שיעורי "החיזוק היומי" · פרשת חיי שרה

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

כפל הלשון בסוף הפסוק – "שני חיי שרה" – מעורר תמיהה, שהרי אין זו דרכה של התורה להוסיף מילים לכאורה מיותרות.

מובא ב'העמק דבר' שישנו שתי משמעויות למילה "חיים": המשמעות הראשונה היא עצם הקיום הפיזי (ההפך ממוות), והמשמעות השנייה מציינת חיים של שמחה, חיות וטוב, כדברי הגמרא במסכת יומא (עא:) על הפסוק "שנות חיים" – אלו שנים המתהפכות מרעה לטובה.

כשהתורה חותמת במילים "שני חיי שרה", היא מגלה לנו ששרה אמנו חיה שני סוגי חיים במקביל: היא חיה חיים כפשוטם (מאה עשרים ושבע שנים), ובתוך אותן שנים היא זכתה לחיות "חיים של חיים" – חיים המלאים בשמחה פנימית, באור וברוממות הרוח.

כשמתבוננים בקורות חייה של שרה אמנו, קשה למצוא בהם שלווה גשמית. רוב שנותיה עברה את צער העקרות המר, שפחתה הגר ציערה וביזתה אותה, היא נאלצה לנדוד מארצה בשל רעב כבד, נחטפה פעמיים לביתם של מלכים עריצים (פרעה ואבימלך), ולבסוף התנסתה בטלטלת עקדת בנה יחידה יצחק. כיצד, אם כן, ניתן לומר על חיים רוויי סבל וניסיונות כאלה שהיו "שוין לטובה" ומלאי שמחה?

התשובה לכך: שרה חיה שהיא נמצאת בידיו של אבא רחמן, וכי כל מאורע, קשה ככל שייראה, מכוון לטובתה העליונה.

הנצי"ב מדגיש כי אמונתה של שרה עלתה בתמימותה ובחוזקה אף על זו של אברהם אבינו. אברהם יצא לדרכו מתוך הבטחה אלוקית מפורשת ("ואברכך ואגדלה שמך"), ואילו שרה יצאה לדרך בלי הבטחה מוקדמת, רק מתוך כניעה ותמימות לצו השם. חז"ל במדרש (בראשית רבה מה, ב) מתארים את תפילתה של שרה בלילה שבו נחטפה לבית פרעה: "ריבון העולמים, אברהם יצא בהבטחה ואני יצאתי באמונה". מכיוון שרוח הקודש והנביאות שורות על האדם רק מתוך שמחה, ומכיוון ששמחתה של שרה נבעה מאמונה נעלה ובלתי תלויה בהבטחות, היא עלתה במעלת הנבואה אף על אברהם, כדברי חז"ל: "אברהם טפל לשרה בנביאות".

מכאן יש לנו לימוד: ישנם בני אדם החיים בעולם מבחינה פיזית, אך חסרים את ה"חיים" האמיתיים – חיים של שמחה, משמעות ורוגע, וכל זאת מחמת חסרון באמונה. שרה אמנו מלמדת אותנו כי האמונה והביטחון אינם משכיחים את הקשיים, אלא מרוממים את האדם מעליהם, והופכים את השנים כולן לחטיבה אחת של שמחה וקדושה.

הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" מבאר במשנה במסכת ידים (פרק ג, משנה ה) נאמר: "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים". מדוע התעלה שיר השירים במעלתו על פני שאר השירות שבתורה ובנביאים (כמו שירת הים ושירת דבורה)?

כל השירות האחרות נאמרו לאחר שנעשה נס גלוי וישועה מוחשית – הים נבקע, האויבים טבעו, והניצחון היה מונח בכיס. במצב כזה, השירה פורצת מאליה מתוך הקלה והודיה. אולם שיר השירים כולו נאמר מתוך מעמקי הגלות וההסתר, מתוך כאב וחיפוש רוחני: "מצאוני השומרים... היכוני פצעוני". כאשר עם ישראל נמצא במצב של הסתר פנים וצרות, ובכל זאת מוצא את כוח הנפש לשיר ולבטא אהבה וכיסופים לבוראו – שירה זו קדושה ומקודשת לאין ערוך, ולכן שיר השירים הוא "קודש קדשים".

במסכת סנהדרין (צב, ב) מובא מאמר חריף של רבי יצחק: "יוצק זהב רותח לתוך פיו של אותו רשע (נבוכדנצר), שאלמלא בא מלאך וסטרו על פיו, ביקש לגנות כל שירות ותשבחות שאמר דוד בספר תהילים". ה"שפת אמת" והרבי מקוצק תמהו: וכי יש משוא פנים לפני המקום? אם נבוכדנצר מסוגל לשורר שבחים נעלים ויפים יותר, מדוע מנע זאת ממנו המלאך?

הביאור לכך נוגע בדיוק לנקודת האמת של השירה. דוד המלך חיבר את ספר התהילים מתוך רדיפה, בדידות ומצוקה נוראה. הוא נרדף על ידי שאול, ברח מפני אבשלום בנו, וכתב את תפילותיו במערות ובמדבריות. דווקא שם, מתוך המצר, זעק: "חסד ומשפט אשירה" – בין אם הקדוש ברוך הוא נוהג עמי בחסד ובין אם במשפט, אני שר ומשבח.

לעומתו, נבוכדנצר ביקש לשורר כשהוא יושב על כס מלוכתו, מוקף שפע, עושר ושררה, כשכולם משתחווים לו. שירה הנובעת מתוך נוחות ושובע אינה חכמה גדולה, והיא משתתקת ברגע שהגלגל מתהפך. לכן בא המלאך וסטרו על פיו, לומר לו: "נראה אותך משבח עכשיו, מתוך הכאב והסטירה". משנאלם נבוכדנצר דום, הוכח כי שירתו אינה אמת, וראוי הוא לזהב הרותח.

ה"שפת אמת" (ריש שנת תרל"ז) מבאר כי המילים "כולן שוין לטובה" מבטאות את מידת ה"השתוות" המוזכרת בצוואת הריב"ש לבעל שם טוב הקדוש – על האדם להיות תמיד במצב שבו הרע והטוב שווים בעיניו, מתוך ידיעה ברורה ששניהם מגיעים ממקור הטוב המוחלט.

בספר אור ושלום מובא חילוק דק וגאוני בין הנהגתו של רבי עקיבא שאמר "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (כל מה שעושה השם – לטוב הוא עושה, כלומר: כעת זה נראה רע, אך בעתיד יצמח מזה טוב), לבין הנהגתו של נחום איש גמזו שאמר "גם זו לטובה" (המאורע עצמו, כפי שהוא כעת, הוא הטוב המוחלט עבורי). שרה אמנו חייתה בדרגה העליונה של נחום איש גמזו, ומבחינתה כל שנותיה היו שוות בטובתן.

רמז בביטוי שבו השתמש רש"י לבטא את מהות חייה "כולן שוין לטובה בגימטריא טוב להודות לד'.

זהו בדיוק סוד כוחה של שרה אמנו. הסיבה שכל שנותיה וקורותיה "שוין לטובה" היא משום שהיא אחזה תמיד במידת "טוב להודות לד'". מתוך שבח והודיה תמידית לבורא על כל מה שעבר עליה, נהפכו גם הצרות והניסיונות לטוב מוחלט.

בספר לרומם מובא הגדרת הביטחון, דרך דמותו המופלאה של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים. רבי יוסף חיים עבר בחייו טרגדיות קשות ושכל שמונה מילדיו ממחלות קשות. למרות היותו שבור וכאוב, הוא מעולם לא התרסק, ומיד עם תום ימי השבעה חזר לפעילותו הציבורית והרוחנית מתוך שמחה ואמונה יציבה.

כששאלוהו מכריו כיצד הוא מסוגל לעמוד איתן לאחר אובדן כה כבד, השיב להם במשל נורא: אדם רגיל מרגיש יציב משום שהוא נשען על אדמה מוצקה. אולם, ברגע שמתרחשת רעידת אדמה והקרקע תחתיו נפערת, הוא מאבד את שיווי משקלו, קורס ומתמוטט. לעומת זאת, אדם שאינו תלוי בקרקע אלא קשור בחבל חזק המשתלשל מלמעלה – גם אם תרעד האדמה ותיפער התהום תחת רגליו, הוא יישאר תלוי ועומד בבטחה, שכן נקודת האחיזה שלו נמצאת בשמים.

"אני", אמר רבי יוסף חיים, "אינני נשען על יציבות העולם הזה. אני קשור בחבל האמונה ישירות לריבונו של עולם, 'רוקע הארץ על המים'. לכן, גם כשהאדמה הפרטית שלי רעדה ואיבדתי את ילדיי, החבל העליון מחזיק אותי ואני ניצב על מקומי בבטחה".

מסופר על הבחור פנחס ויס ז"ל, תלמיד ישיבת "גר זרח" שבמושב עוצם, נבחן במסגרת מפעל התורה "דרשו". הוא השקיע את כל כוחותיו בלימוד, סיים את המבחן ועלה על האוטובוס חזרה לישיבה. כשהגיע לצומת עוצם וירד מהאוטובוס, נפגע פנחס מרכב חולף ונפטר במקום, כשהוא אוחז בידיו את כרך ה"משנה ברורה" שבו עמל.

חודשים ארוכים לאחר האסון, נסע אחיו של פנחס, הבחור שרגי ויס, מישיבת תפרח לכיוון נתיבות. רכב ובו נהג חילוני עצר לו והציע להסיעו. במהלך הנסיעה, כשהבין הנהג ששרגי הוא בחור ישיבה הלומד תורה, התפעל ואמר: "אם אתה לומד תורה, לא אשאיר אותך בצומת, אלא אקח אותך ברכב עד לשער הישיבה".

שרגי, שרצה להודות לו, אמר: "אתה עושה מצווה גדולה, וחז"ל הבטיחו ש'שלוחי מצווה אינם נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן'. תהיה לך שמירה גדולה בזכות זה".

לשמע המילים הללו, פניו של הנהג השתנו והוא אמר בפקפוק: "האמרה הזו אינה תמיד נכונה במציאות. הנה, לפני כמה חודשים, בחור ישיבה חזר ממבחן הלכה, ירד מהאוטובוס כאן בדרום ונלכד בתאונה קטלנית. הוא היה שליח מצווה מובהק, ובכל זאת נהרג. כיצד יייתכן הדבר"?

השיב לו שרגי על פי דברי הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל בספרו "טעמא דקרא" רבי חיים מקשה: כיצד מתה שרה אמנו דווקא כששמעה על עקדת יצחק, שהיא המצווה ומסירות הנפש הגדולה ביותר בהיסטוריה? היכן הייתה השמירה של המצווה?

אלא, מסביר רבי חיים, חייה של שרה נקצבו מראש בשמים למאה עשרים ושבע שנים – לא דקה אחת יותר ולא דקה אחת פחות. המצווה לא קיצרה את חייה כלל. אלא שהקדוש ברוך הוא עושה חסד עם צדיקים: כיוון שהגיע זמנם להיפטר מן העולם, במקום שייפטרו מתוך חולי או זקנה פשוטה, מסבב השם שהסתלקותם תהיה ברגע של מצווה ומתוך קדושה, כדי שנשמתם תעלה לדרגות הגבוהות ביותר של מסירות נפש וקידוש השם. לכן התפלל אמורא כרבי יוסי "יהא חלקי ממתי בדרך מצווה" – שיזכה שהמוות הנגזר עליו יפגוש אותו כשהוא עוסק במצווה.

"כך גם לגבי אותו בחור", אמר שרגי לנהג. "נשמתו סיימה את תפקידה בעולם באותו רגע בדיוק. השם עשה עמו חסד, וגלגל שפטירתו תהיה כשהוא מחזיק בספר התורה, מתוך מצווה, בדיוק כמו שרה אמנו".

הנהג החל לרעוד ואמר בהתרגשות: "האסון של הבחור הזה שינה לי את כל החיים".

שרגי הופתע ושאל: "כיצד אתה קשור אליו"?

השיב הנהג: "אני מתנדב זק"א שטיפל בתאונה ההיא בצומת עוצם. ראיתי בחיי אסונות רבים, אבל פנים מאירות וקורנות בקדושה כמו של הבחור ההוא, כשחיוך נסוך על שפתיו, לא ראיתי מעולם. המראה הטהור שלו לא עזב אותי. אני אדם חילוני, אך מהבוקר שלאחר התאונה קיבלתי על עצמי החלטה ומאז אני מניח תפילין בכל יום ויום, לעילוי נשמתו של אותו בחור קדוש".

כשהגענו לישיבה, לפני שירדתי מהרכב, ביקשתי מהנהג 'תסתכל עלי רגע אחד, הפנים שלי אומרות לך משהו? האם אתה מזהה אותי'?

כשהנהג השיב בשלילה אמרתי לו 'קוראים לי שרגי ויס, ואני אחיו של פנחס ז"ל. הקדוש ברוך הוא גלגל את המפגש הזה בינינו כדי לסגור מעגל. בזכות העדות שלך, אני הולך עכשיו לנחם ולחזק את הוריי, ולספר להם שאפילו לאחר פטירתו, פניו המאירות של בנם החזירו יהודי אל ארון הספרים היהודי ואל מצוות תפילין".

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים - לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שבת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה, שהרי אינה בת עונשין, אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת שבע ליופי. שני חיי שרה - כולן שוין לטובה.

הטבע האנושי שהטביע בנו הבורא מורכב: לעיתים קרובות אדם אינו מעריך את מה שיש לו כל זמן שהדבר נמצא ברשותו. הוא מתחיל להכיר בטובה ולהודות עליה רק כאשר היא נחסרת ממנו.

הדבר נרמז בדברי רש"י הקדוש: התורה מפרטת את שנותיה של שרה אמנו ומסכמת "שני חיי שרה – כולן שווין לטובה" דווקא בפרשה העוסקת בפטירתה. במותה של שרה, כאשר הרגישו את החיסרון העצום שלה, הביטו לאחור והבינו את המשמעות העמוקה של חייה וכיצד כל רגע בהם נוצל לטובה, למרות כל הקשיים והניסיונות שעברה.

סיפר לי אחרי ר' חיים מאיר שליט"א שהרה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א שאל אותו: "האם עלה בדעתך פעם להודות להשם על כך שהעיניים שלך נסגרות מעצמן בזמן השינה?". אנו רואים בכך מנגנון טבעי ומובן מאליו, אך ישנם אנשים הסובלים מבעיה רפואית שבה העיניים נשארות פתוחות בלילה. הם חשופים לעקיצות יתושים ולפגיעות, ונאלצים לישון עם מסכות הגנה מיוחדות.

כך גם אמר הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל בדרך צחות: "היהודים הם טובים!". הוא סיפר על אדם שעזב את הדרך ולא שמר שבת, ופתאום החליט לסגור את חנותו בשבת. כששאלוהו לפשר הדבר, סיפר שתקף אותו כאב בטן חזק והרופאים חששו מהחמרה, ועל כן קיבל על עצמו לשמור שבת כזכות לרפואה. אמר ר' שלום: "ריבונו של עולם, קצת כאב בטן – ויהודי כבר נזכר מי ברא את העולם ומקבל עליו עול מלכות שמיים".

בגמרא במסכת ברכות (ס.) מובא מאמרו המפורסם של רבי עקיבא "לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא – לטב עביד" כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, לטובה הוא עושה".

זהו יסוד האמונה שנרמז בהמשך הפרשה במילים "ואברהם זקן בא בימים" שאדם מביא איתו את כל ימיו, על עליותיהם ומורדותיהם, מתוך ידיעה שהכל בהשגחה עליונה. אדם המפנים אמונה זו אינו בא בטענות על העבר ואינו שרוי בדאגות על העתיד, אלא שאיפתו היחידה היא לעשות רצון בוראו ברגע הנוכחי, ומבחינתו כל המציאויות "שוות לטובה".

התורה חוזרת בפרשיות אלו שוב ושוב על המילים "שנים", "ימים" ו"חיים" (הן אצל שרה, הן אצל אברהם והן בפרק כ"ה אצל ישמעאל שעשה תשובה), כדי לעורר אותנו לנצל את הזמן כל עוד הנשמה בקרבנו.

על דרך הדרוש, מספרים משל על אדם שהגיע לעיר זרה וביקש לבקר בבית הקברות המקומי. כשהביט במצבות, נדהם לגלות שעל כולן נכתבו גילים צעירים: נפטר בגיל שלוש, בגיל חמש, בגיל שבע, והמבוגר ביותר היה בן שבע עשרה. הוא פנה בבהלה לרב העיר ושאל האם פרצה שם מגיפה. השיב לו הרב: "אצלנו בעיר אין רושמים על המצבה את שנות החיים הביולוגיות. לכל תושב יש פנקס שבו הוא רושם רק את השעות והימים שבהם באמת למד, התפלל, עשה חסד וניצל את הזמן למטרות אמיתיות. לאחר פטירתו, אנו מסכמים את השעות הללו, ומזה מחשבים את גילו האמיתי. מי שרק אכל, ישן וביטל את זמנו – אינו נחשב כאילו חי".

כדי להבין את ערכו של הזמן, יש להתבונן בשלבים השונים של החיים ובמצבים שונים:

כדי להבין ערך של שנה אחת - יש לשאול חקלאי ששנת בצורת הרסה את יבולו.

כדי להבין ערך של חודש אחד - יש לשאול אמא שילדה פג חודש לפני הזמן.

כדי להבין ערך של שבוע אחד - יש לשאול אדם שצריך לפנות את דירתו בעוד שבוע ואין לו לאן להיכנס.

כדי להבין ערך של שעה אחת - יש לשאול הורים הממתינים מחוץ לחדר ניתוח, כמה תפילות נכנסות בשעה זו.

כדי להבין ערך של דקה אחת - יש לשאול אדם שאיחר את הרכבת בדקה אחת בלבד.

כדי להבין ערך של שנייה אחת - יש לשאול אדם שניצל מתאונת דרכים בשבריר השנייה האחרון.

כיום, בעידן הטכנולוגיה והטלפונים, האתגר גדול שבעתיים. בכל רגע פנוי האדם עסוק במכשיר, ואין לו זמן לעצור, להתבונן בעצמו, לחשוב ולעשות חשבון נפש אמיתי על ערך החיים.

במדרש קהלת רבה (פרשה ה') מובא משל, הממחיש בצורה הטובה ביותר את עניין ניצול הזמן והיציאה מן העולם: "לשועל שמצא כרם והיה סייג (גדר) מוקף לו, והיה בו נקב אחד, וביקש להיכנס בו ולא היה יכול. מה עשה? צם שלושה ימים עד שרזה וכחש, ונכנס באותו נקב. אכל ונתפטם (השמין). ביקש לצאת ולא יכול היה לעבור באותו נקב. חזר וצם עוד שלושה ימים עד שרזה וכחש כבתחילה, ויצא. כשיצא, הפך פניו והביט בכרם, אמר: 'כרם, כרם! מה טוב אתה ומה טובים פירותיך, וכל מה שפנים יפה הוא, אבל מה הנאה ממך? כפי שאדם נכנס בך – כך הוא יוצא".

המדרש מסכם את הנמשל: כך הוא העולם הזה. אדם נכנס אליו בידיים ריקות, ואם הוא עסוק רק באכילה, שתייה וצבירת נכסים חומריים מבלי לנצל את הזמן לרוחניות – הוא סופו לצאת ממנו ריקן כפי שבא.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

כתב מרן בעל ה'חזון איש' זיע"א באגרותיו הקדושות (חלק א, איגרת לז): "כי באמת אין כל עצב בעולם למי שמכיר את אור האורות של האמת". מילים אלו טומנות בחובן תובנה פשוטה אך משנת חיים: מכיוון שאת המסלול שנגזר עלינו מלמעלה ממילא לא נוכל לשנות, הרי שמי שנושא את עיניו אל האמת ומבין שהכל מנוהל בהשגחה מדויקת, מסיר מעצמו כל שמץ של עצבות ועובר את דרכו בחיוך ובשמחה פנימית.

זוהי גם חובתו של יהודי, כפי שקובעת המשנה במסכת ברכות (פרק ט, משנה ה): "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". רעיון זה רמוז להפליא בלשון המילה חיו"ך, המורכבת מראשי התיבות חייך יסורים ומכאובים כל ימי. אולם, כאשר הופכים את החיוך לשמייכ"ל (חיוך באידיש), מתגלה המבט האמוני הטהור: שוים מכאובים יסורים כולם לטובה, או: שיקבל מאהבה יסורים כולם לטובה. קבלת הדין באהבה ובשמחה אינה רק גבורה נפשית, היא הכוח המאפשר לאדם להתעלות מעל תלאות העולם הזה.

את הענין הזה אנו מוצאים בפתח פרשתנו, בסיפור פטירתה של שרה אמנו. המדרש הידוע שמביא רש"י על הפסוק "שני חיי שרה" מנסח זאת במילים קצרות ומטלטלות "כולן שוין לטובה". ויש לתמוה: כיצד ניתן לומר על חיים רצופי קשיים, נדודים מפרכים, עקרות ממושכת וחטיפות כואבות לבית פרעה ואבימלך שהיו "שוין לטובה"? אלא שזהו בדיוק כוחה של שרה: היא קיבלה כל ניסיון וניסיון באמונה תמימה ובשמחה, ובכך הפכה את כל שנותיה למסכת אחת של טוב וקדושה.

