חשבונות חיצוניים של מצוות ותעניות, אלא עלינו לבדוק היטב אל תוך עמקי הלב – האם אין אנו מונעים מתוך רדיפת ממון ואינטרסים אישיים, שהם בחינת עבודה זרה המקלקלת והורסת את כל עבודת השם שלנו.