מדרש חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, פרק לא) מספר כיצד בא השטן אל שרה וסיפר לה על עקדת יצחק, וכששמעה זאת "פרחה נשמתה ומתה". אולם הספרים הקדושים (ובהם ה'קדושת לוי' ועוד) מבארים: שרה לא נפטרה מתוך בהלה או צער חלילה, אלא מתוך זיקוק של שמחה עילאית. כששמעה שבנה זכה להגיע לשיא השלמות של מסירות נפש עבור הקדוש ברוך הוא, התמלאה נשמתה באושר כה עצום ומרומם, עד שבשמיים רעשה הארץ לקבל נשמה טהורה שנפרדה מן העולם מתוך גדלות רוח שכזו.

להבנת השמחה הזו, נתבונן במשל קצר: שני סוחרים גרו בשכנות, ושניהם עמלו קשות כל חייהם באותה המלאכה בדיוק כדי לפרנס את ביתם. הסוחר הראשון היה שב לביתו מדי ערב כשהוא זועף ומותש, ומטיח בפני בני משפחתו את קשיי היום, האכזבות והעמל המפרך. הסוחר השני, לעומתו, היה נכנס אל ביתו בפנים קורנות, מניח את מעותיו על השולחן בשמחה, ומספר לבניו על הסיפוק שבפרנסה ישרה ועל חסדי השם המלווים אותו בכל צעד. לימים, כשגדלו הבנים, ברחו בניו של הסוחר הראשון מאותה המלאכה כמפני אש; ואילו בניו של הסוחר השני בחרו בה בגאווה והמשיכו בנאמנות את דרך אביהם.

והנמשל ברור: המשכיות הילדים באותו הנתיב אינה תלויה בקושי המלאכה, אלא באטמוספירה שמקרינים ההורים בבית. הורה המקרין סיפוק, ערך ושמחה בעשייתו, ינחיל את התשוקה הזו גם לדורות הבאים. נכונותם של הבנים לצעוד באותה הדרך היא העדות המובהקת ביותר לכך שההורים החדירו בהם מטען חיובי.

גדולי דורנו המחישו יסוד זה הלכה למעשה, כפי שמסופר על מרן בעל ה'חפץ חיים' זכר צדיק לברכה: בנו הצעיר של ה'חפץ חיים' החליט להקדיש את כל חייו אך ורק ללימוד התורה מתוך דוחק ועוני עצום. כאשר תהו אנשים בפני ה'חפץ חיים' כיצד הסכים הבן לקבל על עצמו חיי צער ומחסור שכאלו, השיב להם הצדיק בענווה: "בכל ליל שבת, כשהייתי חוזר מבית הכנסת, הייתי שר 'שלום עליכם' ורוקד בשמחה עצומה בבית. הילדים שלי ראו אבא שאין לו פרוטה לפורטה, אבל הוא האדם המאושר ביותר עלי אדמות בזכות התורה והמצוות. כשהם ראו שזו השמחה האמיתית שלי, ממילא נולד בהם הרצון לחיות בדיוק את החיים האלו".

שרה ואברהם אמנו חיו חיים של מסירות נפש רצופת שמחה למען שמו יתברך, חיים שבהם "כולן שוין לטובה". כאשר שמעה שרה כי בנה יצחק צעד באותו נתיב בדיוק, ומתוך אותה נכונות מוחלטת למסירות נפש, היא התמלאה בסיפוק חינוכי אדיר. היא הבינה שזרעי האמונה והאהבה שנטעה בו הכו שורשים עמוקים, וכי הצליחה להעביר את "אור האורות של האמת" לדור הבא. מרוב שמחה ואושר על כך שזכתה לראות את פירות חינוכה מושלמים, פרחה נשמתה באהבה ובשמחה אל כיסא הכבוד.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

פירש"י – כולן שוין לטובה. לכאורה: כיצד ניתן לומר על חייה של שרה אמנו ש"כולן שווין לטובה"? הרי חייה היו רצופים ניסיונות קשים ומרים! שנות רעב, גלות, לקיחה לבית פרעה ולבית אבימלך, עקרות ממושכת וכואבת, ועד שזכתה לבן – נאלצה להיפרד ממנו בעקדת יצחק, ומתוך אותו צער פרחה נשמתה. היכן כאן הטוב הגלוי?

אלא התשובה טמונה כבר במילים הפותחות את הפרשה: "ויהיו חיי שרה" בעלי הרמז אמרו ש"ויהיו" – ניתן לקרוא אותן ישר (מתחילתן לסופן) והפוך (מסופן לתחילתן), ובשני הכיוונים מתקבל בדיוק אותו המשפט.

זהו יסוד עצום באמונה שמלמדת אותנו שרה אמנו: בחיים יש זמנים שהכל הולך "ישר" – בדיוק לפי התוכניות שלנו, לפי ההיגיון והרצון שלנו. אך יש זמנים שהכל הולך "הפוך" – הכל משתבש, מתהפך, ונראה חשוך. התורה מלמדת אותנו שבין אם זה נקרא ישר ובין אם זה נקרא הפוך – התוצאה היא אחת: "ויהיו חיי שרה". ישנו קו עליון שמשווה את הכל, כפי שנאמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב, ד).

לכן מדגיש הפסוק בסופו "שני חיי שרה" למה כפל הלשון? ישנו אדם שעובר את שנותיו בצורה פשוטה, שוקע בדאגות ובמרירות מה"הפוך" של החיים, והוא חי רק חיים אחד – את מניין שנותיו הפיזיות. אך שרה אמנו לימדה אותנו לחיות "חיים כפולים" – לקחת את השנים, ועל גביהן להוסיף חיות של שמחה ואמונה. כאשר אדם יודע שגם ההפוך הוא מאת ה', הוא זוכה לחיות כפול.

כך נפסק להלכה במשנה: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה (מסכת ברכות פרק ט, משנה ה) ובגמרא מבארים שהכוונה היא לקבל את דברי הרשות והקושי בשמחה גמורה (ברכות ס.) זוהי הדרגה שבה "כולן שווין לטובה" – שהטוב והקושי מקבלים את אותו משקל של אמונה.

על דרך זו מובא במדרש על בריאת העולם: וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד – 'טוב' זו מדת טובו, 'מאד' זו מדת פורענותו (בראשית רבה פרשה ט, סימן ג) אפילו הפורענות והדברים שנראים הפוכים, במבט האלוקי הרחב, הם "טוב מאוד".

כדי להבין איך ה"הפוך" הוא בעצם הטוב הכי גדול, כדאי להתבונן בסיפור אמיתי ומטלטל שסיפר מגיד המישרים הגדול, הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (בספר "להגיד" על חומש בראשית): בצעירותו, למד רבי יעקב בישיבת נובהרדוק בעיר ביאליסטוק. בתחילת מלחמת העולם השנייה כבשו הרוסים הסובייטים את האזור והחלו לרדוף את הדת. לילה אחד, פשטו אנשי המשטרה החשאית על הישיבה, עצרו את רבי יעקב וחבריו, דחסו אותם לקרונות בקר נעולים ושלחו אותם לגלות ארוכה בסיביר הקפואה, למחנות עבודה בכפייה בטונדרה המושלגת.

רבי יעקב תיאר שהתחושות באותם רגעים היו איומות. הבחורים בכו מרה והרגישו שהשמים נפלו עליהם. הכל הלך הפוך! הם רצו רק לשבת וללמוד תורה, ופתאום הם נזרקים ל"בור" חשוך, קפוא ומבודד בסיביר, בעבודת פרך ורעב תת-אנושי. רבי יעקב החזיק מעמד באותם ימים קשים כששינן לעצמו את מימרתו המפורסמת של רבי עקיבא בגמרא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא – לטב עביד (ברכות ס:)

חלפו שנתיים של סבל נורא. בקיץ של שנת 1941 פלשו הגרמנים הנאצים ימח שממם לרוסיה, ותוך ימים ספורים כבשו את ביאליסטוק. הנאצים רצחו באכזריות נוראה את כל היהודים שנשארו בעיר, ולא השאירו מהם שריד ופליט.

רק אז, ביום אחד, הבינו רבי יעקב וחבריו בסיביר את האמת המרעישה: אותו לילה נורא שבו הרוסים עצרו אותם, אותם קרונות משא משפילים, אותה גלות קפואה ואכזרית שנראתה כמו הקללה הכי גדולה והדבר הכי "הפוך" שיכול לקרות להם בחיים - היא זו ששמרה עליהם והצילה את חייהם. אילו הרוסים היו משאירים אותם בישיבה כפי שהם התפללו ורצו, הם היו נופלים בידי הגרמנים. בזכות זה שנזרקו ל"בור" של סיביר, הם שרדו את המלחמה.

כפי שאמר התנא נחום איש גמזו: על כל דבר שהיה אירע לו, היה אומר: גם זו לטובה.

יש ספור שיום אחד יצאו המלך והיועץ לבדם לצוד ביער. במהלך הציד השתחרר חץ בטעות ופצע קשות את רגלו של המלך. תוך כדי שהמלך חובש את רגלו המדממת בכאב, לחש היועץ: "הכל לטובה". המלך התרגז מאוד וצעק: "הכיצד פציעה זו לטובה?". כעונש, פקד על היועץ לחפור בור, להיכנס לתוכו ולהישאר שם. היועץ נכנס לבור ואמר שוב: "הכל לטובה". המלך המשיך בדרכו לבדו.

לאחר דקות ספורות, התנפלו על המלך שודדי דרכים ואסרו אותו כדי להורגו ולשדוד את רכושו. אך כשרצו לבצע את זממם, הבחינו בפצע המדמם שברגלו. השודדים, שחששו שהפצע מזוהם ומידבק, שחררו את המלך לנפשו ומיהרו לברוח.

המלך, שחייו ניצלו בזכות הפציעה, הבין מיד את עומק דבריו של היועץ. הוא מיהר לחזור אל הבור ומצא את היועץ רוקד ושר בשמחה. סיפר לו המלך את אשר אירע ואמר: "צדקת, הפציעה שלי אכן הייתה לטובה. אך אמור לי, הישיבה שלך בתוך הבור החשוך, כיצד היא לטובה?". ענה לו היועץ בחיוך: "אדוני המלך, אילו לא הייתי בבור, הייתי צועד איתך. השודדים היו תופסים את שנינו, אותך משחררים בגלל הפצע – ואותי, שהייתי שלם ובריא, היו הורגים! נמצא שגם הבור שלי היה לטובה".

כמימרתו של נחום איש גמזו שהיה אומר: על כל דבר שהיה אירע לו, היה אומר: גם זו לטובה (תענית כא.)

נמצינו למדים להביט על החיים כמכלול. בין אם החיים נקראים "ישר" ובין אם הם נקראים "הפוך" – נזכור תמיד ש"כולן שווין לטובה". נזכה לחיות חיים כפולים של שמחה, ונבין שגם כשבורא עולם שם אותנו ב"בור" זמני, זהו בדיוק המקום שמציל ומצמיח אותנו אל הישועה.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

הביטוי "חיי שרה" מעורר תמיהה עצומה. הרי הפרשה כולה אינה עוסקת בחייה של שרה, אלא דווקא בפטירתה, בהספד שהספיד אותה אברהם אבינו ובקבורתה במערת המכפלה. אם התורה עוסקת במיתה, מדוע היא קוראת לפרשה "חיי שרה"?

כדי להבין זאת, עלינו לצלול אל הגדרת המושג "חיים" לפי תורת אמת. חז"ל הקדושים מגלים לנו במסכת ברכות (יח:) יסוד מרעיש: "צדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים, ורשעים אפילו בחייהם קרואים מתים".

מהו עומק ההבדל בין הצדיק לרשע בהגדרת החיים?

הבה נתבונן בדמותו של אדם המכונה בלשון המאמר "יוקיל". נניח שאדם זה העביר את כל שנותיו על האדמה ברדיפה אחר הנאות הרגע. הוא כילה את ימיו בבתי מרזח, שרף את כספו ואת זמנו סביב שולחנות ההימורים של קלפי-משחק, והיה מכור לטיפה המרה.

אם נשאל את אותו "יוקיל" בעודו בעיצומו של משחק קלפים או כשהוא אוחז בכוס משקה: "מה אתה עושה?", הוא יענה בחיוך רחב: "אני עושה חיים!". הוא בטוח שהוא-הוא זה שמבין מהם חיים.

אך האמת המרה היא, שאדם כזה אינו חי אלא מעביר את זמנו ב"חוסר מעשה" מתמשך. הוא מנסה "להרוג את הזמן" מפני שהשעמום והריקנות הפנימית נושפים בעורפו. פעולותיו אינן משאירות שום רושם נצחי בעולם; הן כעשן המתפוגג. כאשר עוברים ימיו ושנותיו, הוא נותר כפי שהתחיל – ריק וחסר כל תמצית. החיים שלו היו אשליה של תנועה, אך בפנים הכל היה מת.

מספרים על אדם שנכנס לתיאטרון וראה שחקן על הבמה שמגלם דמות של מלך מפואר. השחקן לבוש בגדי מלכות עשויים זהב, כתר לראשו, משרתים סובבים אותו והוא מחלק פקודות לכל עבר. כולם משתחווים לפניו. הקהל באולם מביט בו בהערצה.

אך מה קורה ברגע שההצגה מסתיימת והמסך יורד? השחקן פושט את בגדי הזהר, מחזיר את הכתר העשוי פלסטיק למחסן התפאורה, ויוצא אל הרחוב כאדם פשוט ואביון, ללא פרוטה בכיסו.

כך הוא האדם שחי את חיי החומר והתאוות בעולם הזה. הוא בטוח שהוא "מלך", הוא אוסף "זכויות" מדומיינות ונהנה מהרגע. אך כשהמסך של חייו יורד, הוא מגלה שכל הכתרים והתאוות היו תפאורה חולפת, והוא עומד מול עולם האמת בידיים ריקות.

ישנו סיפור שממחיש זאת טוב. היה זה סיפור של שידוך שנרקם בקצב מהיר ומשביע רצון. השדכן, שהיה חריף ובעל כושר שכנוע, טווה הצעה שנראתה מושלמת: הוא שידך בחור יצירתי, משכיל ומעולה, עם נערה צדקנית וחסידה ממשפחה מיוחסת רמת מעלה.

כל הצדדים היו בשמים. המכשול העיקרי שהיה עלול לעכב את השידוך – עניין הנדוניה והכסף – הוסר בקלות, שכן אבי החתן היה איש אמיד ומבוסס ביותר, שהבטיח לתמוך בבני הזוג ביד רחבה.

הגיע ערב חגיגת האירוסין. אולם השמחה היה מלא וגדוש בבני משפחה, אורחים ומכובדים. השולחנות ערוכים בכל טוב. והנה, מגיע המחותן, אבי הכלה המיוחס. הוא פוסע אל תוך האולם בגאווה, ניגש אל שולחן הכבוד, וכשהוא מביט לעבר צד החתן, הוא חוטף חושך בעיניו.

מולו, בראש השולחן, יושב אבי החתן – אך הוא אינו יושב בכבוד. הוא שרוע על הכיסא, שיכור כלוט, מבטו מפולפל ומטושטש, ובגדיו מוכתמים מיין. התברר שאותו מחותן עשיר אינו אלא אותו "יוקיל" – מהמר קלפים ושתיין כרוני.

אבי הכלה המזועזע פנה אל השדכן בזעם עצום, רשף לעברו אש וביקש לבטל את הכל פה אחד: "הבטחת לי מחותן מכובד, איש נשוא פנים! אמור נא, גבר זה השרוע כאן על מיטתו והוגה באצבעו על האבנים ועל הקוביות, האם הוא חי בכלל? האם אלה חיים"?

השדכן, שהבין את גודל השבר, ניגש אל המחותן הכועס ואמר לו מילים ששינו את כל נקודת המבט שלו: "תתבונן היטב, אדוני. נכון, האבא הזה פגום וריקן. הוא אכן נחשב כמת בחייו. אבל תסתכל על החתן, על הבן שלו! דווקא מתוך היתמות הנוראה הזו, מתוך הבית הריק הזה, צמח הבחור המפואר הזה. הוא גדל בכוחות עצמו, בחר בתורה ובמצוות, והפך ללמדן עצום וירא שמים. האבא הזה הוא רק הקליפה, אבל הבן שלו הוא הפרי הטהור!". המחותן נרגע, והשידוך יצא אל הפועל.

הסיפור הזה הוא המראה של העולם שלנו. העולם הזה מציע לנו הרבה הבטחות חולפות של כסף, כבוד, תאוות וקלפים. מי שמשקיע את עצמו שם, אינו חי. הוא נחשב למת עוד בחייו.

מי שמבין את סוד החיים יודע שחיים אמיתיים הם רק אלו שמחוברים אל מקור החיים – אל בורא עולם. חיים של תורה, חסד ומצוות הם חיים שיש להם המשכיות ונצח. חיים כאלה הם "חיים בצל השכינה".

על כך כותב שלמה המלך בחכמתו בספר משלי (פרק ד, פסוק ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", וכן "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר"(משלי ג, יח). התורה והמצוות הן המטבע היחיד שאינו פג תוקף לעולם, והן אלו שיוצקות משמעות בכל רגע ורגע על האדמה.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א)

רש"י מפרש "בת עשרים כבת שבע ליופי, ובת מאה כבת עשרים לחטא". לכאורה: וכי זהו השבח הגדול של שרה אמנו, שחיה מאה ועשרים ושבע שנים והדבר המרכזי שנזכור ממנה זה שהיא הייתה יפה בגיל עשרים כמו ילדה בת שבע? וכי לשם כך באנו לעולם, כדי "לעשות חיים" ולהתעסק ביופי, בחטאים ובהנאות הגוף? ועוד קשה – מדוע הפרשה העוסקת כולה במותה, בקבורתה ובשכול של אברהם ויצחק נקראת דווקא בשם "חיי שרה"?

כדי להבין זאת, נפתח במשל ששמעתי מרבי מרדכי לוי שליט"א:

סיפור ראשון: אדם נכנס לחנות לקנות עט פשוט, ורואה שהמחיר שלו הוא $2.90. הוא אומר לעצמו: "איזה יופי של מחיר, אשוב לקנות אותו אחר כך". בינתיים הוא הולך לעשות סידורים ברחבי העיר, ומרחק עשרים דקות הליכה משם הוא נכנס לעוד חנות כלי כתיבה. הוא רואה שם בדיוק את אותו העט. הוא שואל את המוכר למחירו, והמוכר עונה: "העט הזה עולה $12.90". מה יעשה אותו אדם? האם יקנה את העט ב-$12.90? בחלום הלילה! הוא יצעד עשרים דקות שלמות ברגל חזרה לחנות הראשונה, כדי לחסוך $10 ולקנות ב-$2.90. וודאי שכך.

סיפור שני, שונה אך דומה: אותו אדם הלך לקנות ספה לביתו. הוא נכנס לחנות ומוצא ספה בדיוק בטעם שלו, בצבע ובסגנון שרצה. המוכר אומר לו: "הספה הזאת עולה $9,000". האדם מחליט לצאת ולחשוב על זה עוד קצת. הוא ממשיך בסידוריו, וצועד עשרים דקות ברגל לחנות ספות אחרת. שם הוא מוצא את אותה הספה בדיוק. הוא שואל את המוכר למחירה, והמוכר משיב: "$9,010".

נשאלת השאלה: האם בשביל הפרש של $10, האדם הזה יחזור עשרים דקות ברגל לחנות הראשונה? ממש לא! הוא ישלוף את הארנק וישלם $9,010 במקום.

תגידו לי, מה ההבדל בין הסיפורים? הרי זה אותו 10 דולר בדיוק! פה זה ספה של 9,000 ופה 9,010, ושם זה היה עט של 2.90 ו-12.90. למה בעט אתה תחזור כדי לקנות את העט ב-2.90 כדי לחסוך את ה-10 דולר, ובספה אתה תגיד: "אה, עכשיו בשביל 10 דולר אני לא חוזר עשרים דקות ברגל"?

אלא כשמתעסקים בדברים גדולים, לא מסתכלים על הפרשים קטנים. כשאתה מתעסק במשהו קטן, כל פסיק מציק לך ומפריע לך. אבל כשאתה מבין שהחיים שלך זה משהו גדול, שהחיים זה עסק משמעותי, עסק יוקרה, לא שורפים את העסק בשביל פסיקים קטנים. 10 דולר ביחס ל-9,000 דולר זה הבדל זניח לחלוטין.

אם נסתכל על החיים, פעם יש דברים שמכעיסים אותנו, דברים שאולי קצת פוגעים בנו, דברים שלא מסתדרים לנו כמו שצריך, כמו שאנחנו רוצים. אבל נגיד לעצמנו: "שמע, זה פרט קטן בתוך חיים גדולים, יקרים, יפים וחשובים. חבל לתת לזה להוריד אותי, חבל לתת לזה להוציא אותי מאיזון". אנחנו נרוויח יותר. אם אתה מעריך את עצמך כמו עשרה דולר של עט, אז כל דבר קטן יוציא אותך מאיזון. אבל לא מסתכלים על זוטות כשעושים ביזנס גדול. החיים שלנו יקרים, ובואו נתן להם את המעמד ואת המשקל המתאימים. לא נתן לדברים קטנים להוציא אותנו משמחת החיים, מהבאלאנס הנכון של ההסתכלות על החיים.

אבל כאן מגיע השלב השני. מה קורה לאדם שכל חייו לא מבין את גודל העסק, ומשקיע את כל האנרגיה שלו רק בצבירת המטבעות הקטנים והזמניים של העולם הזה? בשביל זה נתבונן במשל הבא, שממחיש את גודל הפספוס:

היה היה איש עסקים חריף, פקח ובעל חזון, שהקדיש את כל שנותיו הבוגרות – מגיל נעוריו ועד זקנה ושיבה – לבניית אימפריה כלכלית אדירה. הוא לא היה אדם עצלן, אלא אדם חרוץ בצורה בלתי רגילה. הוא עבד שש-עשרה שעות ביממה, לא החסיר אף יום עבודה, וצבר נכסים עצומים, שטרות, זהב ומניות.

בגלל הלחץ של העסק והרדיפה הבלתי פוסקת אחרי הממון והמעמד, הוא לא מצא זמן לשום דבר אחר. הוא מעולם לא ישב עם ילדיו לארוחת ערב, הוא פספס את השמחות המשפחתיות החשובות ביותר, והוא הזניח לחלוטין את בריאותו, את שלוות נפשו ואת עולמו הרוחני. בכל פעם שחבריו או בני משפחתו היו מציעים לו לעצור מעט, לנשום, להשקיע במשפחה, בחינוך הילדים, ברוחניות ובדברים האמיתיים שנותרים עם האדם לנצח, הוא היה מחייך אליהם בביטול ואומר: "עזבו אתכם משטויות, אתם פשוט לא מבינים בביזנס. עכשיו זה הזמן להשקיע בכל הכוח. אני בונה פה אימפריה שאי אפשר לערער אותה, אני תופס את החיים בשתי הידיים ומבטיח את העתיד שלי".

כל הונו, זיעתו ודמו הושקעו בקרן נאמנות סגורה וסודית, במטבע המקומי הרשמי של המדינה שבה חי. הוא ידע שבבוא היום, כשיפרוש, הקרן הזו תיפתח, והוא יוכל למשוך את כל המיליונים שצבר ולעבור לדירת המגורים הסופית, המפוארת והשלווה שחיכתה לו. במשך עשרות שנים הוא סבל, הצטמצם, נלחץ, וזנח את כל הערכים האנושיים והרוחניים – רק בשביל לראות את המספרים בקרן הזו צומחים עוד ועוד.

והנה, השנים עברו חלפו כהרף עין, והגיע יומו האחרון של אותו איש עסקים. הוא מצא את עצמו זקן, תשוש, על ערש דווי, כאשר שעתו האחרונה הגיעה לעבור מן העולם הזה אל העולם הבא. ברגע ההוא, נשמתו עומדת לעבור את השער, והוא מבקש להציג בגאווה את כל המניות, השטרות והנכסים שהוא צבר בזיעה ובדם במשך שמונים שנה. הוא בטוח שבזכות ההון העצום הזה, יפתחו לו לרווחה את שערי המקום הבא ויעניקו לו את דירת המגורים המפוארת של הנצח.

אבל אז מביטים במסמכים שלו, ובמקום להתרשם, אומרים לו בצער עמוק: "אדוני... השטרות האלה... המטבע הגשמי הזה של העולם שאתה מגיע ממנו... הוא כבר מזמן לא חוקי כאן. במקום שאתה נמצא בו עכשיו, לא מכירים בשטרות של כבוד, כעסים, כסף, מעמד או יופי חולף. פה, המטבעות האלה שווים כקליפת השום. אי אפשר לקנות איתם שום זכות, שום שלווה ושום נצח"...

האיש חטף חושך בעיניו. הוא זעק בבכי מריר: "מה זאת אומרת?! השקעתי בזה את כל החיים שלי! חליתי בשביל זה, הפסדתי את הילדים שלי, לא ישנתי בלילות, ויתרתי על הנשמה שלי ועל כל דבר רוחני רק בשביל הנכס הזה".

הפכו את השקים שלו, פתחו את הארגזים, ופיזרו את כל השטרות והזהב על הרצפה. הם הראו לו שכל ערימות השטרות האלו נראות כעת כמו ניירות צבעוניים פשוטים, חסרי כל ערך, שאפילו ילד קטן לא היה משחק בהם. הזהב נראה פתאום כמו אבנים דהויות, והמניות נראו כמו דפים ריקים. הוא עמד שם לבדו, מביט בערימות של מה שחשב שהוא מפעל חייו, והבין שאין לו שום דרך להחזיר את הגלגל לאחור. תחושת הריקנות והפספוס שרפה לו את הנשמה. הוא הבין שכל דקה שהוא כעס, כל שעה שהוא רדף אחרי כבוד חולף, וכל שנה שהוא השקיע בצבירת חומר – היו בזבוז מוחלט. הוא הבין שחבל, פשוט חבל על כל שנייה ושנייה שהוא החמיץ, כשהוא יוצא מהעולם הזה בלי כלום בידיים.

זהו בדיוק היסוד שמובא ברבנו יונה ב"שערי תשובה" (שער ב, אות י). רבנו יונה מתאר את האנשים שמבלים את חייהם ברדיפה אחר תאוות העולם, היופי והחטאים, מבלי לחשוב על יום המחר ועל התכלית. הם מעריכים את החיים שלהם כמו "עסק של עט פשוט ב-$10", ולכן כל פסיק חומרי מציק להם ומוציא אותם מאיזון. הוא מביא עליהם את הפסוק מספר תהילים: "כצאן לשאול שתו מות ירעם וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו" (תהילים מט, טו). וכך כותב רבנו יונה בלשונו: "ויש אנשים אשר לא ירגישו בעניין המות לעשות צדה לדרך ולתקן מעשיהם, ולא יעלו על לבם יום מותם עד בואו, והם נמשלים כבהמות... כצאן שתו נפשם לשאול כי לא ירגישו בעניין מותם עד בואו פתאום".

אותם אנשים בטוחים שהם "עושים חיים" כשהם רודפים אחרי תאוות, כעסים ושטויות, אך באמת הם חיים באשליה בהמית ומסרבים להתעורר אל גודל העסק. הם שוכחים שבסופו של דבר מגיע הסוף, ואז הגוף כלה, האדם מתפקח ומבין שהכל היה שטויות והבלים: "והרשע סובל בחטאיו ועולל לנפשו, נפש היקרה והעליונה... וכמה קשה הפרידה הזאת למי שלא הפריד תאוות העולם מנפשו עד אשר יפרידהו המות".

אם כן, כיצד הופכים את השנים שלנו לבעלות ערך אמיתי? איך מבינים את גודל העסק של החיים? מביא רבנו יונה את עצת חז"ל: "רצונך שלא תמות? מות עד שלא תמות! באור העניין, הרוצה שיהיה לו יום המות לחיי עד, ידבר אל לבו, אחרי אשר סופו לעזוב את האדמה ולהניח חפצי הגוף ובאחריתו ישטם ויטשם, יעזבם בחייו, ולא ישתמש באדמה רק לעבודת הבורא יתעלה".

האדם הגדול מבין שהחיים שלו הם לא עסק זול של $10, החיים הם עסק משמעותי, עסק יוקרה ענק של מיליונים! כשמבינים את זה, כל הקשיים והשטויות מסביב מתקטנים. פעם יש דברים שמכעיסים אותנו, דברים שקצת פוגעים בנו, או דברים שלא מסתדרים לנו כמו שרצינו. אבל אדם בר דעת אומר לעצמו: "שמע, זה כולה פרט קטן של $10 בתוך חיים גדולים, יקרים, יפים וחשובים של מיליונים. חבל לתת לפסיק קטן כזה להוריד אותי, להוציא אותי מאיזון או לגזול לי את שמחת החיים".

זהו בדיוק עומק השבח של שרה אמנו! שרה לא נתנה לשום דבר קטן להוציא אותה מהבאלאנס הנכון של החיים. היא הבינה כבר בחייה את מה שהרשע מבין רק במותו – שהיופי הגשמי, החטאים והזוטות של העולם הזה הם הבל לעומת גודל הנשמה.

כשהתורה אומרת "בת עשרים כבת שבע ליופי", הכוונה היא ששרה התייחסה ליופי של גיל עשרים בדיוק כמו שילדה בת שבע מתייחסת אליו – ללא שום תאוות חולפות, ללא אנוכיות וללא דאגות קטנוניות, אלא ככלי טהור וגדול לעבודת השם. היא חיה בתוך "עסק ענק" שבו לא מסתכלים על ההפרשים הקטנים של העולם הזה. היא השתמשה בחפצי הגוף אך ורק לעבודת הבורא.

לכן, אצל שרה אמנו לא שייך המושג "מיתה" במשמעות של כיליון, אובדן או קטיעה של עסק. כיוון שכל ימיה ושנותיה היו מחוברים באופן מוחלט לנצח ולעסק הגדול של הבורא, המוות לא הפסיק את חייה אלא רק שחרר את נפשה אל מקורה העליון.

וממילא, כפי שמסיים רבנו יונה בלשונו המוזהבת: "ואז יהיה לו יום המות לחיים שאין להם הפסק".

מכיוון ששרה ידעה להעריך את החיים, לא נתנה לשטויות להוריד אותה וחיה בתוך הביזנס הגדול של הנצח, קוראת התורה לפרשת פטירתה "חיי שרה" כי ביום מותה, היא לא הפסיקה לחיות, אלא רק עברה אל החיים האמיתיים, חיים שאין להם הפסק.

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, ופירש רש"י הקדוש כולן שווים לטובה. ויש להתבונן בדברים, הרי תהפוכות רבות וקשיים עצומים עברו על שרה אמנו במשך ימי חייה, עד גיל תשעים שנה המתינה בציפייה דרוכה להיפקד בבן, ולפני כן נלקחה לבית פרעה ולבית אבימלך, ועוד נדודים ונסיונות רבים עברו עליה, וכיצד אפוא ניתן לומר על שנים רוויות צער וייסורים כי כולן היו שווים לטובה?

אלא שחז"ל מלמדים אותנו יסוד עצום בהשקפת החיים, ששרה אמנו קיבלה את כל מאורעותיה באהבה מוחלטת, והזמנים הקשים והמאתגרים ביותר היו אצלה שווים לחלוטין לשנים הטובות והמבורכות. היא לא התרעמה מעולם על מידותיו של הבורא, אלא חיה בידיעה פנימית שהכל מאיתו יתברך, וממילא הכל טוב.

ומסופר על המשפיע הנודע רבי משה מידנר זצ"ל שהיה מרעיש את העולם בהזכירו את דברי רש"י הללו ומסביר בשם זקנו בעל יסוד העבודה מסלונים זי"ע, לשרה אמנו תמיד היה טוב, בכל מידה ומידה שהקדוש ברוך הוא מדד לה היא חיה בתחושה של טוב לי, מתוך דבקות ואמונה חזקה. ובדרך זו ביאר הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע את מאמר הגמרא במסכת ברכות דף ז' עמוד א', צדיק וטוב לו צדיק גמור, שפירוש הדבר הוא שמי שמגיע לדרגה שבה בכל מצב שבו הוא נמצא תמיד טוב לו והוא רואה את הכל כטוב ויפה, הרי זהו סימנו של צדיק גמור.

כבר קבעו חכמי האמת והקדמונים כי אין רע מוחלט בעולם כלל, ואף על פי שלעיתים נדמה לעיני בשר כאילו מתרחש רע, האמת היא שרב טוב צפון בתוכו פנימה ומעז יצא מתוק. חובתו של האדם בעולמו היא לנסות ולראות את הטוב השזור בכל דבר, ולהאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך מנהיג את עולמו במידת הרחמים וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, כדאיתא בגמרא במסכת ברכות (ס.). לעיתים החסדים מגיעים באופן גלוי הנראה לעין ולעיתים הם מתלבשים בלבושים נסתרים הנראים כצרות, אך השווה שבהם הוא שכולם רחמים גמורים, כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו ככתוב בתהילים (קמה, ט).

הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל הראה פעם לתלמידיו דף לבן שבמרכזו נקודה שחורה קטנה ושאלם מה אתם רואים על הדף, וענו כולם כאחד נקודה שחורה אנו רואים. נענה הרב דסלר בחכמה ואמר להם, ראו נא, כולכם התמקדתם בנקודה השחורה הקטנה ואף אחד מכם לא ציין את הדף הלבן העצום המקיף אותה, ודעו כי זהו טבעם של בני אדם לראות רק את הנקודה השחורה ואת הרע, אף שאינו אלא נקודה קטנה שבקטנות לעומת הלבן השולט בכל הדף. ודרך הישר היא להביט על החיים מתוך הסתכלות על הדף הלבן ולהתבונן ברוב הטובה והחסד שהקדוש ברוך הוא משפיע עלינו בכל עת ושעה.

והרה"ק בעל אמרי חיים מוויז'ניץ זי"ע פירש בזה את הפיוט בר יוחאי נמשחת אשריך, שרבי שמעון בר יוחאי זכה להימשח ולהתברך במידה מיוחדת זו שכל ימיו היו בבחינת אשריך, וגם כאשר נרדף על ידי המלכות והוצרך להתחבא במערה צרה משך שנים ארוכות נאמר עליו מושב טוב ישבת במערות צורים שעמדת, שהמערה הפכה אצלו למושב טוב משום שהיה בבחינת אשריך וטוב לך.

לעומת זאת אדם שהוא רע עין הרואה תמיד רק חושך ומתמקד במה שאין לו, מתהלך כל חייו בהרגשת סבל ומחסור ונפשו הופכת מדוכדכת ואין חייו חיים. על כך שיבחו חז"ל את שרה אמנו שהייתה בעלת עין טובה וראתה רק את הטוב שבכל דבר, ועל כן העיד עליה אברהם בעלה גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה כדאיתא במשלי (לא, יב).

ודורשי רשומות רמזו רמז נפלא בפסוק וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (ו, ה), שסופי התיבות של מילים אלו "ר'ק ר'ע כ'ל היו'ם" יוצרים את השם עמלק, שעמלק הוא שורש הרע בעולם, ומובא בספרים כי כוחו הטמא מתבטא בכך שהוא מכניס בליבו של אדם את המחשבה שהכל רק רע ולא טוב. וזוהי עצת היצר לגרום לאדם לומר על כל עניניו ומקריו שהם רק לרע לו. ואת פגמו של עמלק אנו מוצאים בצורה בולטת אצל נכדו המן הרשע, אשר ליכא דידע לישנא בישא כוותיה כדאיתא בגמרא במסכת מגילה (יג:), והמן הסתכל אך ורק על הנקודה השחורה. הוא הגיע לפסגת הגדולה, היה משנה למלך אחשוורוש השולט על מאה ועשרים ושבע מדינות, כולם כרעו והשתחוו לפניו, עושר וכבוד היו בביתו, ואף על פי כן אדם אחד בודד, מרדכי היהודי, סירב להשתחוות לו, ודבר זה מירר את חייו של המן לחלוטין ולא מצא מנוח בנפשו עד שהפטיר ואמר וכל זה איננו שווה לי כפי שכתוב באסתר (ה, יג). ומשום שהתמקד במה שחסר לו ולא במה שיש לו, דבר זה הוביל לאובדנו המוחלט ותלייתו על העץ. ומחיית עמלק האמיתית היא למחוק את תפיסת החיים הזו ולהתמקד אך ורק בטוב.

ומסופר על אחד מנקיי הדעת שבירושלים הרה"צ רבי נטע ציינווירט זצ"ל שהיה רגיל לומר, בכך שאנו אומרים על כל דבר גם זו לטובה אנו מוחים את עמלק, שהמן אמר וכל זה איננו שווה לי ס'טויג איהם גאר נישט, ושום דבר לא מצא חן בעיניו, ואילו אנו אומרים אלץ טויגט, הכל טוב. גם זו לטובה שהכל טוב ויפה. ופעם אחת ביום הפורים כשהיה מבוסם כדין קרא רבי נטע בקול גדול ואמר, רוצים אנו להקים חבורה חדשה שתישא את השם חבורת ס'איז גוט שפירושו זה טוב, ותקנת החבורה תהיה אחת ויחידה לראות תמיד שהכל טוב, והיה אם יידמה לאחד מחברי החבורה שמשהו אינו טוב חלילה, יכריזו כל החבורה שלוש פעמים זה טוב, זה טוב, זה טוב, וממילא כבר יוטב לו.

ומובא במשמיע ישועה שבזה אפשר לבאר את מדרש חז"ל בבראשית רבה (נח, ג), ששאל רבי עקיבא את תלמידיהם כדי לעוררם, מה ראתה אסתר שתמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות, אלא תבוא אסתר בת בתה של שרה שחיתה מאה ועשרים ושבע שנים ותמלוך על מאה ועשרים ושבע מדינות. ויש להבין באיזו זכות זכתה אסתר לנצח את המן ולמגר את כוחו של עמלק ולהכניעם, אלא שהמן ייצג את כוחו של עמלק שהיא ראיית החסר והרע והאמירה של וכל זה איננו שווה לי, וכדי לנצח כוח זה הוצרכה אסתר להשתמש בכוחה של זקנתה שרה אמנו אשר חייתה מאה ועשרים ושבע שנים שכולן היו שוות לטובה, שאצל שרה הכל היה טוב ובזכות עין טובה זו ניצחה אסתר את כוחו השלילי של המן. וזהו חלק בלתי נפרד מתורתו של רבי עקיבא עצמו שהיה רגיל להנחיל לתלמידיו את היסוד הגדול כל מה דעביד רחמנא לטב עביד.

נשתף אתכם בסיפור, ואני משנה את השמות כי לא שאלתי רשות מבעלי המעשה. מעשה בחסיד ירא שמים, ר' משה שמו, שהיה ממונה על המטבח והכיבוד בבית המדרש הגדול בליל הושענא רבה. הקהל הקדוש עמד וגרס משנה תורה בעיצומו של לילה, והגיע הזמן להגיש לאברכים העייפים תה חם ומהביל כדי להשיב את הנפש ולחזק את הלומדים. ר' משה הכין מגש גדול עמוס בכוסות מלאות בתה רותח ומתוק, וניוט את דרכו בדוחק שבין הספסלים. לפתע, באחד המעברים, נקלע בדרכו אברך שפתח את הספר בתנועה מהירה, ובשבריר של שנייה המגש כולו התהפך, ועשרות כוסות תה מתוק נשפכו היישר על השטריימל המפואר של המשגיח, שעמד שם באותה שעה. המים והסוכר נספגו מיד בפרווה היקרה, והשטריימל ניזוק קשות. ר' משה נבהל עד עומק נפשו, פניו החליפו צבעים, והוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד הוא נקלע לבושה נוראה וכיצד שמו הטוב נפגע בתוך בית המדרש. אך באותו רגע, המשגיח שהיה בעל עין טובה מופלאה, הסיר את השטריימל הספוג, הביט בר' משה הרועד, ופניו אורו בחיוך רחב. הוא נענה ואמר בקול רם לכל הנוכחים: "ר' משה היקר, תמיד ידענו שהתה שאתה מכין לחסידים הוא מתוק, אך כעת זכינו לראות בחוש כיצד הוא מסוגל להמתיק גם את הדינים של הושענא רבה בצורה היסודית ביותר, הנה הפכת לי את השטריימל ל'שטריימל מתוק', ויהיה זה לנו לסימן מובהק לשנה טובה ומתוקה". באותו רגע, במקום לכער את המצב ולהפוך אותו למחלוקת או לעגמת נפש, הכול השתנה לטובה בזכות אותה עין טובה. הבושה הפכה למליצת חסידים משמחת וסימן ברכה, וברגע שהסתכלו אחרת על כל התמונה – הכול הסתדר על הצד הטוב ביותר מתוך שלום וחדווה.

והרי זה ממש כפי שמצינו בפרשת המרגלים (במדבר יג), ששנים עשר אנשים הלכו יחד לתור את הארץ, ורובם ראו רק שחורות, כי עז העם וארץ אוכלת יושביה היא בראותם שהתושבים מקברים את מתיהם בכל מקום וראו נפילים ובני ענק, ולעומתם יהושע בן נון וכלב בן יפונה היו טובי עין והבינו כי הקדוש ברוך הוא עשה להם טובה עצומה בכך שהעסיק את יושבי הארץ באבלם כדי לטרדם ולא ישימו לב למרגלים, וראו את שבחה של הארץ ואת פריה המופלא והכריזו טובה הארץ מאד מאד.

ומשום כך זכה יהושע לקבל את האות י' שנוספה לשמו כמבואר ברש"י במדבר (יג, טז), אות שנלקחה משמה של שרה אמנו כדאיתא בגמרא במסכת סנהדרין (קז.). יהושע התנהג במידתה של שרה, במידת העין הטובה הרואה כי הכל שווה לטובה ושמח בכל אשר עשה השם.

ובתניא באיגרת הקודש (פרק יא) מובא בעניין זה כי אין רע יורד מלמעלה, ועל כן צריך האדם לראות את עצמו ואת מצבו תמיד כאילו הוא נמצא בעולם שכולו טוב, ועל ידי יוכל לההמשיך גם את הטוב הנראה והנגלה, ומסיים שם "ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי".

וכדי לחיות באמונה כזו צריך האדם להשריש בנפשו את הידיעה העמוקה כי לא מגיע לו כלום וממילא לעולם לא יחסר לו דבר. והרה"ק רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם זי"ע האדמו"ר מסטראפקוב סיפר כי כאשר נתקבל לשמש כרב בעיר בערעגסאז הלך לקבל ברכה והדרכה מזקנו הרה"ק רבי אברהם שלום מסטראפקוב זי"ע, וזקנו סיפר לו סיפור נפלא שהיה לו למורה דרך איך להתנהג כרב, שהרה"ק רבי זושא מאניפולי זי"ע היה שרוי תמיד בשמחה וטוב לבב ומעולם לא הרגיש חסרון מאומה מעניני העולם הזה. בעירו התגורר יהודי תלמיד חכם וירא שמיים שהיה דיין בעיר אך הוא היה שרוי תמיד בעצבות ודכדוך משום שמוצא היה מידי פעם עניינים שהעיקו על רוחו וגרמו לו עגמת נפש.

פעם אחת ניגש דיין זה אל הרבי רבי זושא ושאלו, יגיד לי כבוד תורתו למה כבודכם תמיד בשמחה ואילו אני מדוכא ועצוב, והשיב לו הרבי רבי זושא, הנה בודאי זוכר אתה שלפני זמן לא רב השיא הגביר של העיירה את בנו וקרא לכל אנשי העיר לבוא לחתונה, והעשיר רשם על פתק את שמות המוזמנים ונתנו למשמש כדי שיזמינם. כאשר בא המשמש לביתך בטח חשבת בליבך שמצד כבוד תורתך ראוי ששמך יופיע ראשון בפתק, והנה כשהבטת בפתק ראית ששמך נמצא הרביעי או החמישי, והאמת היא שבעל השמחה לא חשב כלל להקטין את כבודך בזה ולהמעיט מערככם אלא שגגה היתה מבלי כוונת זדון, ואולם בעבורכם היה בכך די כדי לגרום לכם עגמת נפש מרובה. אירח כך כשהגיע זמן השמחה חשבתם שאין לפי כבודכם להיות הראשון מן הקרואים ואיחרתם קצת, וכשבא כבודו לשמחה כבר היה החדר מלא וכל שלחן המזרח היה מיושב כבר, ולא היה מקום להושיבכם במקום הראוי לפי כבוד תורתו ויהיה לך צער בעמדך נבוך בלי שמישהו יכבד אותך לשבת. וגם בעל השמחה בהיותו טרוד לרוץ הנה והנה לא הרגיש כלל כשבאתם לשמחה על כן הוכרח כבוד תורתו לעמוד זמן מה מתוך עגמת נפש. סוף סוף הבחין בעל הבית בכבוד תורתו וציוה לפנות מקום מכובד אבל בקושי מצא בתוך ההמון מקום להושיב את כבודו ונאלץ להושיבכם במקום שאינו מכובד כל כך וממילא שוב היה לכבודו עגמת נפש. אירח כך כשחילקו מנות אכילה ושתיה היה גם כן שלא לפי כבודו כיון שלא ישבת על המקום הראוי והמשמשים רגילים לחלק את המנות היפות ליושבים ראשונה ולזלזל ביושבים אחר כך וממילא שוב היה לכבודו עגמת נפש. בכיבודים חשב כבודו מי לנו גדול ממני לכבדני בכיבוד פלוני אבל הבעל הבית יש לו תמיד חשבונות משלו וכיבד את כבודו לפי דעתו אבל לא לפי מה שכבודו העריך את עצמו וממילא היה לך עגמת נפש מזה. כשבא בעל השמחה לחלק מעות חשב כבודו שבודאי יקבל סכום הגון כראוי לו לכבוד תורתו אבל הבעל הבית בעשותו חשבון לכמה בני אדם יש לו לתת מעות נפל בגורל כבודו סכום פעוט ויהיה לך עגמת נפש מזה. אם כן אין פלא אם כבוד תורתו יצא ובא לו לביתו בלב קרוע ומורתח מלא צער ועגמת נפש. ואילו אני יודע בעצמי שאין בי לא תורה ולא חכמה ואני באמת הבזוי והשפל מכל אנשי עירי ולא היו לי ציפיות כלל על כן חשבתי שבודאי הבעל שמחה לא יקרא לי כלל, ובכן כאשר בא המשמש והזמין אותי לחתונה נתמלא לבי שמחה, ומובן שנזדרזתי ללכת רבע שעה לפני זמן השמחה כי ידעתי שבאם אאחר לא יהיה לי מקום לשבת על יד השלחן.

ואכן התיישבתי בסוף השולחן במקום המיועד לאדם פשוט כמוני, והנה כאשר נכנס בעל הבית אל האולם קיבל את פני בסבר פנים יפות ושח לי דברי חיבה ורעות. לא זו בלבד אלא שביקש ממני לעלות ולשבת במקום מכובד יותר למעלה השולחן, ומיד נתמלא ליבי שמחה עצומה שהרי זכיתי לכבוד גדול בהרבה מכפי הראוי לי. לאחר מכן כשהגישו את המאכלים זכיתי למנה יפה ומשובחת מן הראוי לי ושוב שמחתי כי הדבר עלה על כל ציפיותיי. כך היה גם בסדר הכיבודים וכשהגיע הזמן לחלק מתנת ממון חשבתי בליבי הרי יש כאן נכבדים רבים שמגיעה להם תמיכה הגונה ואם כן לבטח לא יישאר עבורי אלא פרוטות קטנות, אך לתדהמתי העניק לי בעל שמחה סכום יפה ומכובד ביותר.

נמצא שכל אותה העת הייתי נתון בתוך שרשרת של הפתעות לטובה אשר הסבו לי קורת רוח מרובה, וחזרתי לביתי מלא שמחה וישבתי ללמוד ולומר תהילים מתוך שמחה ורוחב לב בתהילה ושבח לבורא עולם יתברך שמו שריחם על שפל אנשים כמוני. וסיים הרבי רבי זושא את דבריו, אם כן אם רצונכם להיות שרויים בשמחה תמיד התנהגו כמוני, תבינו שאין מגיע לכם כלום מצד עצמכם ואינכם ראויים למאומה וממילא כל טובה שתגלגל לידכם תהיה בעיניכם לשמחה עצומה. וסיים מרן הדברי שלום מסטראפקוב את דבריו לנכדו, דע בני כי הוריתי לך בזה עיקר גדול ועצום בעבודת השם יתברך ודא ביה כולא ביה כדאיתא בזוהר הקדוש (חלק ג' דף רצו עמוד ב'), הנהג את כל דרכיך בענווה ובשפלות ועל ידי זה מעשיך יקרבוך למצוא חן בעיני אלוקים ואדם וטוב לך כל הימים והשם יתברך ישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיך מעתה ועד עולם.

ועל פי יסוד זה ביאר ב'משמיע ישועה' את הפסוק במגילת איכה (ב, טו), הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש כל הארץ, שבירושלים לא היה שולט העצב כלל. והעניין יובן על פי דברי המשנה במסכת אבות פרק ה משנה ה המונה את הניסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש וביניהם ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים. וכיון שלא אמר אדם צר לי המקום אות היא שלא פיתחו ציפיות מוגזמות ולא המתינו למותרות, הם לא חוו אכזבה ממה שאין להם אלא שמחו שמחה שלמה במה שיש להם וממילא הייתה ירושלים מקור הבטחה למשוש כל הארץ. ומי ששמח בחלקו ואינו מצפה לדבר אינו נצרך לבריות, ואדם כזה אינו טועם טעם צער ועגמת נפש לעולם והוא שרוי בשמחה תמידית שהרי מעולם לא חסר לו דבר. ואין איש בעולם שיכול להרע לו על ידי שלא ייתן לו פרס או כבוד או שייקח ממנו איזה דבר שהרי הוא אינו זקוק להם כלל.

ומעשה סיפר הגאון רבי חנוך העניך פדווא זצ"ל גאב"ד לונדון בספרו הליכות חנוך בשמו של מרן הרה"ק מסאטמאר זי"ע, שבתחילת בואו לארצות הברית כשיסד את מוסדות התורה והחינוך נכנסו אליו כמה מאנשי ביתו וביקשוהו שירפה קצת ממלחמתו נגד הציונים שכן המוסדות מפסידים מזה ממון רב, והשיב להם הרבי מסאטמאר במשל חכם, אדם אחד סבל ממחלה משונה שמתוך שינה היה נופל ממיטתו ארצה והדבר גרם לו לחבלות קשות וכואבות, הלך אל רופא חכם לבקש ממנו תרופה ואמר לו הרופא אתן לך תרופות לרפאותך אולם התנאי הראשון וההכרחי לרפואתך הוא שתישן על הארץ שכן מי ששוכב על הארץ שוב אין לו לאן ליפול. והוסיף הרבי ואמר אני כבר סידרתי את מיטתי על הארץ אינני מחזיק מעצמי כלום וממילא אין לי מה להפסיד ולאן ליפול. ובדרך זו פירשו צדיקים את הפסוק בתהילים (לז, ג-ד), שכן ארץ ורעה אמונה והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, שאם האדם הוא בבחינת שכן ארץ שמשים עצמו כעפר ושוכב על הארץ מבלי לטפח גאווה ובוטח בהשם יתברך בבחינת ורעה אמונה אזי מובטח לו והתענג על ה' שיהיה שרוי תמיד בשמחה ותענוג וממילא ויתן לך משאלות לבך.

ויסוד זה האיר את כל ימי חייו של דוד מלך ישראל, והנה תלאות וצרות רבות ועצומות עברו עליו, אביו גירשו מביתו, אחיו חשבוהו לזר, וכלל ישראל סברו כי אסור הוא לבוא בקהל, שאול המלך רדף אחריו להורגו, דואג האדומי השמיץ אותו, ואחיתופל קשר קשר עם אבשלום ועם המורדים בו. ולמרות כל הרדיפות והייסורים זעק דוד המלך בתהילים (קלט, כג-כד), חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם דרך עוצב בי, שדוד המלך מעיד על עצמו כי מעולם לא שלט בו העצב והיה שרוי בחדווה מתמדת. והמפתח לכך טמון בענוותנותו היתרה כפי שהעיד על עצמו בתהילים (כב, ז), ואנכי תולעת ולא איש, שמי שרואה עצמו כתולעת אינו מצפה לכבוד או לגדולה מבני אדם ולכן שום פגיעה חיצונית לא יכלה להשבית את שמחתו הפנימית. ובזה נבין את שנאמר באברהם אבינו וה' ברך את אברהם בכל (כד, א), שתמיד היה לו הכל ולא חסר לו מאומה, ומידה זו של הסתפקות במה שיש לו ליוותה אותו בכל ימי חייו. אפילו בשעה שנאלץ לגלות ממקום למקום לבקש אוכל להשיב נפשו מחמת הרעב היה שרוי בשמחה ובחדווה, וכמו שנאמר גם בשרה שכל שנותיה היו שוות לטובה. והאופן שבו הגיעו אבות העולם למדרגה עילאית זו היה מתוך רוב ענוותנותם, שרק אדם שיכול לומר בלב שלם כפי שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר (יח, כז), מסוגל להכיר בכל מצב ובכל זמן כי השם ברכו בכל, והוא מבין שאיש אינו חייב לו דבר ואינו נושא עיניו לשולחנם של אחרים, וזוהי דרכם של אבות העולם וממנה נלמד ונקח דרך לעבודת השם באמונה ובשמחה תמידית.

ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה (כג, ב)

יש להתבונן בהנהגתו המופלאה של אברהם אבינו ברגע כואב זה. לאברהם היו לכאורה סיבות רבות לחפש אשמים בחוץ. הוא יכול היה להפנות אצבע מאשימה כלפי השטן שבישר לשרה על העקידה והבהיל אותה, הוא יכול היה להאשים את נסיבות הזמן, או להאשים את עפרון ובני חת שאינם מכבדים אותו ומאלצים אותו לשלם הון עתק על מקום קבורה.

אך אברהם אבינו אינו מפנה אצבע מאשימה כלפי אף אדם. הוא לא מחפש מי אשם בחוץ, אברהם מביט פנימה, אל תוך עצמו, ולוקח אחריות מלאה על המצב. הוא מבין שכל מה שקורה סביבו הוא מסר אישי עבורו, והדרך לפתור את המשבר היא לא דרך האשמת הזולת, אלא דרך בדיקה עצמית.

כדי להבין את היסוד הזה, ישנו משל מוחשי המלווה את גוף האדם: כאשר אדם כועס על חברו, או כאשר קורה משבר והוא מנסה להוכיח שהזולת אשם במצב, הטבע האנושי הוא להושיט את היד ולהצביע על השני באצבע מורה. הוא מראה לו: "אתה אשם".

אך אם נתבונן לרגע במבנה של כף היד שלנו באותה שעה, נגלה סוד מדהים: בעוד שאצבע אחת בלבד מופנית קדימה ומאשימה את הזולת - שלוש אצבעות אחרות מקופלות פנימה ומופנות ישירות אל האדם עצמו.

בורא עולם הטביע את המבנה הזה בגוף שלנו כדי ללמדנו שיעור נצחי באמונה וביחסי אנוש: לפני שאתה ממהר להאשים את הזולת, לפני שאתה מפנה אצבע מורה קדימה – תעצור ותבדוק לפחות שלוש פעמים את עצמך פנימה. האם אתה לא אשם? האם הבעיה איננה מתחילה אצלך?

מסופר על הצדיק הירושלמי רבי אשר פריינד זצ"ל, מייסד מוסדות החסד 'יד עזרה'. בימים ההם, פרצה שריפה גדולה במחסן ובצרכנייה של 'יד עזרה' בבני ברק. הנזק הכספי היה עצום ואיים למוטט את כל מפעל החסד. התכנסו מנהלי המוסדות וחשבו להשיג תרומות על ידי כך שיפרסמו את דבר השריפה בהרחבה ובכותרות גדולות בעיתונות, ובכך לגרום לנדיבי עם לפתוח את ליבם ולתת תרומה מכובדת לשיקום המקום.

כשבאו וסיפרו על כך לרבי אשר פריינד זצ"ל, הוא הגיב בתקיפות רבה ואמר להם "אני לא מבין אתכם! איך אתם רוצים לפרסם את זה בעיתונות ולהוציא את הלכלוך שלנו לרחוב?! הרי השריפה הזו מראה שמשהו אצלנו בפנים לא בסדר! שבורא עולם מרמז לנו ורוצה מאיתנו משהו, שנתקן את המעשים שלנו בפנים. למה אנחנו צריכים לפרסם דבר כזה ברחוב וליצור רעש חיצוני"? רבי אשר דרש לעצור את הפרסום מיד.

רבי אשר זצ"ל זיקק כאן את סוד האמונה: המבט האנושי השטחי מחפש מיד איך להפנות אצבע החוצה – למנף את האסון, להאשים את הנסיבות, או לחפש אשמים בחוץ. אך המאמין האמיתי מבין שאם יש שריפה, היא באה לעורר אותנו לבדוק את עצמנו. במקום להאשים את השני, עלינו לקפל את שלוש האצבעות פנימה ולשאול: "איפה אני צריך להשתפר"?

ישנו סיפור על ה"בעל שם טוב" זיע"א שפעם אחת ראה הבעל שם טוב יהודי שמחלל שבת בפרהסיה. הדבר כאב לו מאוד, אך מעבר לכך – הוא נכנס לחרדה עמוקה. הבעל שם טוב ידע את היסוד שקבעו חז"ל, שכל מה שאדם רואה בחוץ הוא בעצם רמז למה שקורה אצלו בפנים. הוא ישב ובכה ושאל את עצמו: "ריבונו של עולם, איך ייתכן שאני, שמקפיד על קלה כבחמורה, ראיתי חילול שבת? איזה שמץ של חילול שבת קיים בי"?

הוא לא האשים את היהודי ההוא, אלא עשה פשפוש נפש עמוק במשך ימים, עד שקיבל סימן משמים והיזכר: פעם אחת הגיע אליו יהודי לדין תורה בערב שבת, והבעל שם טוב שמע את טענותיו. תוך כדי הדיבור, עלה בליבו של הבעל שם טוב הרהור קל שמא היהודי הזה אינו דובר אמת.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "היהודי ההוא אכן דיבר אמת, וברגע שחשדת בו סתם – פגמת במעט בקדושת השבת, שהיא מקור האמת והשלום. ולכן הראו לך מן השמים אדם שמחלל שבת, כדי שתתקן את הפגם העדין שלך".

הבעל שם טוב לימד אותנו את אותו חוק של שלוש האצבעות: כשאתה רואה פגם אצל האחר, אל תמהר להצביע עליו. הוא רק מראה שנועדה לעורר אותך לבדוק את נגעי עצמך.

מובא במסכת ברכות (ה.) אם רואה אדם שייסורין באין עליו – יפשפש במעשיו וכפי שאומרת המשנה (נגעים פרק ב, משנה ה) "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו ובגמרא (קידושין, דף ע:) הוסיפו את הכלל הידוע "כל הפוסל – במומו פוסל". קל מאוד לראות את הפגמים בחוץ, אך לרוב הם רק השתקפות של הדברים הטעונים תיקון בתוכנו.

ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כג, ג)

בעולם הזה, אחד הרגשות הקשים והמטלטלים ביותר שאדם חווה הוא רגש האכזבה. כגודל הציפייה, כך עומק השבר. לפעמים האכזבה מגיעה בצורה פשוטה, כמעט משעשעת, אך היא ממחישה כמה פגיע הלב האנושי וכמה מהר עלולה להתנפץ.

מספרים על בחור ישיבה שחגג את יום הולדתו, וקיבל מאביו גלויה חגיגית שנראתה כהבטחה למתנה גדולה. על הגלויה היה כתוב: "חמישים אחוז מההורים שולחים לבן שלהם כרטיס טיסה לחופשה חלומית, וחמישים אחוז אחרים – תסתכל בפנים". הבחור פתח את הגלויה בציפייה עצומה, וגילה את המשך המשפט: "וחמישים אחוז אחרים שולחים רק ברכה, אז אני מאחל לך כל טוב...". גודל הציפייה הפך בין רגע לאכזבה מרה.

בדרך צחות, מספרים סיפור נוסף: אדם יצא עם אשתו למסעדה לכבוד יום הולדתה. בעודם יושבים מול כוסות יין מלאות, החלה האישה לדבר בהתרגשות: "מה הייתי עושה בלעדיך? כבר עשרים שנה שאני לא מסוגלת בלעדיך, אין לי כלום בחיים. בכל בוקר שאני קמה, הראייה שלך עושה לי טוב, אני פשוט לא מסוגלת לקום בלעדיך". הבעל, שהקשיב נרעש ונרגש, לא שמע מעולם מילים חמות כאלו מאשתו. הוא הביט בה ושאל בפליאה: "תסלחי לי, את מדברת או שהיין מדבר מגרונך?". הביטה בו האישה בתמיהה וענתה: "על מה אתה מדבר? אני מדברת אל כוס היין, ומסבירה לו שאני לא מסוגלת בלעדיו".

זוהי דוגמה חדה לאכזבה אנושית כואבת, שבה ברגע אחד מתנפץ המבט והאדם נשאר שבור מול המציאות.

להבדיל מליון הבדלות אבל אם ננסה, כביכול, להשליך את המושגים האנושיים הללו אל עולמם של ענקי הרוח, נראה את אברהם אבינו עומד בשיאו של הניסיון העשירי והקשה מכולם – עקדת יצחק (משנה, מסכת אבות פרק ה, משנה ג) אברהם הולך לקיים את ציווי הבורא בלב שלם, מוכן להקריב את בנו יחידו. הוא צועד קדימה גם כאשר המציאות נראית חשוכה ובלתי נתפסת, בידיעה שאפילו אם הכל נראה אבוד, אסור להתייאש. כפי שלימדונו חז"ל במסכת ברכות (י.) "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים".

והנה, אברהם עומד בניסיון, המלאך עוצר אותו, והוא שב לביתו. אדם נורמלי החוזר מחוויה כה מטלטלת זקוק יותר מכל לדבר אחד: שיתוף. הוא זקוק לאשתו, לשותפת חייו, כדי לפרוק בפניה את גודל המחזה, את פחד העקדה ואת נס ההצלה. אדם שאין לו עם מי לשתף את סיפורו, הוא אדם בודד ומסכן. אברהם מגיע הביתה כדי לשתף את שרה – והנה, היא איננה. היא נפטרה מרוב זעזוע ושמחה של העקדה (מדרש פרקי דרבי אליעזר, פרק לא).

כאן, במקום שבו כל אדם אחר היה מתפרק לחתיכות, שוקע באכזבה איומה, בבכי ובשאלות נוקבות כלפי שמיים – התורה הקדושה משתמשת במילים קצרות: "ויקם אברהם (כג, ג). כפי שמבארים המפרשים, אסון וצרה בדרך כלל שוברים את האדם ומביאים אותו לייאוש, אך אברהם קם מהמכה במלוא שיעור קומתו כדי להמשיך את שליחותו בעולם (פירוש "מנחת עני).

את כוח הקימה המופלא הזה של אברהם אבינו נשרש אחר כך לכל הגלות כפי שמתועד בספר לפיד האש. האדמו"ר מקלויזנבורג זי"ע איבד בשואה האיומה את אשתו ואת כל אחד-עשר ילדיו שנרצחו באכזריות, והוא עצמו נותר שריד יחיד ממשפחתו המפוארת לאחר שעבר עינויי גוף ונפש נוראיים במחנות.

כששוחרר המחנה, במקום לשקוע בייאוש ובאכזבה כלפי שמיים כפי שעשו רבים מתוך השבר הנורא, קם האדמו"ר בכוחו של אברהם אבינו. הוא אסף מיד את שארית הפליטה, יסד מוסדות, בתי תמחוי ובתי רפואה, והקים מחדש את עולם התורה. כששאלו אותו חסידיו מאין שאב את הכוח לקום מאסון שכזה, השיב: "הבנתי שהרצון של הקדוש ברוך הוא ממני כעת הוא לא להיות שבור ורצוץ, אלא לקום ולהמשיך. אמרתי לעצמי: ה' נתן וה' לקח, אבל התפקיד שלי בעולם לא נגמר. צריך לקום ולבנות הכל מחדש".

אומר דוד המלך בתהילים (כ, ט) "המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד". הוא הבין שהקדוש ברוך הוא נתן והקדוש ברוך הוא לקח, הכל שלו, ואני – האדם הפרטי – אינני עומד באמצע עם החשבונות והאכזבות שלי. רצון השם הוא המנהיג את העולם.

אמר שלמה המלך במשלי (כד, טז) "כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה". חז"ל במדרש (אותיות דרבי עקיבא, אות ק) מבארים שההבדל בין הצדיק לרשע אינו שהצדיק חסין מפני נפילות או אכזבות, אלא שהצדיק לומד לקום מתוכן מחדש: "אין צדיק עומד על צדקו אלא מתוך נפילה".

מובא במשנה במסכת אבות (ד, משנה ג) "שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום". גם לשעה החשוכה ביותר יש תכלית בתוכנית האלוקית, ודווקא ממנה צומחת הקימה.

הקדוש ברוך הוא אומר ליהודי: אל תיפול אל תוך השבר, תקום! תמשיך לצעוד, תמשיך לעבוד אותי מתוך המצב שבו אתה נמצא ברגע זה (מדרש שכל טוב, בראשית כג).

אדני שמעני ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא... וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף... ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר (כג, טו-טז)

קניית מערת המכפלה מידיו של עפרון החיתי. עפרון מציג את עצמו כאיש רחב לב, נדיב ואוהב, אך מתחת למילים היפות מסתתרת תאוות ממון עצומה ומחיר מופקע של ארבע מאות שקל כסף. והנה, על המילים הללו של עפרון, "ביני ובינך מה היא", מביא רש"י הקדוש (ספר בראשית, פרק כג, פסוק טו, דיבור המתחיל "ביני ובינך מה היא") פירוש: "בין שני אוהבים כמונו, מה היא נחשבת לכלום". שמעתי מאבא מארי זצ"ל ששמע מפי ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זיע"א. ה"אמרי חיים" הקשה לכאורה אדרבה! אם עפרון צודק, ואכן מדובר כאן ב"שני אוהבים כמונו", הרי הדרך של אוהבים היא לעשות הנחה, לבוא לקראת השני, ולהפחית מעט מהמחיר המופרז. אם אנחנו כאלה חברים טובים, למה אתה דורש ממני מחיר שיא של ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר?

אלא, ביאר הרבי ה"אמרי חיים" זיע"א, כך אמר עפרון לאברהם אבינו: הלא שנינו אנשים "אוהבים" – כל אחד מאיתנו הוא אדם שיש לו אהבה גדולה למשהו בעולם. ההבדל בינינו הוא רק במושא האהבה. אני, עפרון, אוהב כסף; ואתה, אברהם, אוהב מצוות.

אם כן, בוא נעשה חשבון של אוהבים: בעבורי, שאני אוהב כסף, ארבע מאות שקל כסף אינם נחשבים לכלום, כפי שאומר שלמה המלך בספר קהלת (פרק ה, פסוק ט): "אוהב כסף לא ישבע כסף". מי שאוהב ממון, תמיד רוצה עוד ועוד, וכל סכום שייתנו לו נראה בעיניו קטן ופעוט.

ומצד שני, אתה, אברהם, הרי אוהב מצוות ורודף אחרי אוצרות רוחניים. אדם שאוהב מצווה באמת, מוכן לתת עבורה את כל אשר לו, ולא ישווה בעיניו כל הון ביתו באהבת המצוות (על פי שיר השירים ח, ז). קבורת שרה אמנו וקניית מערת המכפלה הן המצווה הגדולה ביותר שלך כרגע.

לכן, סיים עפרון ואמר: "ביני ובינך" – בין שני אנשים אוהבים כמונו, כשאני אוהב כסף ורוצה כמה שיותר, ואתה אוהב מצוות ומוכן לשלם כל מחיר – מה הם כבר ארבע מאות שקל לעסק שכזה? זהו סכום פעוט לשנינו, כל אחד מטעמו שלו.

ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המשיל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי. ואשביעך בד' אלוקי השמים ואלוקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו (כד, ב-ג)

שמעתי מאבא מארי זצ"ל שאמר בשם רבו בעל ה"אמרי חיים" מויז'ניץ זיע"א (בשנת תשט"ו), שהביא בשם תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זיע"א: מעשה היה אצל הבעל שם טוב זצ"ל, שבא לכפר אחד אשר לא הכירוהו שם. וכששאלוהו אנשי הכפר מי הוא ומה מעשיו, ענה להם: "שוחט אני". באותו היום היה שם בעל הבית אחד שהיה צריך להכין סעודה, והיו מוכנים אצלו כבר תרנגולים לשחיטה, ורק היה חסר להם שוחט. ביקש בעל הבית הנ"ל מהבעל שם טוב שיבוא לשחוט את התרנגולים. ביני לביני, תוך כדי דיבור, פנה הבעל שם טוב הקדוש אל בעל הבית ואמר לו: "אולי יואיל מר בטובו להלוות לי עשרים גראצער, ואם ירצה השם אחזיר לו למועד הקבוע?". השיב לו בעל הבית והחל לשאול אותו שאלות לרוב: מי אתם? מאיזה כפר באתם? מי הערבים שלכם שתחזירו לי את הכסף? וכדומה.

כששמע זאת הבעל שם טוב, אמר אל בעל הבית": "כשביקשת ממני לשחוט את העוף, והיה זה עניין רוחני שנוגע אל הנשמה, והרבה איסורי תורה חמורים (כמו נבלות וטרפות) תלויים בה – לא עשית שום שאלות וחקירות. תיכף ומיד כששמעת ששוחט אני, היה זה מספיק ודי לך, ולא חקרת איזה שוחט הוא, האם יש בו יראת שמים ותוכו כברו, אלא הייתי נאמן אצלך לאיש כשר. אך כשנוגע הדבר לכמה פרוטות גשמיות, נתהפך הגלגל ונעשיתי איש רמאי בעיניך שצריך לבדוק אחריו? לא זה הדרך ישכון אור! אלא צריכים לדקדק בדבר הנוגע לעניין רוחני הרבה יותר מאשר לדבר גשמי".

והנה, אצל אברהם אבינו עליו השלום, באמת המציאות הייתה ישרה ומדוקדקת כראוי. שנאמר בפסוק: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו". הפירוש הוא שאליעזר היה איש נאמן ובטוח לחלוטין אצל אברהם עליו השלום, והיה ממונה ואחראי על כל רכושו וכל ענייניו הגשמיים, ואברהם סמך עליו בעיניים עצומות בכל הממון.

אך כאשר הגיע הדבר לצורך רוחני עליון – לבחור אישה ליצחק שתקים את עמודי בית ישראל – אזי לא סמך על נאמנותו הגשמית, ואמר לו: "שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך". פירוש הדבר, שאברהם אבינו עליו השלום לימד אותנו שעל דבר הנוגע לנשמה ולרוחניות לא מסתמכים על נאמנות שבשגרה, אלא יש להצריך שמירה מעולה, דקדוק מוחלט ושבועה חמורה. ודו"ק.

ויאמר ה' אלוקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם (כד, יב)

אם נתבונן בתפילתו של אליעזר, נראה דבר פלא: הוא עומד ליד הבאר ומפרט את כל תוכנית הפעולה לפרטי פרטים – הנערה שתצא ותאמר "השקיני נא" ו"גם לגמליך אשאב" עד הסימן המדויק ביותר.

ועולה השאלה הגדולה: למה צריך כל כך הרבה פירוט? האם הקב"ה אינו יודע את הכל לבדו? הלא הוא בוחן כליות ולב. האם תפילה צריכה להיות כמו "רשימת קניות" מדוקדקת, או שעדיף לעמוד לפני הקב"ה בקצרה ובמילים כלולות?

הרה"צ רבי משה מידנר זי"ע היה נוהג להביא מדרש מופלא (מדרש אסתר רבה, על הפסוק "פתשגן הכתב"). מעשה בגוי ויהודי שהלכו יחד בדרך. מרוב טורח הדרך, כאבו קרסוליו של היהודי והוא התפלל מתוך כאב" הלוואי שיזדמן לי חמור שארכב עליו". באותה שעה ממש, דרך פלא, המליטה חמורתו של הגוי עייר קטן. הגוי ראה זאת, מיד תפס את היהודי באונס, והרכיב אותו על כתפו שלו תחת החמור... אמר היהודי באנחה "אכן, נשמעה תפילתי – אבל אנוכי, לא התפללתי כהוגן".

שאל רבי משה שאלת תם: מדוע נענש היהודי ענישה כזו? מה היה לא בסדר בתפילה שלו?

והסביר רבי משה: כשאדם מתפלל אל הקב"ה, צריך לדעת איך מדברים. האם אתה מדבר כמו פקיד זר המדבר אל המלך ביראה מרוחקת ובחוסר נעימות, או שאתה מדבר כמו בן המבקש מאביו? כשהבן מבקש מאבא שלו דבר מה, הוא לא מדבר ברמזים עקלקלים ולא מדבר בלשון סתומה. הוא ניגש אליו בטבעיות ואומר "עייף אנכי, אבא! חם לי, קשה לי, הב לי חמור שארכב עליו". הוא מדבר בגלויות, בלי בושה ובלי חשבונות, כי הוא יודע שאבא אוהב אותו ורוצה לתת לו.

אמר רבי משה לרבי העשיל מקרינקי הי"ד, סגולה נפלאה "דע לך, אחי רחימא, שאם יארע לך משהו מעיק על הלב, אם יש לך בקשה כלשהי – אל תסתפק ברמזים מעורפלים. אמור תחילה שני מזמורי תהילים, ולאחר מכן תפרט לפניו יתברך את משאלות ליבך בפה מלא, ללא גימגומים, כמו בן המדבר אל אביו".

את הרעיון הזה המחיש רבי משה במשל: דמיין לעצמך ילד קטן שקיבל ציון "מאה" במבחן. המלמד שלו בחדר מרוצה ממנו מאד, ואומר לו "אחר הצהריים תבוא איתי ונקנה לך מכונית בחנות הצעצועים". מגיע הילד עם המלמד אל החנות. הוא עומד שם בפינה בביישנות גדולה, ידיו שלובות, בקושי מעז להסתכל על הצעצועים, ובוודאי שאינו מעז לבקש דבר. מדוע? כי הוא מרגיש את המרחק והיראה שיש בינו לבין המורה.

לעומת זאת, קח מציאות אחרת: אותו ילד בדיוק, אבל הפעם הוא משחק בבית "גנב" את האפיקומן בליל הסדר, ואבא שלו הבטיח לו מתנה גדולה. הולכים יחד לאותה חנות צעצועים בדיוק – אבל איזו השתנות. הילד מקפץ ושמח, רץ ממוצר למוצר וקורא בקול "אבא, את זה אני רוצה! ובעצם לא, דווקא את זה! אבא, תראה כמה זה יפה".

מדוע שם הוא מרשה לעצמו לדבר כך, והלוא זו אותה חנות, אותה מכונית ואותו הילד עצמו? ההבדל היחיד נעוץ ברגש הקרבה. מול המורה יש מרחק; מול האבא יש אהבה פתוחה.

הקב"ה אומר לכל אחד מאיתנו "דבר איתי פתוח! דבר איתי כמו בן, ואני אענה לך כמו אבא. אבל אם תדבר איתי כמו תלמיד מרוחק – אני אענה לך כמו מורה". זו הסיבה שיעקב אבינו, כשעמד מול עשיו הרשע, פירט בתפילתו עד הסוף ואמר "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" כי הוא ידע שככל שהתפילה ברורה, מפורטת ונובעת מקשר של בן לאב, כך היא מתקבלת בשמים ברצון. וכך בדיוק עשה אליעזר עבד אברהם ליד הבאר.

אבל כדי לזכות להגיע למדרגה כזו של דיבור פתוח וקשר אמיתי עם הבורא, יש מכשול שצריך לעבור. רבי משה מידנר זצ"ל היה רגיל להביא לגבי ברכות קריאת שמע בשחרית, בנוסחאות שבהן אנו אומרים בתחילה "אהבת עולם" או "אהבה רבה". וביאר רבי משה 'אהבת עולם' מעכבת את ה'אהבה רבה' מה הכוונה? כל עוד האדם שקוע כולו בתוך התאוות והטרדות של "עולם" זה – כלומר ברוחניות שטוחה וגשמית של העולם – הוא מרחק שנות אור מהקדוש ברוך הוא. אי אפשר להתקרב אל ה' באמת כל עוד האדם כבול לגשמיות. לכן, האדם צריך קודם כל להתנתק מעט מן הגשמיות, להתעלות בשיעור "טפח מעל גבי הקרקע", וכפי שמובא במדרש שהובא בתוספות "עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו, יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו". רק כשהאדם משחרר את האחיזה המדומיינת בענייני העולם הזה, הוא זוכה להיכנס ל"אהבה רבה" אמיתית.

ביאר רבי משה מידנר על פסוק בפרשת בשלח "זה קלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו". מה ההבדל בין מי שאומר "זה א-לי" לבין מי שאומר "אלוקי אבי"?

אדם שאומר "זה ק-לי" כלומר הוא מקבל על עצמו את אלוקותו של הקב"ה באופן אישי, מתוך עבודה פנימית והתבטלות אמיתית שלו– על כך משיב הקב"ה "ואנוהו" שפירושו מלשון נוה ודירה: הקב"ה חפץ לגור אצלו ולשכון בתוך ליבו ממש.

אבל אדם שאינו עובד את ד' אלא סומך רק על ה"יחוס" של אבותיו ואומר רק "אלוקי אבי" – כלומר "אלוקים של אבא שלי, של סבא שלי" – מבלי לעשות כלום בעצמו, אז התוצאה היא "וארוממנהו" שהקב"ה מתרומם ומתרחק ממנו, כי אין כאן שום קשר אמיתי.

פעם אחת הלך רבי משה מידנר בדרך ברגל, באמצע הילוכו חלפה על פניו עגלה נוסעת, בעל העגלה עצר, והפציר ברבי משה בכל לשון של בקשה שיעלה אל העגלה ויסע עימו כדי להקל עליו את הדרך. רבי משה סירב בנימוס ואמר שהוא יכול להלך ברגליו. בעל העגלה לא וויתר, המשיך והתחנן שוב ושוב, עד שרבי משה שאל אותו בתמיהה "מפני מה אתה מתאמץ כל כך להעלות אותה לעגלתך"? השיב לו בעל העגלה תשובה שמילאה את ליבו של רבי משה התרגשות "במו אוזני שמעתי מהרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע, שיום שיהודי אינו עושה בו טובה ליהודי אחר, אינו נחשב כלל כיום בחיי היהודי! ומאחר שעדיין לא עשיתי היום אפילו טובה אחת ליהודי, על כן אני מתחנן אליך שתעשה עמדי חסד – ותן לי זכות לעשות טובה ולגמול עמך חסד בעגלתי". זהו בדיוק הלקח: החיים שלנו אינם נמדדים רק בימים שחלפו, אלא במידת החסד, בתפילה החמה שבה אנו פותחים את לבנו לפני האב שבשמים כבנים המדברים אל אביהם, ובאהבת הזולת שמאירה כל רגע ורגע בחיינו.

והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק (כד, יד)

אליעזר עבד אברהם נשלח למשימה. האשה שתבחר עתידה להיות ממשיכת דרכה של שרה אימנו, לעמוד בראש האוהל שממנו תופץ אמונת הייחוד, ולגייר את נשי הדור. והנה, אליעזר אינו מעמיד את הנערות במבחן של השקפות דתיות, עומק אמוני או תפיסות פילוסופיות נשגבות. הוא מחפש דבר אחד בלבד: מידת חסד מעשית, פשוטה ויומיומית.

הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מבאר כי בבחירה זו מונח יסוד עמוק לכל מהותו של האדם. הקדוש ברוך הוא אינו מחפש מן האדם דיבורים נשגבים, אלא את מידת החסד, כפי שמעידה התורה וכפי שזועקים הנביאים: "כי חפץ חסד הוא" (מיכה ז, יח), "כי חסד חפצתי ולא זבח" (הושע ו, ו), וכן "כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'" (ירמיה ט, כג). מי שהוא בעל חסד אמיתי, מי שמנוקה מהנגיעה האנוכית והאינטרס האישי, מחזיק בנפש ישרה ופתוחה שמוכשרת לקבל את האמת כולה ולהעניק אותה לאחרים. החסד הוא השער לכל עולם המידות והתורה.

כדי לבחון את מידת החסד הזו עד עומקה, עשה אליעזר מבחן:

הבחינה הראשונה – "הנה אנכי ניצב על עין המים" אליעזר עמד ממש על מקור המים. נערה רגילה יכלה לתמוה ולומר לו: "מדוע אינך שואב לעצמך? הרי המים נגישים לפניך".

הבחינה השנייה – "ובנות אנשי העיר יוצאות" המפגש התרחש בתוך המון אדם, בשעה שכל בנות העיר גודשות את הבאר. אליעזר פנה לנערה שכבר מילאה את כדה והחלה ללכת, והיא יכלה לטעון בצדק: "למה דווקא אני, שכבר העליתי את הכד הכבד על שכמי? פנה לנערות האחרות שטרם שאבו".

הבחינה השלישית – "הטי נא כדך" הבקשה לא הייתה רק לתת מים, אלא שהיא עצמה תטה את הכד המלא מהשכם אל ידיה כדי להשקותו – טורח פיזי כבד ומייגע. מי שמזגה אינו מתוקן יכלה לכעוס ולומר: "אם ברצונך לשתות, הטה אתה את הכד שעל שכמי, אל תטריח אותי להורידו".

הבחינה הרביעית – "שתה וגם גמליך אשקה" כאן נבחן השילוב בין שכל ישר לטוב לב. נערה בעלת עין טובה תחשוב לעצמה: "האיש הזה בוודאי סובל מחולשה או מכאב בידיו, שאם לא כן – היה שואב בעצמו. ואם אין לו כוח להשקות את עצמו, על אחת כמה וכמה שאין לו כוח להשקות עשרה גמלים צמאים". מתוך חמלה פנימית ורצון למנוע צער בעלי חיים, היא מתנדבת מעצמה למשימה המפרכת.

הגאון רבי יוסף דב בר הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, בספרו "בית הלוי", מדייק שאליעזר ביקש לבחון האם החסד שלה מונחה על ידי חכמה ודרך ארץ, או שמא מדובר בנטיית לב עיוורת בלבד. אליעזר ביקש לשתות ישירות מן הכד באומרו: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך". כיוון שלא הייתה בידו כוס, מעשה זה העמיד את הנערה בפני דילמה בריאותית ואנושית קשה: שמא האיש חולה במחלה מדבקת, והרוק שבפיו יזהם את שארית המים שבכד? אם תחזיר את המים הביתה – אין זו חכמה, שהרי היא מסכנת את משפחתה בחיידקים. מאידך, אם תשפוך את המים לעיניו – הרי זה ביזיון נורא שיפגע באורח פגיעה קשה.

על כן, פתרונה המבריק של רבקה היה להקדים ולומר "וגם לגמליך אשאב". היא מיהרה לשפוך את המים שנותרו אל השוקת של הגמלים, ובכך השיגה שלוש מטרות: היא לא החזירה מים מזוהמים לביתה, היא לא ביישה את האורח (שכן שפיכת המים לשוקת נתפסה כחלק טבעי מהשקיית הגמלים), והיא גמלה עמו חסד עצום מבלי לפגוע בכבודו.

מהו בכלל חסד? הגאון מוילנא זצ"ל מגדיר זאת במילים קצרות: דבר שאין אדם מחויב לתת לזולתו על פי הדין – ההטבה והנתינה הזו היא בתורת חסד.

מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל פירש על פי זה את עומק ברכת "בורא נפשות רבות וחסרונן". ידוע כי יסוד הבריאה מושתת על חסד, שנאמר "עולם חסד יבנה" (תהילים פט, ד). לשם כך, ברא הקדוש ברוך הוא את בני האדם עם חסרונות מובנים – האחד חסר במלאכה מסוימת והשני משלים לו אותה, וכנגדו משלים לו חברו בדבר אחר. אם היה אלוהים בורא את כל בני האדם כשהם שלמים ואינם זקוקים לדבר, היה כל אדם מתבודד לנפשו, ולא הייתה מתקיימת חברה אנושית. החסרונות נבראו כדי "להחיות בהם נפש כל חי" – כדי לאלץ את הבריות לחיות יחד חיי שיתוף, להיטיב זה עם זה, ומתוך כך להגיע לידי אהבה, אחווה וחיבור.

בעלי המוסר אומרים: כל אדם העוסק במלאכת יישובו של עולם – החנווני, האופה, הסנדלר, הנגר או הרופא – כל פעולותיהם יכולות להיחשב למעשי חסד מופלאים, בתנאי אחד ויחיד: שיכוונו את לבם לשם הטבה עם הבריות. כאשר אדם הולך יחף, רעב או ערום, ובא בעל המלאכה ומספק לו נעליים, לחם או בגד – אין חסד גדול מזה. העובדה שבעל המלאכה מקבל תשלום עבור עמלו ומפרנס בכך את ביתו אינה מורידה כהוא זה מערך המצווה. אולם הטעות הגדולה של האדם היא במחשבתו: אם הוא חושב ומרוכז אך ורק בטובתו האישית וברצונו להרוויח כסף, הוא מפסיד במחשבה אחת את המצווה היקרה.

על האדם לחשוב ולכוון תמיד: "אני אופה את הלחם הזה כדי שליהודים יהיה מה לאכול ולהשיב את נפשם. וכדי שאוכל להמשיך במלאכת קודש זו גם מחר ולהיטיב לבריותיו של הקדוש ברוך הוא, אני לוקח תשלום כדי לכלכל את בני ביתי". כוונה זו הופכת כל רגע ורגע בעבודה למצווה מתמשכת ומקדשת את המעשה הגשמי.

הגאון רבי ירוחם ליבוביץ' חסמן זצ"ל, בספרו "אור יהל" (חלק ב, עמ' קפא), מביא דוגמה מוחשית ויסודית לרעיון זה דרך דמותו של שומר הלילה. שומר הלילה מסתובב ברחובות העיר בקור, בגשם ובשלג, מחרף את נפשו ואינו עוצם עין כדי להגן על התושבים מפני כל פגע ואסון. הוא מאפשר לרבבות אנשים, נשים וטף לישון בבטחה וברוגע. מעשה זה הוא חסד עצום בקנה מידה ציבורי. והנה, אם אותו שומר כיוון את כל דעתו ומחשבתו אך ורק אל תלוש המשכורת שיקבל בסוף החודש, הרי שבעולם האמת לא יקבל שכר רוחני על פעולתו, משום שאת שכר המטרה שקבע לעצמו – הכסף הגשמי – כבר קיבל במלואו בעולם הזה. אך אילו היה מתרומם מעט מעל חומריותו, ומכוון בלבו שהוא שומר על שלומם של בניו של המלך, היו כל רגע וכל פסיעה שלו בלילה נהפכים לרבבות מצוות של חסד לאין שיעור. בשל כוונתו המצומצמת בלבד – איבד עושר רוחני עצום.

יסוד זה מפורש בדברי הגמרא במסכת נזיר (דף כג, עמוד א), הדורשת את הפסוק: "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י): "משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשם מצווה ואחד אכלו לשם אכילה גסה. זה שאכלו לשם מצווה – 'וצדיקים ילכו בם', וזה שאכלו לשם אכילה גסה – 'ופושעים יכשלו בם'".

המעשה החיצוני של שני האנשים היה זהה לחלוטין – שניהם אכלו את בשר קרבן הפסח. אולם השוני התהומי בכוונת הלב קבע את המהות: האחד קיים מצווה נשגבת ונמנה בין הצדיקים, והשני נחשב כמי שנכשל באכילה גסה. מכאן למדנו, שהמעשה הגשמי מקבל את קדושתו ואת נצחיותו אך ורק מכוח מחשבתו הטהורה וכוונת החסד של האדם.

והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני (כד, יד)

ויש להתבונן בהנהגה של אליעזר עבד אברהם. הוא נשלח למשימה הכי גורלית – למצוא את האם שתקים את עם ישראל. הוא מגיע אל הבאר, ויש לו לכאורה דרך פעולה אנושית ושכלית: לחקור, לברר, לבדוק את משפחת הנערה ואת כספה. אך אליעזר עוצר הכל, נושא עיניים לשמים ומבקש מהקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, אני לא מסתמך על השכל המצומצם שלי. אני פותח את הידיים ומבקש שאתה תנהל את זה – עשה חסד עם אדוני אברהם".

אליעזר מלמד אותנו את סוד האמונה של בית אברהם: כשאתה צריך משהו בחיים, אל תנסה לחטוף רק בכוחות עצמך. תפנה לאבא שבשמים, ותבקש שהוא יוציא לך מידו הרחבה.

כדי להבין את היסוד הזה, נתבונן במשל המחיש את הגישה הנכונה לאמונה: מעשה בילד קטן שנכנס עם אביו לחנות. לפני שעזבו את המקום, רצה בעל החנות לשמח את הילד. הוא הגיש לו צנצנת ענקית מלאה בסוכריות ואמר לו בחיוך: "חמוד, תכניס את היד שלך לצנצנת, ותיקח כמה סוכריות שאתה רק רוצה".

הילד עמד, נעץ מבט בצנצנת, ולא הזיז את ידו. הוא רק הביט באביו שעמד לצידו. המוכר חשב שהילד מתבייש, וחזר ואמר: "ילד, קח לך סוכריות מלוא היד, זה בחינם!". אך הילד המשיך לעמוד במקומו ולהביט באביו.

לבסוף, הבין האב את בנו. הוא ניגש אל הצנצנת, הכניס את ידו המבוגרת, הוציא חופן ענק של סוכריות, ונתן אותן לבנו. הילד שמח מאוד ושניהם יצאו מן החנות.

בדרך הביתה, שאל האב את הבן: "מדוע לא לקחת מהסוכריות בעצמך?". הילד חייך חיוך רחב ואמר לאביו: "אבא, ידעתי שאם אני אכניס את היד שלי, היד שלי קטנה ואצליח להוציא רק סוכריות מעטות. לכן רציתי שאתה תוציא לי סוכריות – כי היד שלך הרבה יותר גדולה".

זהו סוד האמונה! כל מה שאדם צריך בחיים – פרנסה, בריאות או ישועה – אל תסתפק רק במה שהיד הקטנה והמוגבלת שלך יכולה להשיג. תפנה לאבא שבשמים ותזכור: הידיים שלו גדולות יותר לאין ערוך! וזהו שאנו מבקשים בתפילת השבת "שבענו מטובך" אנו מבקשים שהקב"ה ישביע אותנו לא לפי המושגים המצומצמים של הטוב שלנו, אלא במושגים של הטוב שלו, שהוא אינסופי ורחב.

חז"ל עמדו על ההבדל (ילקוט שמעוני, ירמיהו, רמז רצח) ומביאים פסוק מספר משלי כדי להסביר מדוע לפעמים ה' מעכב את האדם, רק כדי שייאלץ לבקש ישירות מידו של הבורא: ברוך הגבר אשר יבטח בה'... אמר רבי אייבו: בשר ודם, ידו קצרה ומתנתו מועטת, ואפילו נתן – חרפתו מרובה. אבל הקדוש ברוך הוא, ידו רחבה ומתנתו מרובה, ואין עימו חרפה. חז"ל מגלים לנו שכשאדם מקבל מיד אנושית, הוא מקבל דבר קטן ומצומצם, וגם זה מלווה בבושה. אך כשאדם מבקש ומקבל מידו של הקדוש ברוך הוא – הוא מקבל שפע שמתאים ליד הרחבה של מלך מלכי המלכים.

יסוד זה של ביטחון בידו הרחבה של ה' מצינו בסיפור על מרן בעל ה"חפץ חיים" זצ"ל. באחד הימים הגיע לראדין גביר עצום ועשיר מופלג מחוץ לארץ. כשראה הגביר את הדחקות שבה חי ה"חפץ חיים" בביתו הפשוט, נחמץ ליבו. הוא ניגש אל הרב ואמר: "רבנו, אני מוכן להפקיד בבנק סכום עתק של כסף עבורכם, שממנו תקבלו קצבה חודשית מכובדת עד סוף ימיכם, כדי שתוכלו לחיות ברווחה".

ה"חפץ חיים" סירב להצעה בנחישות. מאוחר יותר, שאל אותו אחד מתלמידיו: "רבנו, מדוע סירבת"?

השיב לו ה"חפץ חיים" במילים של אמונה צרופה: "העשיר הזה הוא בשר ודם. הוא רוצה לתת לי קצבה לפי מושגי העושר האנושיים שלו. אני מעדיף להישאר סמוך על שולחנו של הקדוש ברוך הוא. היד שלו גדולה יותר, העושר שלו אינסופי, ואני בוטח רק בטובו הגדול שהוא משביע לכל חי ברצון".

כמה גדולה ידו של ה' למי שבוטח בו באמת? הגמרא במסכת תענית (כה.) מביאה סיפור נפלא ואמיתי על התנא האלוקי רבי חנניה בן דוסא ואשתו, שהיו עניים מרודים. בכל ערב שבת לא היה להם קמח לאפות חלות, ואשתו, כדי שלא להתבייש מפני השכנים, הייתה מדליקה עצים בתנור ריק כדי שיעלה עשן ויחשבו שהיא אופה לכבוד שבת.

שכנה אחת רעה שרצתה להביך אותה דפקה על הדלת, ואשתו של רבי חנניה נכנסה לחדר מבושה. איתעביד ניסא חזיתא לתנורא דמלא לחם... אמרה לה גיזאי אייתי מרדיא דבהת לחמך! אמרה אף היא לכך נכנסתי. תנא: אף היא להביא מרדה נכנסה, מפני שמלומדת בניסים הייתה. באותו רגע נעשה נס מאת ה' – התנור הריק התמלא בחלות ענקיות ויפות. הצעיקה השכנה: "תביא מהר את כלי העץ כי הלחם שלך עומד להישרף!". הגמרא מעידה שאשתו של רבי חנניה אכן נכנסה לחדר מראש כדי להביא את הכלי, משום שהיא הייתה רגילה בניסים וידעה שאם פונים לאבא שבשמים – היד שלו תמיד נפתחת מעל הטבע.

מסופר על המקובל האלוקי הגאון רבי שלמה אלישיב זצ"ל, בעל ספר ה"לשם שבו ואחלמה". בתקופת מלחמת העולם הראשונה שרר רעב כבד בעיר שוואוול. יום אחד נגמר האוכל לחלוטין בבית, ולא היה לאשתו אפילו פירור קמח לבשל לילדים. היא ניגשה אל בעלה, בעל ה"לשם", וסיפרה לו בדמעות על המצב.

הביט בה הצדיק ואמר ברוגע: "אנחנו הרי בוטחים רק בידו הרחבה של הקדוש ברוך הוא. לכי נא למטבח, נקי היטב את שולחן העבודה, הכיני את הקערות לקראת לישת הבצק, ובתוך כך נתפלל לאבא שבשמים שיפתח את ידו הגדולה".

האישה, מתוך אמונת חכמים, הלכה ועשתה כדבריו. היא ניקתה את השולחן הריק והעמידה קערות. לא חלפו עשר דקות, ונשמעה דפיקה חזקה בדלת. על המפתן עמד חייל נוכרי, סחוב ועייף, שסחב על גבו שק ענק של קמח לבן ומשובח. החייל אמר: "הצבא שלנו בורח, ואני לא מסוגל לסחוב את השק הכבד הזה יותר. קחו אותו מכאן במחיר פרוטות, או קחו אותו בחינם, רק תנו לי כוס מים".

הם קיבלו את שק הקמח שהספיק להם ולכל השכנים לכל תקופת הרעב. בעל ה"לשם" הראה למשפחתו את השק ואמר: "ראו, אילו היינו מנסים להשיג קמח בכוחות עצמנו בשוק, היינו משיגים אולי קביים בודדים במחיר מופקע. אבל כיוון שהשארנו את הידיים שלנו ריקות וחיכינו ליד של אבא – קיבלנו שק שלם, כי היד שלו גדולה יותר".

ללמדינו. אל לנו להצטמצם רק למה שהידיים הקטנות שלנו מסוגלות להשיג או להבין בשכל אנושי. בעת תפילה ובעת צרה, נרים עיניים אל אבא שבשמים, נבקש "שבענו מטובך" מתוך ביטחון שלם שהיד שלו גדולה ורחבה יותר מכל תוכנית אנושית.

ותרד העינה ותמלא כדה ותעל (כד, טז)

אליעזר עבד אברהם יוצא לחרן כדי למצוא שידוך ליצחק אבינו. הוא מחפש את האמא שתקים יחד עם יצחק את בית ישראל. והנה, אליעזר מגיע אל הבאר, והתורה מתארת לנו את המשך הפרשה בפסוק יז: "וירץ העבד לקראתה" ומדוע רץ אליעזר לקראתה בהתלהבות כזו? כאן מביא רש"י המדרש בראשית רבה (פרשה נט, סימן יא): "לפי שראה שעלו המים לקראתה".

מובא ב'דברי ישראל' (על פרשת חיי שרה): לכאורה יש לתמוה, אליעזר עומד ליד הבאר ומחפש סימן משמים. והנה, הוא רואה מופת גלוי ונס על-טבעי – המים בבאר עולים מעצמם לקראת הנערה! אין לך הוכחה גדולה מזו שמדובר באישה קדושה וראויה. אם כן, למה אליעזר עוד צריך להעמיד אותה בניסיון נוסף? למה הוא צריך לבקש ממנה בהמשך פסוק יז: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך" כדי לראות אם היא תציע להשקות גם את הגמלים? הרי ראית הרגע מופת אלוקי גלוי.

עונה על כך רבי יחזקאל מקאזמיר זי"ע: מכאן אנו למדים, שהעיקר והראיה למהותו האמיתית של אדם – הוא ממידותיו הטובות ולא ממופתים וניסים! אליעזר ידע שנסים ומופתים בשמיים יכולים לקרות מכל מיני סיבות חיצוניות. מופתים משנים את הטבע החיצוני, אבל הם לא מעידים על הלב של האדם בפנים. אליעזר לא חיפש לבית אברהם בעלת מופתים – הוא חיפש בעלת חסד.

כמה הדבר מדויק בלשונם של חז"ל במדרש ויקרא רבה (פרשה ט, סימן ג): "מנין שדרך ארץ קדמה לתורה? שנאמר 'לשמור את דרך עץ החיים' (בראשית ג, כד) – 'דרך' זו דרך ארץ, ואחר כך 'עץ החיים' זו תורה". לפני התורה, לפני הקדושה, לפני הניסים – הדרך ארץ והמידות הטובות הן המצע להכול.

ומהם סימני הזהות של ישראל? הגמרא במסכת יבמות (דף עט, עמוד א) מגדירה זאת בבירור: "שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים, וביישנין, וגומלי חסדים... כל שיש בו שלושה סימנים הללו – ראוי להדבק באומה זו". חז"ל לא אמרו "עושי מופתים", אלא "גומלי חסדים".

וכשרבקה אמנו לא רק נותנת לו מים, אלא רצה בגופה, טורחת ומציעה להשקות עשרה גמלים צמאים, היא מקיימת את מה שאמר רבי אלעזר בגמרא במסכת סוכה (דף מט, עמוד ב): "אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה", ושם שנינו שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה מפני שהיא "בין בגופו בין בממונו". הריצה והטרחה של רבקה – זה היה הסימן האמיתי למהותה.

כדי להבין עד כמה גדולי ישראל חיו את היסוד הזה, נתבונן בשני סיפורים: הסיפור הראשון הוא על מרן החפץ חיים זיע"א (מתועד בספר הביוגרפי המקיף "מאיר עיני ישראל", חלק א'). פעם אחת נסע בעגלה והיא שקעה בבוץ עמוק. הנוסעים שהיו איתו, מתוך אמונה גדולה בקדושתו, פנו אליו ואמרו: "רבי, הרי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, תעשה איזה מופת שהעגלה תצא מהבוץ!". הביט בהם החפץ חיים בפשטותו ואמר: "מופת? בשביל מה צריך מופת כשיש לנו ידיים ורגליים?". באותו רגע ירד בעצמו אל הבוץ, הפשיל שרוולים והחל לדחוף את העגלה יחד העגלון. החפץ חיים לימד אותנו: המופת האמיתי הוא לא לשנות את הטבע בעזרת נסים, אלא לשנות את העצלות של עצמך ולעזור ליהודי בצרה.

הסיפור השני הוא על מרן החזון איש זיע"א ("פאר הדור", חלק ד', המבוססת על עדויות מקורביו). אלפי אנשים נהרו לביתו לבקש ברכות וישועות מעל הטבע. יום אחד הגיע לביתו ילד יתום, כאוב ובוכה. החזון איש סגר את ספריו, הושיב את הילד לידו, והחל לשוחח איתו, לשחק איתו ולשמח אותו במשך שעות ארוכות. כששאל אותו אחד מתלמידיו: "רבי, זמנכם כה יקר וכולם מחכים בחוץ לברכות ומופתים, מדוע לבזבז זמן על משחק?", ענה לו החזון איש משפט שמרעיד את הלב: "אנשים באים ומבקשים ממני מופתים. הם אינם מבינים שלשמח לב של ילד יתום, להחזיר לו את החיוך לפנים – זה המופת הכי גדול שיכול להיות בעולם".

זהו. המים שעולים בבאר – זה נס נחמד, אבל זה נס חיצוני. הנס האמיתי, המופת שבונה את כלל ישראל, הוא הלב האנושי שבוחר לפעול מעבר לחובתו, לרוץ, לטרוח, ולעשות חסד עם הזולת.

והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא (כד, כא)

יש להתבונן: למה התורה צריכה לכתוב את המילים "אם לא"? הרי המילים הללו לכאורה מובנות מאליהן! ברור שאליעזר מחריש לדעת האם ה' הצליח את דרכו או שמא היא לא הצליחה. מה באו המילים "אם לא" ללמדנו?

אלא: כל יהודי במהלך חייו צריך לדעת וללמוד איך לקבל את ה"לא". אנחנו, כבני אדם, כשרוצים משהו, נלחמים עליו ומחכים לו, ופתאום זה לא הולך והתוצאה היא שלילית – אנחנו מיד נשברים. האדם נהיה שבור לרסיסים, נופל לעצבות, ולפעמים אנשים מגיעים מזה לייאוש כה עמוק עד שהם נזקקים ללכת לפסיכולוגים ולטיפולים. ולמה? כי לשמוע "לא" מהמציאות זה דבר קשה מנשוא לאגו ולרצון העצמי של האדם.

אבל אברהם אבינו מלמד אותנו דרך אחרת לחלוטין, וכך בדיוק למד ממנו אליעזר עבדו. התורה כותבת "לדעת ההצליח ה' דרכו – אם לא". אליעזר רצה לדעת שגם ה"אם לא", גם כשזה לא מסתדר כפי התוכנית, זוהי עצמה ההצלחה של ה'! אליעזר ידע ששליחותו של צדיק אינה נמדדת בכלים הרגילים של תוצאה חיצונית וטכנית. הוא חיפש לראות את האמת האלוקית, והבין שההצלחה האמיתית של השליחות היא עצם עשיית רצון ה' בשלמות ובביטול גמור – בין אם התוצאה היא "כן" ובין אם התוצאה היא "לא".

הרי אצל אברהם אבינו עצמו, אנו רואים את היסוד הזה פעם אחר פעם לאורך כל הדרך.

תראו את עקדת יצחק: אברהם מקבל ציווי נורא לעלות ולשחוט את בנו יחידו. הוא לא מהסס, רץ בזריזות, עובר ניסיונות קשים, קושר את יצחק על המזבח ושולף את המאכלת. ובסופו של דבר, מה קורה במבחן התוצאה החיצונית? הוא מקבל "לא" מוחלט! בא מלאך מן השמים ואומר לו "אל תשלח ידך אל הנער". המציאות התהפכה, יצחק לא נשחט. האם אברהם נשבר? האם הוא הרגיש שנכשל בשליחותו? חס ושלום! זו ההצלחה המפוארת ביותר בהיסטוריה, מפני שהקדוש ברוך הוא לא רצה את השחיטה, אלא רצה את הלב, את המסירות, את הנכונות לקבל את המשימה וללכת איתה בלי שום נגיעה עצמית.

ותראו את התפילות של אברהם על סדום: אברהם נעמד לפני השם, הופך עולמות, מתחנן, מתווכח ומסרב להרפות על כל צדיק וצדיק שאולי נמצא שם. הוא משקיע את כל כוחו הרוחני ונלחם כדי להציל את העיר. ובסופו של דבר? הוא קיבל "לא" – סדום התהפכה ונחרבה כליל! לכאורה, התפילות וההשתדלות לא "הצליחו" במטרתן החיצונית והאדם הרגיל היה נופל לייאוש עמוק. אבל באמת, השליחות הזו של אברהם לפעול חסד ולבקש רחמים נרשמה לנצח נצחים, והיא זו שחקקה את מידת הרחמים בלבם של ישראל לדורות. אברהם בא ועשה את שליחותו, והוא ידע שגם ה"לא" של הקדוש ברוך הוא הוא לטובה והוא חלק מההצלחה הגדולה של הנהגת העולם.

ובעניין זה של הצלחת שליחותו של צדיק, ראיתי סיפור מרבי אליעזר דוד פרידמן זצ"ל שאירע עם הגאון בעל החזון איש זי"ע: הדבר היה בעת אשר בעיר בני ברק התכוננו התושבים לקראת בחירות איש שיעמוד בראשות העיר שהיה אמור להתערך בתוך ימים אחדים, וההתלבטות בין אנשי העיר היה גדול מאוד שלא ידעו במי עדיף לבחור, ומי ימלא את צרכי העיר על צד היותר טוב ברוחניות ובגשמיות. החזון איש בעומק דעתו היה סבור שלטובת העניין צריך בפעם הזאת להתאחד עם דעתם של מנהיגי המזרחי וביחד לכבוש את כסא של ראשות העיר בני ברק, אך היות שהחזון איש כידוע היה דרכו שלא לחתום על כרזות בעניינים כאלו לכן רצה שאחד משאר הרבנים יחתום כדעתו של החזון איש.

קרא החזון איש לאחד מנאמניו וידידיו הקרובים לו, איש יודע ספר ותלמיד חכם גדול, הרה"ג ר' פייוול שטיינבערג ז"ל, וביקש ממנו שיואיל לעלות לירושלים ויבקר במעונו של הגאון מטשעבין, ויבקש ממנו בשמו של החזון איש שיחתום על כרוז הקורא לתושבי העיר בני ברק שיבחרו באותו אדם שגם מנהיגי המזרחי קראו להצביע עבורו. ר' פייוול שטיינבערג מילא מיד את רצון צדיק, ועלה לירושלים ומיד נכנס למעונו של הטשעבינער רב, ללא שום השהיות, בחשבו בדעתו שיקבל את מבוקשו תיכף ומיד ויוכל לחזור לבני ברק לבשר להחזון איש ששליחותו נתמלאה על צד היותר טוב, אך לא כאשר חשב היה, כי מיד אחרי שר' פייוול הציע את בקשתו נדהם לשמוע מפיו של הטשעבינער רב שמסרב הוא לבקשה זו ושאין בדעתו כלל וכלל לחתום על כרוז הקורא ללכת יד ביד עם המזרחי.

שאל אותו ר' פייוול: "והרי החזון איש הסכים בדעתו שטוב הדבר כעת ללכת ביחד עם המזרחי, ואמאי הוא מסרב להבקשה?", אמר לו הטשעבינער רב זצ"ל: "צודק אתה שהחזון איש סבר שכעת הדבר טוב, אך בכל זאת איני רוצה לחתום על כרוז כזה משום שאם אחתום שכדאי ללכת ביחד עם המזרחי הרי בעוד כמה שנים כשיהיה איזה ויכוח, אם צריכים ללכת אתם, או לא, ואז לא יהיה הדבר טוב, יוציאו אנשי המזרחי את מכתבי ויוכיחו, שאין שום מניעה ללכת אתם. לכן איני רוצה שיהיה לנו שום שייכות עם האנשים ההם".

ר' פייוול שטיינבערג, שלא רצה לחזור לביתו של החזון איש בידים ריקניות, הרהיב בנפשו, ואמר להטשעבינער רב: "אל נא יחר אף בך בעבדך, אך הרי אני בא בשליחותו של מרן החזון איש, ואיך יתכן ששליחותו של צדיק יכשל באופן נחרץ כזה, שאצטרך לשוב אליו בידים ריקות". ענה לו הטשעבינער רב: "הינך רואה בעיניך שהשליחות לא נכשל כלל וכלל, שהרי לא נכשלתי בחתימה על כרוז לא טוב, וזה אכן בזכות היותך שליח של צדיק ששמר עלי שלא אחתום על דבר שיכול לצאת מזה מכשול לעתיד".

קצת מבולבל חזר ר' פייוול לבני ברק, ובחוסר חשק נכנס לביתו של החזון איש וסיפר לו בקול רפה את כל דברי הטשעבינער רב. החזון איש האזין לדבריו של ר' פייוול, ומיד אורו עיניו, ולגודל השתוממותו של השליח, הכריז החזון איש בקול מלא שמחה והתפעלות: "לא ידעתי שבירושלים עדיין נמצאים אנשים גדולים וצדיקים כל כך".

הרי לנו הגדרה מהי שליחות אמיתית! ר' פייוול חזר הביתה שפוף ומבולבל, הוא שמע "לא" מהטשעבינער רב וחשב שנכשל כי הוא חוזר בלי הנייר החתום. אבל הטשעבינער רב והחזון איש פתחו את עיניו וגילו לו את הסוד העליון: בדיוק כמו אצל אברהם אבינו בעקידה ובסדום – העיקר בשליחות הוא עצם הנכונות לקבל את המשימה וללכת בה בתמימות, מתוך הבנה שגם ה"לא" מונהג מלמעלה.

ברגע שאדם קשור לצדיק ומבטל את הרצון שלו למען השם, השליחות שלו לעולם לא תיכשל. ה"לא" שקיבל ר' פייוול לא היה כישלון, אלא הוא השיג תוצאה עליונה בהרבה – שמירה והגנה על גדולי הדור מפני מכשול עתידי. כשאדם מונע מתוך נגיעות עצמיות, הוא לא מסוגל לשמוע "לא" ומיד נשבר ונופל לעצבות. אך כשאדם דבוק באור ובאמת לשם שמים, הוא מבין שגם ה"לא" הוא חלק מתוכנית אלוקית מושלמת, ואז שום דבר בעולם לא יכול לשבור אותו, וכל דרך שהשם מוליך אותו בה היא-היא ההצלחה המוחלטת.

ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פיניתי הבית ומקום לגמלים (כד, לא)

ופירש"י "ואנכי פיניתי הבית – מעבודה זרה". לכאורה, יש להבחין כאן בסתירה פנימית עצומה בתוך נפשו של לבן הארמי. מצד אחד, לבן מצהיר בגאווה ובזריזות: "ואנכי פיניתי הבית מעבודה זרה". הוא מבין שכדי לקבל את פניו של אליעזר, שליחו של אברהם אבינו, עליו לנקות את ביתו מן הגילולים והפסילים, והוא אכן טורח ועושה זאת. אך מצד שני, מה גרם ללבן לרוץ כל כך מהר אל אליעזר ולפנות את הבית? הפסוק עצמו מעיד על כך כמה רגעים קודם לכן: "ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו... ויבא אל האיש" (כד, ל). לבן רדף באמוק ובחמידות אחרי הממון והזהב.

והרי חז"ל במדרש קהלת רבה (פרשה ז) כבר לימדונו יסוד נוקב: "כל מי שאינו עוסק בגמילות חסדים, כאילו כופר בעיקר ומודה בעבודה זרה". חמדת הממון ובצע הכסף הם-הם בחינת עבודה זרה ממש.

נמצא שלבן עושה דבר והיפוכו ברגע אחד: הוא מפנה מביתו פסלים של עץ ואבן, אך באותה נשימה הוא מכניס ללב שלו את עבודת הזרה הגדולה ביותר – הרדיפה אחרי הכסף. הוא עושה מעשה אחד שנראה כטהור ומזוכך, אך המניע והתוצאה שלו סותרים לחלוטין את הדבר השני.

והרעיון הזה נוגע לכל אחד מאיתנו בחיי היום-יום. כמה פעמים אנו מוצאים את עצמנו רצים בבהלה, משקיעים כוחות עצומים ועושים מעשים גדולים כמו תעניות, סיגופים וצדקות, אך הכל נעשה עם חשבונות אישיים ונגיעות עצמיות? אדם יכול לפנות את ה"עבודה זרה" החיצונית שלו, להיות בטוח שהוא עושה מצווה גדולה, ובאותו הזמן ממש הוא הורס משהו אחר. על מצב כזה אמרו חז"ל במסכת בבא קמא (דף צד, עמוד ב): "הרי שגזל סאה של חיטין, טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה – אין זה מברך אלא מנאץ! ועל זה נאמר: ובוצע ברך נאץ ד'".

ובמדרש ויקרא רבה (פרשה ל, ג) הביאו על כך משל נוקב לגזלן ששדד קצין ולקח ממנו את טליתו. כשנתפס הגזלן, בא הקצין ואמר לו: אני אליץ עליך יושר לפני המלך, אתעטף בטלית שגזלת ממני ואציג אותך לפניו. אמר לו הגזלן: תיפח רוחך! המליץ שלי הוא המקטרג שלי?! הטלית שגזלת ממני היא תעיד עליך! אנו זקוקים להתבוננות עמוקה ומתמדת כדי לוודא שהמעשים שלנו אינם סותרים זה את זה, ושאין אנו בונים מגדל של קדושה ביד אחת ומחריבים אותו ביד השנייה על ידי חשבונות של בצע ואינטרס.

ועד כמה מבהיל כוחו של בצע הכסף, שהוא בחינת עבודה זרה המעוורת עיני חכמים ומוציאה אדם מן העולם, נוכל לראות בסיפור האותנטי הבא המובא מתוך דברי ימי ירושלים: מעשה שהיה בירושלים בבנקאי יהודי ירא שמיים בשם רבי מאיר המבורגר, שהלווה לשכנו הערבי סכום ענק של מאתיים וחמישים נפוליאוני זהב מתוך יחסי שכנות טובים, ומבלי לחתום על שטר או להעמיד עדים. כעבור שלושה ימים, כשהעז הערבי להתכחש לחוב בלהט ולטעון כי מעולם לא לווה סכום כזה, הבין רבי מאיר כי נפל בפח. הוא מיהר אל ביתו של רבי ליב דיין, מתלמידי חכמיה הבולטים של ירושלים שבאותם הימים, כדי לבקש עצה.

רבי ליב שמע את הסיפור והורה לרבי מאיר לפעול בחוכמה ובאופן מפתיע. ראשית, שלח אותו אל הקאדי, השופט והכומר המוסלמי המקומי. רבי מאיר סיפר לקאדי את כל השתלשלות הדברים, וכשראה שהקאדי מגיב באדישות, הניח אחריו בחדר צרור גדוש בכסף כמקח שוחד. הקאדי נזעק ואמר "אינני לוקח בשום אופן", אך רבי מאיר, כפי שהורה לו רבי ליב, התעלם ממחאותיו ועזב את המקום במהירות. הקאדי, כמובן, לא רדף אחריו להשיב את הממון.

מיד לאחר מכן, מיהר רבי מאיר אל שכנו הערבי הרמאי, ובשיחה עמו הציע לו הצעה משונה: "אני מוכן למחול לך על כל סכום ההלוואה בתנאי אחד – שתמכור לי שטר חתום על מחצית מחלקך בעולם הבא". הערבי, ששחק בלבו על פתיונותו של היהודי ושמח שמאתיים וחמישים הנפוליאונים יישארו בכיסו ללא תביעה, חתם מיד על שטר המכירה בשמחה רבה.

כעבור מספר ימים, נפגש רבי ליב דיין כביכול 'במקרה' עם הקאדי וסיפר לו כבדרך אגב שהערבי מכר ליהודי את מחצית מזכויותיו בעולם הבא. הקאדי, שזכר היטב את צרור הכסף שנותר בביתו, הבין מיד את הרמז. הוא זימן אליו באותו היום את השכן הערבי ובסבר פנים זועפות הכריז: "חלום חלמתי, ובחלומי אתה מת ובשמים מסרבים להכניס אותך לגן עדן משום שמכרת את חלקך ליהודי! אם לא תסדר את העניין עוד היום ותשיב לו את כספו כדי לקבל את השטר בחזרה, אגזור עליך חרם חמור!". לערבי המבוהל לא נותרה ברירה, והוא רץ אל רבי מאיר ופרע את החוב עד הפרוטה האחרונה.

ואנו על פי דרכנו למדנו מהסיפור הזה: אצל אומות העולם, בין אם זה הסוחר השכן ובין אם זה הקאדי והכומר המנהיג – ישנו רק ערך אחד עליון והוא בצע הכסף. בעבור כסף ונגיעות אישיות הם מוכנים ברגע אחד למכור את כל הערכים שלהם, את העקרונות שלהם ואת אמונתם בעולם הבא.

אבל אנחנו, זרע אברהם אבינו, צריכים להיזהר שלא ליפול חלילה באותו פח של לבן הארמי. לא מספיק לצעוק "ואנכי פיניתי הבית מעבודה זרה" ולעשות חשבונות חיצוניים של מצוות ותעניות, אלא עלינו לבדוק היטב אל תוך עמקי הלב – האם אין אנו מונעים מתוך רדיפת ממון ואינטרסים אישיים, שהם בחינת עבודה זרה המקלקלת והורסת את כל עבודת השם שלנו.

ואברך את ד' אלוקי אדני אברהם אשר הנחני בדרך אמת לקחת את בת אחי אדני לבנו (כד, מח)

אליעזר עבד אברהם מודה להקדוש ברוך הוא על שהנחה אותו ב"דרך אמת" למצוא את השידוך הראוי ליצחק אבינו. אליעזר מבין שהדרך הנכונה, דרך האמת שהקימה את בית המדרש הראשון של עם ישראל, איננה בנויה רק מיגיעת התורה והתעללות רוחנית מנותקת. הדרך האמיתית, הדרך שמשלבת את יצחק ואת רבקה, היא דרך שמחברת יחד את התורה יחד עם גמילות החסדים.

עולם התורה ועולם הישיבות נמדדים לעיתים קרובות ברמת ההתמדה, בגאונות ובחריפות ההלכתית. אך אמר לי אבא מרי זצ"ל, ששמע סיפור שמספר על אברך צעיר, שבשנות בחרותו בישיבה היה ידוע בלב הטוב שלו ובטוב עין. הוא לא היה החריף ביותר או בעל הכישרונות הבולטים ביותר בלימוד, אך הוא השקיע את כל כולו בעזרה לבחורים אחרים, בהקשבה ובתמיכה. לאחר חתונתו, ביקש האברך להתקבל כאחד מן הלומדים ב"כולל חזון איש" המפורסם בבני ברק.

מנהל הכולל, שראה את רשימת הלומדים ואת האופי של המקום, סירב לקבלו וטען שאין מקום פנוי בשבילו. כשנודע הדבר למרן החזון איש, הוא שלח מיד לקרוא למנהל הכולל וביקש להכניס את האברך אל שורות הלומדים.

תמה המנהל ופנה אל החזון איש: "רבינו, והלא הכולל מיוסד לאברכים גדולי תורה, 'לייבן' – אריות בלימוד! איך יש מקום לאברך פשוט כזה בכולל חזון איש"?

השיב לו החזון איש תשובה שמגדירה את מהות היהדות: "בכולל צריכים אברך שהוא יהיה הדמות של 'מתמיד בתורה', ובכולל צריכים גם אברך שהוא יהיה הדמות של 'עשיית חסד'. אם לאו, אין זה 'כולל' – שצריך לכלול בתוכו תורה וגמילות חסדים".

מרן החזון איש עצמו היה שילוב נפלא ויחיד בדורו של יגיעת התורה הגדולה ביותר יחד עם מפעל עצום של להחיות אנשים ולשמחם. הגאון המפורסם רבי חיים ברים זצ"ל, שהיה בן בית אצלו, סיפר שזכה לראות במו עיניו את החביבות העצומה שהייתה לחזון איש בשעת קיום מצווה פשוטה של הכנסת אורחים.

פעם אחת נשאר רבי חיים ברים, שהיה אז בחור צעיר, בבני ברק בשעה מאוחרת בלילה. האוטובוס האחרון לירושלים כבר יצא, והוא נאלץ להישאר ללון בבית החזון איש. ומי עסק באכסניה ובאירוח של הבחור הצעיר? החזון איש בעצמו, יחד עם גיסו מרן הסטייפלער (רבי יעקב ישראל קנייבסקי) ואשתו של הסטייפלער, שהייתה אחותו של החזון איש.

הסטייפלער ואשתו סחבו בגופם את המזרון ואת כלי המיטה, והחזון איש הלך לפניהם עם פנס להראות להם באיזה מקום בדיוק להניח את המזרון. לאחר מכן, החזון איש בעצמו ניגש והביא לרבי חיים ברים קערה עם נטלה כדי שיוכל ליטול ידיים בבוקר ליד המיטה.

רבי חיים ברים, שהיה בחור צעיר, לא יכול היה לסבול את הכבוד הגדול הזה שגדולי הדור משרתים אותו. הוא החל להתנגד, זז הצידה ורצה להתערב ולעשות זאת בעצמו. הביט בו החזון איש ואמר לו משפט מדהים: "היכן שמענו שהאתרוג יאמר דעות מה לעשות איתו?... עכשיו אתה 'חפצא דמצווה' (חפץ של מצווה), אל תתערב, אנו מקיימים בך מצווה".

בבוקר, החזון איש בעצמו הכין לו פת שחרית. כשישב הבחור הצעיר וסעד, שכב החזון איש כדרכו על הספסל בשל חולשתו, ולמד מסכת מקוואות ביגיעה עצומה. רבי חיים ברים סיפר לימים, שבאותה סעודת בוקר פשוטה הוא הרגיש התרוממות רוח עילאית וקדושה כזו, שמאותו טעם של יום טוב, הוא כמעט טעה ואמר "יעלה ויבוא" בברכת המזון... כך ידע החזון איש לתת טעם של יום טוב לכל יהודי, יהיה מי שיהיה.

מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב (כד, נ)

אליעזר עבד אברהם, נשלח למצוא כלה עבור יצחק אבינו. אליעזר נושא תפילה מעומק הלב, מבקש סימנים מדויקים, ורואה מול עיניו את קפיצת הדרך ואת הנס הגלוי של "הקרה נא לפני היום". אולם, השיא של הדו-שיח מגיע דווקא מפיו של לבן הארמי. לאחר ששמע את השתלשלות הדברים, פולט לבן מבין שפתיו את המשפט: "מה' יצא הדבר".

כיצד מגיעה הכרה אמונית שכזו לאדם כלבן? בדרך צחות אומרים, כי לבן שמע את אליעזר מספר על הנסים הגדולים ועל הצלחת המשימה, ומיד נבהל: "הרי אליעזר עומד לבקש כעת דמי שדכנות הגונים!". כדי להתחמק מתשלום, מיהר לבן להכריז: "מה' יצא הדבר! הקדוש ברוך הוא בעצמו היה השדכן כאן, ולשדכן כזה – אין צורך לשלם"...

אולם מובא בספר "ליקוטי יהודה" (פרשת חיי שרה) מובא בשם כ"ק מרן בעל ה"בית ישראל" מגור זצ"ל, שביאר בשם הגאון רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, כי מפרשה זו אנו לומדים יסוד עצום: לא רק עצם הזיווג נקצב בשמיים, אלא גם הזמן, השעה וכל הפרטים שמסביב. כאשר מגיע הרגע המדויק, הכל זז במהירות – "לעת ערב", "והשקה נא", קפיצת הדרך – המציאות כולה מתהפכת בשנייה אחת כדי להוציא את השידוך אל הפועל.

כל הורה שהשיא את ילדיו יכול לכתוב ספרים שלמים על הדרמות והתהפוכות שליוו את הדרך. מובא ב'תולדות "דרש משה" שפעם שאלו את פוסק הדור, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, מדוע אינו מחבר ספר העוסק בענייני אמונה וביטחון. השיב להם רבי משה בפיקחותו: "מה יש לי להוציא ספר? אם אדם יתבונן בחייו שלו ויראה כל כך הרבה השגחה פרטית, הוא יכול לכתוב בעצמו ספר אמונה שלם". ואכן, די להביט בתקופת השידוכים – העליות והירידות, הלבטים והספקות, הרגעים שבהם הכל נראה תקוע לחלוטין, ופתאום, ברגע אחד, הכל נסגר ונחתם.

כאשר מגיע הזמן שנגזר בשמיים, הקדוש ברוך הוא מזיז מערכות שלמות. בספרי תולדות ה"חתם סופר" זצ"ל (כגון "חוט המשולש") מובא שגידל בביתו בחור יתום בשם עזרא. כשהגיע הבחור לפרק השידוכים, עלו הצעות רבות מחלקים שונים, וביניהן הצעה מנגיד חשוב בשם רבי נחמיה. החתם סופר התלבט רבות ולא ידע להכריע. בוקר אחד קם משנתו ואמר: כתוב בתהילים (פו,יז) עשה עמי אות לטובה... כי אתה ה' עזרתני ונחמתני" – "עזרתני" זה עזרא החתן, "ונחמתני" רומז לנחמיה. כך נסגר השידוך במחי יד.

ההשגחה העליונה אינה בוחלת בשום אמצעי. ידוע כי בת פלוני לפלוני, ואם נגזר על בחור להתחתן עם בת עשיר שאינו מוכן להתפשר על נדוניה, הקדוש ברוך הוא יסובב את הגלגל: או שהעני יהפוך לעשיר, או חלילה שהעשיר ירד מנכסיו, והכל כדי שהתנאים יתאימו והשניים יבנו בית נאמן בישראל.

הנהגה זו של "מוליך עיוורים בדרך לא ידעו" מתבטאת לעיתים בצורה נפלאה, כפי שמתועד בספר "מעשה איש" (על הליכותיו של החזון איש). החזון איש סיפר לאחותו (הרבנית קנייבסקי ע"ה, אשת הסטייפלר) כי הגיע אליו יהודי לברר על בחור מסוים עבור בתו. כששאל האב על יראת השמיים של הבחור, השיב החזון איש באידיש: ס'קען זיין בעסער" (יכול להיות טוב יותר). כששאל על שקידתו בלימוד, שוב השיב: "ס'קען זיין בעסער". כך ענה על כל השאלות, כשהוא רומז בעדינות שהבחור אינו מתאים.

והנה, כשיצא היהודי מפתח הבית, אמר למלוויו: "הבנתי מדברי החזון איש שהבחור הזה הוא כליל המעלות, מתמיד עצום וירא שמיים מוכתר! שהרי החיסרון היחיד שהצדיק מצא בו הוא שתמיד יש מקום להתעלות עוד יותר... נו, אין אדם מושלם בעולם, השידוך הזה מתאים לי!". השידוך יצא לפועל, והחזון איש הפטיר בתדהמה: "תראו איך הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו. הרי מדובר באדם בר דעת, ואמרתי לו דברים מפורשים, אך אם ה' רוצה – הוא משבש את ההבנה, כי מה' אישה לאיש".

עובדה מופלאה זו התרחשה גם אצל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, כפי שמובא בספר תולדותיו "בדרך עץ החיים". כאשר הציעו לו את בתו של הגביר הנודע רבי שרגא פייבל פרנק מקובנה, נשלח הגאון רבי זבולון לייב בארי"ט זצ"ל לבחון את הבחור הצעיר בלימוד. רבי איסר זלמן הגיע, ופתח בדברי שבח על חידוש תורה מפורסם של הבוחן. הבוחן שמח מאוד, דיבר איתו בלימוד, והתרשם ממנו כל כך עד שהשידוך נסגר באותו ערב בשמחה עצומה.

לימים, לאחר החתונה, ישבו השניים ושקדו בלימוד. פתאום נזכר הבוחן באותו חידוש תורה ואמר: "נו, כעת כשאנו קרובי משפחה, אמור לי מה דעתך האמיתית על אותו החידוש שלי?". רבי איסר זלמן, באמיתותו המפורסמת, חייך וענה בעדינות: "האמת היא, שגם אז וגם עכשיו – החידוש הזה אינו נכון כלל וכלל, ויש עליו קושיות עצומות מגמרות מפורשות". נדהם הבוחן ואמר: "אם כן, מדוע אז שיבחת אותו כל כך?". השיב לו רבי איסר זלמן: "אני מעולם לא אמרתי שהחידוש נכון! כשהגעתי, אמרתי רק ששמעתי את החידוש והוא 'מעניין מאוד'. אתה, מרוב שהקדוש ברוך הוא רצה שהשידוך יצא לפועל, שמעת באוזניך כאילו אמרתי שזה חידוש נפלא ביותר, והסכמת מיד...". רואים מכאן שכשמגיע הרגע, השם מכוון אפילו את שמיעתם של גדולי התורה כדי שהגזירה תצא לפועל.

כ"ק בעל ה"פני מנחם" מגור זיע"א היה רגיל לומר, שבזמן השידוך הקדוש ברוך הוא מוליך את ההורים כמו סוסים עיוורים, ומסתיר מהם כל חיסרון כדי שלא יפריעו למה שנגזר. פעם הגיע אליו מחותן מתוסכל ואמר: "ראש הישיבה, ביררתי על הבחור ואמרו לי שהוא כמעט 'רבי עקיבא איגר'. סגרנו את השידוך, ורק עכשיו התברר לי שהוא לא מיניה ולא מקצתיה, בקושי יודע ספר".

חייך אליו הפני מנחם ואמר: "דע לך, ארבעים יום קודם יצירת הולד כבר הכריזו על הזיווג הזה. מה עושה הקדוש ברוך הוא כדי שההורים לא יקלקלו בשכלם את הגזירה? נוטל מהם את השכל לזמן מה, וכך קל לפתות אותם שהבחור הוא רבי עקיבא איגר. עכשיו, כשנגמר השידוך, השכל הוחזר אליך. אז במקום להתלונן, תגיד תודה רבה שהשכל שלך חזר".

בזה יובן מנהג העולם, שבמעמד ה"תנאים" מכריזים על "העומדים מצד החתן והעומדים מצד הכלה". הגמרא במסכת ברכות (דף כו, עמוד ב) לומדת מהפסוק "ויעמוד פינחס ויפלל" כי "אין עמידה אלא תפילה". המארגנים רומזים להורים: תגידו תודה שנותנים לכם בכלל לעמוד כאן. התפקיד שלכם הוא רק להתפלל, ואל תחשבו שאתם אלו שמנהלים ומחליטים על העסק, שכן הכל כבר נקבע מראש.

סיפור בעניין זה סיפר רבי משה מאיר ויינבערגער שליט"א זוג הורים עמדו לסגור שידוך לבתם באחד הלילות. פתאום נזכר האב שלא עדכן את חמותו האלמנה, והדבר אינו מכובד. אמרה לו אשתו: "עלה אליה כעת, עשה את עצמך כאילו אתה בא להתייעץ איתה על המשפחה, ותן לה הרגשה טובה שהיא חלק מההחלטה". האב עלה לסבתא, שאל אותה על המשפחה, והיא הפליגה בשבחם עוד מימי שלפני המלחמה.

כשירד האב במדרגות, חכך בידיו בסיפוק וחשב לעצמו: "איזה יופי. אני עבדתי על אשתי, אשתי עבדה על אמא שלה, ואנחנו עבדנו על הסבתא הזקנה... הרי השידוך כבר סגור, ורק באנו לתת לה הרגשה". אך באותו רגע תפס את עצמו ונבהל: "אני עבדתי עליהן? הרי הקדוש ברוך הוא עבד עלי! כבר ארבעים יום קודם יצירת הולד הכל היה חתום וסגור בשמיים, וכל הריצות, הבירורים והטלפונים שלי היו רק כדי לתת לי את ההרגשה כאילו אני זה שעושה משהו".

זהו הלימוד מפרשת חיי שרה ובניין ביתה של רבקה אמנו. בבניין הבית, כמו בכל שעל ושעל בנתיב החיים, עלינו לדעת כי "מה' יצא הדבר". תפקידנו הוא רק להשתדל, להתפלל, ולסמוך על ההנהגה העליונה. "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק".

ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (כד, סג)

הפרשה מלאה וגדושה בתהפוכות ובניגודים עצומים. היא נפתחת במילים "חיי שרה", אך מיד בפסוק הראשון אנו קוראים דווקא על פטירתה של האם הגדולה (כד, א). אנו ממשיכים אל מסע הרכישה המורכב של מערת המכפלה, ומשם עוברים אל הצורך לבנות את הכל מחדש, למצוא כלה ליצחק אבינו, ולנהל מסע ארוך ומפרך בדרכים עד להגעתה של רבקה אמנו. חז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה ס, סימן ח) מלמדים אותנו ש"יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים", ומכאן שיש המון המון לימודים ועומקים בכל פרט ופרט בפרשה הזו.

אך מתוך כל המאורעות הללו, עולה נקודה, שמגדירה את כל המציאות שלנו כאן בעולם: אין שום דבר שקורה סתם. לכל אדם, לכל מקום ולכל מקצוע יש ייעוד ותפקיד מיוחד בתוכנית האלוקית. חז"ל מלמדים אותנו במסכת שבת (עז:): "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה". אם אפילו היצורים הקטנים ביותר נבראו למטרה מסוימת, על אחת כמה וכמה שלכל אדם ולכל דרך שבה הוא הולך יש תכלית קדושה.

כדי להבין את היסוד הזה, נתבונן במה שמסופר על הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זכותו יגן עלינו. פעם אחת הגיע אל הברדיטשובער בעל עגלה יהודי, שבור לב ומודאג, וביקש עצה בעניין פרנסתו.

אמר העגלון לרבי: "רבי, אני רוצה לעזוב את העבודה שלי כעגלון. המקצוע הזה שובר אותי. אני כל הזמן נמצא בדרכים, בשדות ובדרכים עקלקלות, והדבר הזה מבטל אותי מתפילה בציבור בבית הכנסת ומקיום עוד מצוות רבות. אני רוצה למצוא עבודה קבועה בעיר, כדי שלא אהיה מנותק ומרוחק".

הביט בו רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעיניו האוהבות ושאל אותו: "תגיד לי, כשמגיע אדם עני או עובר אורח עייף ומבקש לנסוע איתך בעגלה, והוא אינו יכול לשלם, האם אתה לוקח אותו איתך בחינם או שאתה מסרב?". ענה לו העגלון מיד: "בוודאי שאני לוקח אותו בחינם! כך אני נוהג תמיד, הרי אי אפשר להשאיר יהודי זרוק בדרך".

חייך הרבי ואמר לו: "אם כך, תשמע דבר נפלא. דע לך שגם יצחק אבינו שאל את אותה השאלה שאתה שאלת עכשיו. יצחק התבונן בעולם ושאל את הקדוש ברוך הוא: למה צריך שיהיו אנשים שיסעו בשדות ובדרכים? למה אנשים צריכים להתבטל בדרכים ארוכות ומייגעות, האם הקדוש ברוך הוא לא יכול לפרנס את כולם בתוך הבית שלהם, ליד בית המדרש"?

וזהו: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים". יצחק אבינו יצא לשדה להתפלל ולשוחח עם קונו, וכשהוא נשא את עיניו, הוא ראה את הגמלים – שיירות שיירות של עוברי דרכים, אנשים שעוסקים במסחר ובטלטול הדרכים.

באותו רגע חלה אצלו התבוננות עצומה. הוא הבין שהדרכים הללו והשיירות הללו הן דבר נצרך והכרחי לקיומו של עולם. העולם זקוק לחסד, הוא זקוק לאנשים שיקשרו בין מקומות, שיסייעו אחד לשני לעבור ממקום למקום.

נכון, האדם עושה את עבודתו למען הפרנסה שלו, הוא צריך להביא לחם הביתה. אבל ברגע שהעגלון, או כל בעל מלאכה אחר, משנה את המחשבה שלו ומבין שהוא בעצם מסייע לשני – שהמוכר בחנות נותן אוכל לילדים של הקונה, ושבעל העגלה מציל אנשים מהדרכים – כל העבודה שלו והייעוד שלו נהפכים להיות קודש קודשים.

זהו שלימד בר קפרא במסכת ברכות (סג.): "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה? בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". הפירוש של "בכל דרכיך דעהו" הוא שגם בדרכי החול, בעבודה, במסחר ובנסיעות, אדם יכול לדעת את השם ולעבוד אותו. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ג, הלכה ג) פוסק זאת להלכה וכותב שאדם שעוסק במשא ומתן ומכוון לעשות זאת ביושרה כדי לקיים את גופו ולעזור לבריות – "נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את השם תמיד, אפילו בשעת משא ומתן".

כדי להמחיש נתבונן בסיפור על ה"חפץ חיים" זיע"א ("מאיר עיני ישראל", חלק א'). כידוע, במשך שנים רבות החפץ חיים לא רצה להתפרנס מרבנות, והוא ואשתו ניהלו חנות מכולת קטנה בראדין כדי להתפרנס.

יום אחד הגיע לחנות יהודי ירא שמים והתבונן בחפץ חיים כשהוא עומד מאחורי הדלפק, שוקל קמח וסוכר, ואורז חבילות ללקוחות. היהודי ניגש אליו ביראת כבוד ואמר לו: "רבי, הלב שלי נשבר לראות אתכם מבטלים זמן יקר של תורה בשביל למכור מצרכים פשוטים. הרי אתם יכולים לשבת בבית המדרש ולכתוב ספרים, ואנחנו נאסוף עבורכם כסף לפרנסה".

הביט בו החפץ חיים וחייך חיוך רחב. הוא הסביר לו יסוד שהוא עצמו העלה מאוחר יותר על הכתב בספרו "אהבת חסד" (חלק ב, פרקים ט-י). הוא אמר לו: "חביבי, אתה טועה לחלוטין. אתה חושב שאני סתם מוכר קמח בשביל כסף? הקדוש ברוך הוא ברא בעולם אנשים רעבים, והוא ברא קמח כדי להשביע אותם. אבל מי יביא את הקמח מהשדה אל הבתים של האלמנות והיתומים בעיירה? מי יטרח עבורם? כשאני עומד כאן ומספק להם אוכל ביושר ובמאור פנים, אני לא רק מתפרנס – אני מקיים מצוות חסד מדאורייתא בכל רגע ורגע! החנות הזו היא בית המדרש שלי לחסד".

יצחק אבינו יצא להתפלל, ומתוך התפילה הוא ראה שלכל אחד ואחד בעולם יש את הייעוד והתכלית שלו איך לעבוד את השם, ובאיזו דרך ייחודית לעשות זאת. לא כולנו יכולים לשבת כל היום בבית המדרש, אבל כל אחד, במקום שבו הוא נמצא, יכול לתפוס את המציאות שלו, להתבונן בה, ובהרמת עיניים פשוטה של "וישא עיניו וירא", למצוא את הדרך לעבודת השם.

בכל נקודה בחיים, בכל מקצוע ובכל רגע בדרכים, אם נכניס את הכוונה הנכונה לעזור ולסייע לזולת, נהפוך את החול לקודש ונשלים את השליחות האמיתית שלשמה הגענו לעולם.

ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה (כה, כ)

פירש"י בן ארבעים שנה – שהרי כשבא אברהם מהר המוריה נתבשר שנולדה רבקה, ויצחק היה באותו זמן בן שלושים ושלוש שנים, שהרי בעקידה היה בן שלושים ושלוש... המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלש שנים ונשאה.

ולכאורה "בן ארבעים שנה" מדוע חשוב לתורה לציין את גילו המדויק של יצחק בעת נישואיו? הרי יצחק אבינו באותו הזמן כבר לא היה בחור צעיר וחסר ניסיון. הוא היה גבר מבוגר, מלומד, ענק ברוחניות, מי שעמד בגבורה בניסיון העקידה הנורא ונתעלה לדרגת עולה תמימה.

בגיל ארבעים, אדם כבר בטוח בשכלו, מבין את החיים ויכול לכאורה לקבל את ההחלטות הגדולות ביותר של חייו בעצמו. ואף על פי כן, כאשר אנו מתבוננים בפרשה הקודמת המתארת את מסע השידוך, אנו רואים שיצחק אינו סומך על שיקוליו האישיים. הוא אינו יוצא לחפש לעצמו אישה, אלא מבטל את דעתו ומפקיד את ההחלטה הגורלית ביותר בחייו – הקמת בית בישראל – בידי אביו הזקן, אברהם אבינו, אשר "בא בימים" ומלא בחכמת חיים וסייעתא דשמיא.

יסוד זה מובא במדרש, המתאר כיצד יצחק פעל תחילה באופן עצמאי, אך ברגע שאביו התערב – ביטל את רצונו מיד: הנה כך מובא במדרש הגדול, (בראשית פרק כד, פסוק סב): ויבא יצחק מבוא באר לחי ראי – הלך להביא לו אשה. אמר לו אברהם: אני עסוק בלקיחת אשה בשבילך, ואתה הולך לקחת אשה לעצמך? מיד חזר יצחק. אמר לו אברהם: ראה מה כתיב 'ה' אלקי השמים אשר לקחני מבית אבי' הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם.

יצחק אבינו הולך לחפש אישה, אך אברהם אבינו עוצר אותו ואומר לו: "אני מטפל בזה, אל תסמוך על הראייה וההשגה שלך". ומה תגובתו של יצחק בן הארבעים? "מיד חזר יצחק". בלי ויכוחים, בלי טענות של "אני כבר מבוגר ומבין". ביטול מוחלט לחכמת האב.

למה נצרך הביטול הזה? מדוע השכל של יצחק עצמו לא הספיק? על כך נאמר בגמרא יסוד עמוק על ההבדל בין ראיית הצעירים לראיית הזקנים: אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור – שמע לזקנים ואל תשמע לילדים, שבניין ילדים סתירה וסתירת זקנים בניין. וסימן לדבר – רחבעם בן שלמה (מסכת נדרים, מ. א) הגמרא מביאה את סיפורו של רחבעם המלך, שלא שמע לעצת הזקנים שראו לטווח רחוק, אלא שמע לעצת הילדים (חבריו הצעירים) שהביטו רק על ההווה, וכתוצאה מכך התפלגה מלכותו. הראייה של האדם הצעיר, ואפילו הוא בן ארבעים שנה, מוגבלת לטווח הקצר – למה שנראה נכון, הגיוני ומתאים עכשיו. אך רק לאב הזקן, שעבר שנות חיים, ניסיונות וקשיים, יש את "משקפי הזקנה" שיכולים לראות דורות קדימה, לדעת איזה זיווג יעלה יפה וממי יקום עם ישראל.

כדי להמחיש את דברי חז"ל אלו, נהגו בעלי הדרשנים להביא משל: פעם הגיע בחור ישיבה חכם ולמדן להתייעץ עם זקן צדיקי הדור לגבי שידוך. הבחור הציג במשך דקות ארוכות ניתוח שכלי חריף של המצב – המעלות, החסרונות, והחשבונות שלו.

הביט בו הרב הזקן, שהרכיב משקפיים עבים מאוד מחמת חולשת עיניו, הוריד את משקפיו ואמר לבחור: "קח נא את משקפיי, הרכב אותם על עיניך, ונסה לקרוא בספר שממול". הבחור הרכיב את המשקפיים ומיד עצם את עיניו בטשטוש: "רבי, אני לא רואה כלום, הכל מטושטש לי והראש שלי מסתחרר".

חייך הרב ואמר לו: "המשקפיים שלי מותאמים בדיוק לעיניי שעברו שנות חיים רבות וראו הרבה בעולם. אם תנסה להסתכל דרכם, תראה מטושטש. אך הטעות של הדור שלכם היא, שאתם מנסים להביט על העתיד הרחוק שלכם דרך המשקפיים הצעירים שלכם, שרואים רק לטווח קצר. כדי לבנות בית לדורות, צריך להרכיב את משקפי החכמה והניסיון של ההורים ושל זקני הדור, שרואים למרחקים".

יצחק אבינו, "בן ארבעים שנה", מלמד אותנו שיעור נצחי בבניין הבית ובהנהגת החיים: לא להסתנוור מהשכל וההשגות העצמיות שלנו. כאשר אדם יודע להתבטל לחכמת התורה, לניסיון החיים של הוריו ולזקני הדור, הוא זוכה שהזיווג והדרך שלו יעלו יפה, וממנו יקום בניין עדי עד.

ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני (כז, א)

מצינו שחז"ל במדרש (בראשית רבה פרשה סה, סימן ח). עומדים על הסיבה לכך ותוהים: מדוע הוצרך יצחק להגיע למצב כואב זה? אמר רבי חנינא בר פפא: כדי שיבוא יעקב וייטול את הברכות.

לכאורה: מדוע היה צריך הקדוש ברוך הוא להכהות את עיניו של יצחק כדי שיעקב יקבל את הברכות? הרי הקדוש ברוך הוא, בוחן כליות ולב, יכול היה פשוט להתגלות אל יצחק בנבואה, לגלות לו שעשיו הוא רשע ורמאי, ולצוות עליו להעניק את הברכות ליעקב.

אלא התשובה לכך מגלה לנו יסוד נורא בהנהגת השם. הקדוש ברוך הוא לא רצה לדבר לשון הרע על עשיו, אפילו שעשיו אכן היה רשע.

יסוד זה מובא במפורש בגמרא סנהדרין (יא.) כאשר יהושע בן נון עומד נבוך לאחר שעם ישראל נחל תבוסה בעי, והוא מגלה שישנו חטא בתוך המחנה: חטא ישראל... אמר לפניו: רבונו של עולם, מי חטא? אמר לו: וכי דילטור אני לך? הטל גורלות). הקדוש ברוך הוא משיב ליהושע: "וכי דילטור (מלשן) אני לך?!" – אינני הולך לספר לשון הרע ולגלות לך מי החוטא, צא ועשה גורל בעצמך. מכאן אנו רואים עד כמה חמור וחריף עוון לשון הרע, שאפילו הקדוש ברוך הוא כביכול משנה את הטבע ומכהה את עיניו של צדיק, רק כדי שלא להוציא מפיו מילים של גנות על אדם, ואפילו על עשיו הרשע.

אבל כאן באים בעלי המוסר ומסבירים כיצד עלינו להסתכל על העולם. מדוע דווקא עיוורון פיזי?

במדרש (ילקוט שמעוני, תולדות, רמז קטו) מובא פירוש נוסף למילים "ותכהין עיניו מראות" "מראות ברעתו של אותו רשע". יצחק אבינו היה כולו קדוש, עולה תמימה. עיניו הרוחניות היו מסוגלות לראות רק את הטוב שבכל יהודי. אילו היה יצחק ממשיך לראות בגלוי, הוא היה נחשף בעל כורחו למעשיו הרעים של עשיו, ודבר זה היה מאלץ אותו לחשוב עליו רעות או לדבר עליו גנות. אמר הקדוש ברוך הוא: "חביבה עלי קדושת עיניו ומחשבתו של הצדיק. עדיף שעיניו הפיזיות של יצחק תכהינה והוא ישב בתוך ביתו ולא יראה את הרע, מאשר שייחשף לקלקול ויצטרך לחשוב או לדבר בגנותו של אדם".

זהו שיעור עצום עבורנו: לפעמים, כדי לשמור על פינו ולשוננו, אנו צריכים לדעת להיות "עיוורים" לחסרונות של סובבינו – של הילדים שלנו, של בני הזוג ושל החברים. מי שבורח מלראות את הרע, ממילא לא יבוא לידי דיבור הרע.

מתוך ההבנה הזו של חומרת הדיבור, מצינו יסוד נורא בספרי המקובלים והמוסר. רבי חיים ויטאל זיע"א כותב במפורש: "ולא יספר בגנות שום אדם, ואפילו בגנות עצמו" (שערי קדושה, חלק א, שער ב).

ומרן בעל ה"חפץ חיים" זיע"א הדגיש זאת רבות: האיסור המוחלט לדבר לשון הרע ולגנות אדם, קיים באותה מידה בדיוק גם כלפי האדם עצמו! אסור לאדם לזלזל בעצמו, להקטין את עצמו או לדבר על עצמו רעה.

ומעשה שהיה כך היה: פעם אחת היה ה"חפץ חיים" בדרכו לביתו כשהוא צועד ברגל בדרכים. נעצרה לידו מרכבה, והעגלון, שלא הכיר את פניו של הרב, קרא לעברו: "סליחה ידידי, האם אתה יודע היכן גר הצדיק הקדוש, הרב הגאון ה'חפץ חיים"?

בשמעו את התארים המופלגים הללו, הצטער הרב מאוד מתוך ענוותנותו, ואמר לעגלון: "בהמשך הדרך, בעוד קילומטר, תפנה ימינה. ואגב, דע לך שאין הוא צדיק כלל... הוא יהודי פשוט, ממש כמו כל היהודים".

העגלון, שמעריך את גדולי הדור, התמלא כעס עצום על הזר שמעז לזלזל ברב. הוא קם ממקומו וצעק: "כיצד תעז לומר דברים שכאלה על צדיק יסוד עולם"?

"אמרתי לך את האמת לאמיתה", השיב לו ה"חפץ חיים" ברוגע, "מכיר אני היטב את ה'חפץ חיים".

התשובה הזו הרתיחה את העגלון. "חצוף שכמוך! עז פנים!" קרא לעברו בכעס, והמשיך בנסיעה מהירה לעבר ביתו של הרב.

כשהגיע אל הבית, ביקשה ממנו הרבנית להמתין בחדר האורחים עד שהרב יגיע. העגלון, כולו נרגש לקראת המפגש הראשון בחייו עם הצדיק, התיישב והמתין.

והנה, כעבור דקות אחדות נפתחה הדלת. חשכו עיניו של העגלון – אל החדר נכנס לא אחר מאשר אותו הלך פשוט מן הדרך, וכל הנוכחים בבית קמו מיד לכבודו בהערצה. פניו של העגלון חוורו, לשונו דבקה לחיכו והוא רעד מבושה.

לאחר שהתאושש מעט מההלם, ניגש אל ה"חפץ חיים", השפיל את מבטו ואמר: "עכשיו מבין אני את הכל. אנא, רבנו, מחל נא לי על הדברים הקשים והעלבונות שטחתי בפניך בדרך".

הביט בו ה"חפץ חיים" בעיניים אוהבות ואמר לו: "אל תבקש ממני מחילה. נהפוך הוא, אני הוא שצריך לבקש את סליחתך, כיוון שהדברים שאמרתי לך ציערו אותך והרתיחו את ליבך. אך דע לך, שבאותה שעה למדתי דבר גדול – שגם על עצמי אסור לאדם לדבר לשון הרע".